it must be bunnies
New member
עוד משהו שכתבתי..
פתחתי הודעה חדשה כי פשוט השרשור ההוא התחיל להתארך ואולי עוד ימשיך, אז בכל מקרה.. זה עוד משהו שכתבתי, וזה מכיל יותר רגשות כי זה קורה בהרבה פחות זמן, ואולי הסוף יעורר מחלוקות רבות אבל מקווה שתהנו.
היום האחרון ביחד
רק הבוקר התעוררתי לצידה. התעוררתי, אך לא פקחתי את עיניי. כדי לא להתאכזב, כדי לא לגלות שהיא רק אשליה. אבל הרגשתי את חום גופה המוכר לצידי, וקיוויתי נואשות שזו אמת, שהיא פה לידי. לא הייתה בי כל תחושה. ככה זה תמיד, לילות איתה. יש קסם באוויר וכל העולם נעלם, ורק אנחנו נשארות. אבל יחד עם זאת, שומעים כל רעש קטן, שומעים הכל כשאנחנו ביחד. כל רשרוש ענף, כל טל שנופל מפרח, כל איוושת רוח קלילה, כל פלג מים נשפך אי שם הרחק.. אני מרגישה אותה מתעוררת, יודעת שגם עיניה עצומות, כדי לא לגלות שהיה זה רק חלום. סוף סוף אני אוזרת אומץ לפקוח את עיניי, אור חודר אליהן. מתי הגיע הבוקר? היא גם פוקחת את עיניה, אנחנו מתקרבות זו לזו. השמיכה והסדינים מתחככים בעורנו בעוד אנו עושות את הדרך, שנראית כה ארוכה, זו אל זו. אני מביטה בעיניה, היא עושה את אותו הדבר, ולפתע הכל נעלם. נשאר רק מבטנו, נשארנו לבד, אך עדיין ביחד. אנחנו מסתכלות זו על זו במשך דקה ארוכה, מפחדות לשבור את קשר העין. את האהבה. את המציאות הנפלאה הזו. ואז, לבסוף, המבט ניתק. אני נעה קרוב יותר אליה, והיא זזה לפנות לי מקום. אני מחייכת אליה קלות. לא חיוך סתמי, אלא חיוך מלא אהבה. חיוך של אושר, אושר מושלם וטהור, שכמוהו לא הרגשתי זה זמן כה רב. והיא מחזירה אליי מבט שאותו כה קשה להסביר. מבט שמבודד אותי ואותה מכל דבר אחר, מבט מחשמל, מבט אוהב. היא מתקרבת אליי, ואנחנו במרחק של סנטימטרים זו מזו, עדיין כמעט לא מאמינות שזה קורה, שנחנו כאן, ביחד. אני מתקרבת מעט יותר, מניחה את שפתי על שפתיה, וברגע שאני עושה זאת, כל חלק בגופי מתעורר ובאותו רגע ידעתי שכל מה שאני רוצה זה היא. כל מי שאני, היא נתנה לי. והייתי כה אסירת תודה על כך. שפתיה מגיבות והיא מחזירה לי נשיקה. אני כמעט נמסה, חוסר התחושה ממלא את גופי בעקצוצים שגורמים לי להרגיש הכי נפלאה בעולם, וזה קורה רק איתה. השפתיים נפרדות, אך אנו מפחדות להתרחק, מהפחד שאם נעשה זאת, נחזור למציאות. מהפחד שלא עוזב שזו רק אשליה מאושרת. בסופו של דבר, אנחנו מתרחקות מעט. אני מניחה את ראשי על ביטנה מכוסת השמיכה. היא מלטפת את שערי, ואני עוצמת את עיניי. כה מאושרת עד שאני פוחדת להתפקע. כה מאושרת, ושלווה. שכחתי כמה טוב זה מרגיש, אנחנו ביחד. אנחנו משוחחות מעט, שיחה של בוקר רענן ומלא אושר. מדי פעם, אני מרימה את ראשי ומסתכלת עליה. כדי לוודא, כדי לוודא שהיא באמת שם. אני רואה את שיערה השטני, את כתפיה הצחות, את עיניה שרואות רק אותי. את אפה החמוד שמתקמט כשהיא צוחקת, את שפתיה שהנגיעה בהן גורמת לעולם להיעלם. הבוקר דוחק בנו לקום, אך אנחנו לא מסוגלות לזוז, ואולי גם לא רוצות. לא רוצות לגלות שיש עוד אנשים בעולם, מלבדנו. אנחנו עוברות את היום, שעה מאושרת אחת אחרי השנייה. עד שלקחו לי אותה. לא האמנתי שלקחו לי אותה. התלבשנו, התנשקנו את נשיקתנו האחרונה ששוב גרמה לליבי לדפוק מהר ולרגליי להינמס. אך לא ידענו, שזו תהיה הפעם האחרונה. הנשיקה האחרונה, החיבוק האחרון, הרגע האחרון ביחד. הייתי חושבת על מילים אחרות להגיד, הייתי אומרת לה הכל. מתוודה על כל מה שהיא נתנה לי, מספרת על כל האושר שחווינו, עד כמה אהבתי אותה ועד כמה היא לעולם תחסר לי. אבל זה קרה, זה קרה לפני שהספקתי להגיד. לפני שאמרתי לה הכל. עכשיו היא לעולם לא תשמע. היא הסתכלה עליי, בחיוך ובעיניים צוחקות. ואז לפתע נשמע רעש חזק של זכוכית נשברת, והבעת פניה התחלפה. השמחה הפכה לחוסר הבנה ולריחוק. היא הסתכלה עליי כאילו אני עומדת קילומטרים ארוכים ממנה, ואני לא הבנתי. לא את הבעת פניה, לא את מה שקרה, ולא את מילותיה האחרונות. לפתע טיפות דם ניתזו על חולצתי הלבנה, ובלבה נוצר חור. חור שרק חתיכת מתכת מסוגלת ליצור. חתיכת מתכת שהרסה הכל, לפתע. הכל קרה לפתע, הכל היה כה מהיר. היא נפלה, ועיניה נעצמו. רכנתי אליה במהירות, מנסה להעיר אותה, להחזיר אותה אליי. להחזיר את המבט האוהב, את הנשיקות הנפלאות, להחזיר אותה. אבל היא לא חזרה, והיא לא קמה עוד. לא ראיתי שוב את עיניה שאומרות שהכל יהיה בסדר. אחזתי בגופה שהחל להתקרר במהירות כה רבה, הרגשתי את הדמעות מאחורי עיניי, חונקות את כולי. הרגשתי את הדם נספג בחולצתי, הלבנה, הנקייה. אבל לא שמתי לב. דבר לא שינה לי. כל מה שעשיתי היה להתבונן בה בעיניים לא מאמינות, מלאות בדמעות. ראיתי את הבעת פניה השלווה, אילו מעולם לא הייתה פה. כאילו לא תחזור. ידיי אחזו את גופה, מנסות להקים אותה לחיים, מזיזות אותה מעלה, אליי. אך היא שקעה למטה, כמו היה כוח בלתי נראה שדוחף אותה רחוק ממני. לא היה בי עוד כוח, הרגשתי שאני מתמוטטת. מחזיקה אותה, שיערה החלק נשפך בין ידיי. מרגישה את מגעו הרך של עורה, שכעת כבר היה קר כקרח. לא משנה מה עשיתי, כלום לא קרה. היא לא קמה שוב. ואני לא אהבתי עוד לעולם.
פתחתי הודעה חדשה כי פשוט השרשור ההוא התחיל להתארך ואולי עוד ימשיך, אז בכל מקרה.. זה עוד משהו שכתבתי, וזה מכיל יותר רגשות כי זה קורה בהרבה פחות זמן, ואולי הסוף יעורר מחלוקות רבות אבל מקווה שתהנו.
