עוד משבר רבותיי...
אוקיי, קמנו בבוקר בעלי ואני, הוא הכין את הסנדוויצי'ם לילדים, אני הערתי אותם ויחד הכנו אותם לבית הספר. נשמע יופי עד כה - נכון? הוא יצא לקניות ואני התפתלתי מכאבי גב כמעט עד שהיגיע, כך שלא ממש עשיתי משהו בבית (יום שישי היום וצריך להספיק המון!!!). נעמדתי במטבח במטרה להכין משהו לאכול ליומיים הקרובים. בעלי היציע שנתחיל לנקות את הבית ואח"כ נבשל. אני אמרתי שבא לי לסיים קודם את הבישולים ואח"כ את הניקיון. הוא הזכיר לי שכאשר הילדים מגיעים מבית הספר, הכל נעשה איטי יותר ושלא נספיק לנקות. שוב עמדתי על שלי שבא לי לבשל קודם. ואז.... בצורה כל כך ילדותית הוא פשוט זרק מה שהיה לו ביד והכריז שהוא לא עושה כלום ולא עוזר לי!!! באותו רגע חשבתי על היום הקשה שהולך ליפול עלי ואמרתי נו בסדר בו ננקה. כל הכעס שלי הצטבר לי במשך שעה שלמה ובתוך תוכי רבתי איתו ושנאתי את המצב. כשסיימנו, הוא בא שבע רצון ושאל: נו, מה את אומרת? לא היה עדיף? ואז פרקתי הכל, הסברתי שלא אכפת לי שלא יעזור, אבל הגישה שלו, של לזרוק הכל כי לא הסכמתי למה שביקש??? רבנו ורבנו והוא ניסה להסביר לי שאני מחפשת לריב איתו, ושהוא לא שתלטן כמו שאני חושבת. בסופו של דבר הוא זרק משהו כמו שנמאס לו ושאני צריכה לומר תודה שהוא עוזר לי ועושה את כל הדברים האלה בבית. אני לעומתו לא מרגישה שאני צריכה להיות אסירת תודה, כיון שגם הוא גר בבית הזה, הילדים הם גם שלו, ואני עובדת כמוהו עד שעות הערב המאוחרות. מה שהפריע לי זו הגישה הילדותית שלו כשהוא זרק משהו וכאילו איים שהוא לא עוזר לי. זהו רק אחד המצבים שקיימים בבית שלנו. בדרך כלל אנחנו רבים על דברים כאלה, שאני לא אוהבת שיגידו לי מה לעשות בבית שלי ובטח שלא יכריחו אותי כמו שקרה היום. הבת שלי שאלה למה אנחנו לא מדברים וסיפרתי לה, ואמרתי גם שאם נמאס לו כפי שהוא אמר, אז שנפרד ושלא אכפת לי. לא ידעתי מה שזה יעשה לה, היא ממש לקחה ללב ובכתה וביקשה שלעולם לא אומר זאת גם לא בצחוק. הבטחתי לה שזה היה בשעת כעס ושאין לי כוונה להפרד. מה דעתכם על המצב? אני לא מחפשת להיות צודקת, רק אולי משהו שאתם תאירו את עיני בו.
אוקיי, קמנו בבוקר בעלי ואני, הוא הכין את הסנדוויצי'ם לילדים, אני הערתי אותם ויחד הכנו אותם לבית הספר. נשמע יופי עד כה - נכון? הוא יצא לקניות ואני התפתלתי מכאבי גב כמעט עד שהיגיע, כך שלא ממש עשיתי משהו בבית (יום שישי היום וצריך להספיק המון!!!). נעמדתי במטבח במטרה להכין משהו לאכול ליומיים הקרובים. בעלי היציע שנתחיל לנקות את הבית ואח"כ נבשל. אני אמרתי שבא לי לסיים קודם את הבישולים ואח"כ את הניקיון. הוא הזכיר לי שכאשר הילדים מגיעים מבית הספר, הכל נעשה איטי יותר ושלא נספיק לנקות. שוב עמדתי על שלי שבא לי לבשל קודם. ואז.... בצורה כל כך ילדותית הוא פשוט זרק מה שהיה לו ביד והכריז שהוא לא עושה כלום ולא עוזר לי!!! באותו רגע חשבתי על היום הקשה שהולך ליפול עלי ואמרתי נו בסדר בו ננקה. כל הכעס שלי הצטבר לי במשך שעה שלמה ובתוך תוכי רבתי איתו ושנאתי את המצב. כשסיימנו, הוא בא שבע רצון ושאל: נו, מה את אומרת? לא היה עדיף? ואז פרקתי הכל, הסברתי שלא אכפת לי שלא יעזור, אבל הגישה שלו, של לזרוק הכל כי לא הסכמתי למה שביקש??? רבנו ורבנו והוא ניסה להסביר לי שאני מחפשת לריב איתו, ושהוא לא שתלטן כמו שאני חושבת. בסופו של דבר הוא זרק משהו כמו שנמאס לו ושאני צריכה לומר תודה שהוא עוזר לי ועושה את כל הדברים האלה בבית. אני לעומתו לא מרגישה שאני צריכה להיות אסירת תודה, כיון שגם הוא גר בבית הזה, הילדים הם גם שלו, ואני עובדת כמוהו עד שעות הערב המאוחרות. מה שהפריע לי זו הגישה הילדותית שלו כשהוא זרק משהו וכאילו איים שהוא לא עוזר לי. זהו רק אחד המצבים שקיימים בבית שלנו. בדרך כלל אנחנו רבים על דברים כאלה, שאני לא אוהבת שיגידו לי מה לעשות בבית שלי ובטח שלא יכריחו אותי כמו שקרה היום. הבת שלי שאלה למה אנחנו לא מדברים וסיפרתי לה, ואמרתי גם שאם נמאס לו כפי שהוא אמר, אז שנפרד ושלא אכפת לי. לא ידעתי מה שזה יעשה לה, היא ממש לקחה ללב ובכתה וביקשה שלעולם לא אומר זאת גם לא בצחוק. הבטחתי לה שזה היה בשעת כעס ושאין לי כוונה להפרד. מה דעתכם על המצב? אני לא מחפשת להיות צודקת, רק אולי משהו שאתם תאירו את עיני בו.