דברים שנשאה ענת בכנס באילת
בתאריכים 26-27.06.05 התקיים כנס רב משתתפים בו נטלו חלק ארגון משפחות הנפגעים ואנשי מקצוע רבים. להלן, באישורה המלא של ענת, הדברים שנשאה מעל במת הכנס: ראש עיריית אילת, אורחים נכבדים, חברי היקרים לארגון, בראש ובראשונה אני רוצה לברך על קיום הכנס הזה. בימים אלה במיוחד, בהם האלימות משתוללת ויוצאת לחלוטין מכל פרופורציה, חשוב כל כך להעלות את הנושא ולנסות למצוא דרכים למיגור התופעה. כנס שכזה בנוכחות כל הגורמים המטפלים בבעיה מהווה ללא ספק אמירה חד משמעית וברורה – הגיע הזמן לשים סוף לעניין, ואני מברכת את עיריית אילת על כך שהרימו את הכפפה והצליחו לכנס במקום אחד כל כך הרבה מכובדים על מנת לדון בבעיה הכול כך כואבת הזו. ב-30.4.03 ירדתי אחרי הצהרים עם בעלי אבינועם ושני הכלבים שלנו לבית קפה בחוף הים בחיפה. כמה שעות אחר כך חזרתי הביתה בלי אבינועם. באותו יום ארור החליטו שני חלאות אדם שבגלל ויכוח שארך שתי דקות מותר להם להרביץ לבחורה ולקחת חיי אדם. שני חלאות שמעולם לא פגשנו לפני כן. מאותו יום, התחיל להיגלות בפני עולם נורא. עולם בו אתה מרגיש כל יום מחדש שאתה במאבק בלתי פוסק על השפיות שלך, על מקומך בחברה כקורבן, על החיים שלך. כשאתה מתחיל התמודדות עם אובדן נורא שכזה, שבא בעקבות נסיבות נוראיות שכאלה, אף אחד לא מכין אותך לקראת הבאות. אף אחד לא מכין אותך לעובדה שמלבד ההתמודדות עם האובדן שהיא קשה ובלתי נסבלת בפני עצמה, תצטרך להתמודד עם כל כך הרבה דברים נוספים. במהלך השבעה הגיעה לרה צינמן, נציגת "ארגון משפחות נרצחים ונרצחות" שהוקם בשנת 1998 ע"י אורה ברז שבתה תמר נרצחה על גג "ביתילי" באכזריות נוראה. בשלב מאוחר יותר, החלטתי להצטרף לארגון, כי הבנתי שזה המקום היחיד בו אוכל לקבל ולו רק מעט ממה שאני מחפשת. הבנה, תמיכה ושפה משותפת עם אנשים שעברו זוועות דומות לזו שלי. ככל שהזמן עבר מאז הרצח, גיליתי כמו כל החברים בארגון שלנו, שבעצם אין שום גוף ממשלתי שמעניק תמיכה והכוונה למשפחות נרצחים. כשהתחיל המשפט של הרוצחים גיליתי להפתעתי שאנו, המשפחות של קורבנות הרצח, לא נחשבים בכלל צד בהליך הפלילי. גיליתי שהעובדה שמישהו לוקח חיי אדם אחר אינה מספיקה על מנת לשים אותו מאחורי סורג ובריח. אנשים שמוגש נגדם כתב אישום על רצח זכאים לשבת במשך כל ההליך הפלילי בבית, ומקבלים לאורך הדרך זכויות והתחשבות מקוממת, בעוד אנחנו משפחות הקורבנות מרגישים שהושמנו בכלא עד סוף חיינו. וההתחשבות ברוצחים ממשיכה גם כשמגיע שלב הענישה. מאסר עולם אמיתי לא קיים במדינת ישראל. אדם שהורשע ברצח ונידון למאסר עולם, רשאי אחרי 7 שנים לקבל קציבת עונש ולהתחיל לצאת לחופשות. וזה במקרה "הטוב". במקרים הפחות טובים, שלצערנו הם רבים מאוד, החוקים בארץ היום לא מאפשרים לשופטים להרשיע ברצח. בהרבה מהמקרים הפושעים מורשעים בהריגה בלבד והענישה היא בהתאם. במיוחד נכון הדבר כשמדובר בקטינים. הגיע הזמן שיבינו שרצח הוא רצח. אדם שמסוגל לשלוף סכין ולנעוץ בליבו של אדם אחר, אפילו כשמדובר בדקירה אחת בלבד, הוא רוצח! החמרה בענישה תמנע את הרצח הבא. גל האלימות שפקד אותנו לאחרונה עבר כבר מזמן את כל הקווים האדומים. ההתעוררות מצד כל הגופים החלה רק עכשיו. אבל אנחנו, בארגון משפחות נרצחים, חיים עם הכאב וחוסר הצדק כבר זמן רב. אנו זועקים את הדברים האלה כבר שנים. ב-1 באפריל נכנס לתוקף חוק זכויות נפגעי עבירה. החוק הועבר בכנסת לאחר מאבקים קשים שנמשכו שנים ע"י אורה ברז ולרה צינמן מארגון משפחות נרצחים וחברי הקואליציה של שתיל לקידום זכויות נפגעי עבירה שהארגון שלנו חלק ממנה. החוק הזה מחזיר מעט מהכבוד המגיע לנפגעי עבירה ונותן לנו לפחות חובת יידוע ע"י המשטרה, הפרקליטות והשב"ס. אך הדרך עדיין ארוכה. עקב בעיות תקציב חלק גדול מהסעיפים בחוק לא יכולים עדיין לצאת לפועל, וסעיפים שהיו בחוק המקורי לא נכללו. הצורך בהקמת מרכזי סיוע למשפחות הקורבנות הוא צורך הכרחי. המשפחות חייבות להיות זכאיות לתמיכה נפשית, ליווי משפטי והכוונה, כמו שיש לדוגמה לנפגעות תקיפה מינית. לאחרונה הוקם מרכז נגה בתמיכת הקרייה האקדמית אונו, אשר נותן מענה לשלב ההליך הפלילי. המרכז, בראשותה של ד"ר דנה פוגץ', נותן ליווי לנפגעי עבירה במהלך המשפט. שוב, אנו עדיין לא צד בעניין אך לפחות כיום יש גוף המלווה אותנו ובעזרת החוק החדש מאפשר לנו להיות מיודעים בכל השלבים בהליך הפלילי, להביע עמדה לפני קבלת הסדר טיעון ואף להביע את עמדתנו בשלב הטיעונים לעונש. כפי שאמרתי, התקדמות גדולה אך הדרך עדיין ארוכה. המלחמה בתופעת האלימות חייבת להיות מוטלת על כל הגופים המטפלים בבעיה. הישועה לא תוכל להגיע רק מאחד מהם, חייבת להיות התגייסות כוללת והקצאת משאבים, כי אם לא כן התופעה לא תקטן ולבטח לא תיעלם. אתם חייבים להבין, אנחנו היום במלחמה, מלחמה נגד אויב מבפנים. הרצח הבא נמצא בפתח הדלת של כל אחד מאיתנו. לסיום, משהו בנימה אישית. עבורי לכנס הזה המתקיים דווקא פה באילת, יש משמעות גדולה. אבינועם שלי אהב מאוד את אילת. הוא גר פה במשך שנה ובחלק מהזמן עבד כצלם בריף הדולפינים. בריף הדולפינים הציע לי נישואים במהלך צלילה, ובריף הדולפינים עשיתי ערב לזכרו 5 חודשים אחרי הרצח יום לפני מה שהיה אמור להיות יום הולדתו ה-33. פעמים רבות עוד לפני שהיינו נשואים ניסה לשכנע אותי לעבור לגור פה, כי פה באילת לחיים יש קצב אחר. יותר איטי, יותר רגוע ופה באילת הרדיפה אחר מעמד כלכלי גבוה וחומריות לא כל כך באה לידי ביטוי. לצערי לא הסכמתי לעבור לגור פה, כי המרחק מהמשפחה והחברים היה קשה לי מדי. לא תיארתי לעצמי אז כמה אני לא יודעת מהם געגועים. כולי תקווה, שמהעיר הזו ומהכנס הזה תצא קריאה שאסור לנו יותר להשלים עם האלימות ההולכת ותופסת כל חלקה שלווה. אסור לנו יותר להשלים עם הקורבנות התמימים ועם הסבל הבלתי נסבל שעובר על המשפחות. הגיע הזמן לשים לזה סוף!
