אי אפשר לענות על שאלתך
וגם מסוכן לשאול אותה בצורה כזו. זה כמו לשאול מה האורך של חבל - תלוי איזה חבל... לדוגמא - אם את לא רוצה לדבר עם מישהי, במטרה להשפיל ולבזות אותה, לצער אותה ולנקום בה - הרי ברור שיהיה צורך לחזור בתשובה על הרצון הזה, ולשנות את המעשים (ואין סיבה לחכות עד יום כיפור...). אבל אם את לא רוצה לדבר עם מישהי, כי האינטראקציה שביניכן מזיקה לנפשך, כי אין לך עניין בחברתה המזיקה, או אפילו כי אין ביניכן שום אינטרקציה חיובית, ואין לך צורך להיות איתה בקשר - ודאי שאין צורך להיות חברה שלה. לענות בנימוס חובה, ולרחוש כבוד - גם כן. שמעתי סיפור יפה: אשה צעירה נישאה לבן זוגה בשידוך, ולאחר כחצי שנה התברר שהבחור חולה כליות הזקוק לדיאליזה 3 פעמים ביום, זה שנים רבות, אלא שהסתיר את הדברים בכישרון רב מאשתו, במצוות הוריו. הצעירה נקשרה רגשית לבעלה, ואת כל כעסה על הרמייה הפנתה כלפי הוריו. כשנפטר הבעל, לאחר 4 שנות נישואין, מותיר יתום בן 3, ניתקה קשר עם ההורים ולא איפשרה להם לפגוש ביתום! גם כשנישאה והקימה בית עם אברך שאימץ את בנה - סירבה להתיר ליתום קשר עם משפחת אביו. אפשר לדון את ההורים ששיקרו, ואפשר להבין את פחדם וכאבם, ואת חוסר היכולת שלהם להשלים עם העובדה שבנם לא יינשא ויקים בית בישראל (אלא אם יסתיר וישקר...) אפשר גם לדון את האשה שסירבה להיפרד מכעסה ולסלוח גם בדיעבד, ובשם זה מנעה מבנה סבא וסבתא, ואפשר להבין את עוצמת רגשותיה אל מול הרמייה שחשה ואל מול התסכול של הגורל שנכפה עליה ועל בנה היתום. לאחר 20 שנה הכירה בטעותה, ולקראת חתונת הבן התגברה על רגשותיה והזמינה את משפחת האב לחתונה. ומה עם 20 שנה של ימי כיפור שבהם לא הכירה בטעותה? ומה עם הטעות של הסבא והסבתא, שלא תוקנה מעולם? ללמדנו, שגם אם יהודי טועה, עדיין אין זה אומר שיש לו הכוח לפתח מודעות לטעותו, ולפעמים צריכות לחלוף 20 שנה עד שיבין שטעה, ועד אז הוא משוכנע שאם השני פגע בו כל כך, מותר גם לו לפגוע בו בחזרה. ובכן - תמיד מותר לי וחובה עלי להתגונן מפני מה שפוגע בי. השאלה היא איך ועד כמה, ומה המחיר שהזולת צריך לשלם בשל כך. התשובה - תלויה בהחלט בפרטים!
