עצם הניסיון ליצור "להיט"
ולא שיר, מוסיקה, אומנות, כבר מעיד על הבעיה עם מסחור. אמני מוסיקה פועלים בשתי רמות בסיסיות לטעמי האישי. הבדרנים, entertainers, שהם עושים את המוסיקה כדי לבדר, כדי לגרום למאזינים להרגיש, וכו´. לא פעם הם גם חוצים גבולות ממוסיקה לכלל תעשיית הבידור ומופיעים בסרטים, טלויזיה וכדומה. ויש את האמנים, שעושים את המוסיקה כיצירת אומנות, מביעים חלק מהנשמה שלהם על האלבום, ללא התחשבות באיך שהדבר ישפיע על אחרים, ואם כן, אין הם מנסים לרכך או לעדן. היצירה היא שלמה וחזקה, טהורה משיקוליים לא אומנותיים. ההבדל כאן הוא לא בהכרח באיכות, אלא בתפיסה הבסיסית של משמעות ותפקיד המוסיקה, אם היא כלי בידורי או יצירת אומנות (אני מקצין קצת, כמובן שיש המון שטחים אפורים באמצע). מסחור זוהי תופעה שמשפיע בעיקר על אמני בידור. מיסחור מוסיקלי (בניגוד למסחור של בובות, פוסטרים, בגדים וכדומה שלא משפיעים בהכרח על הפן המוסיקלי) זהו בעצם שינוי המוסיקה בשביל להפוך אותה ליותר קלה לעיקול, ליותר ממוסחרת, ליותר מיינסטרימית. ברגע שבתפיסת האמן נכלל קהל המאזינים אז יש, בין אם זה קורה במודה או בתת מודה, התפשרות מסויימת. "איך זה ישמע בשבילהם". זה משפיע על כל אמן שמוציא אלבום, היום שלהוציא אלבום זה לא קל ועושים את זה כדי שאנשים ישמעו אותו. הבעיה היא שיש כאן בעצם התפשרות בין החזון הטהור של האמן לבין הטעם של קהל המאזינים של הבדרן. התפשרות זו לא פעם מובילה להדרדרות מוסיקלית ואיבוד יושר אומנותי בסיסי, חזרה עצמית מפחד משינויים וכו´. למרות זאת אני לא שופט אמנים בקונטקס של ממוסחר או לא. אין לי בעיה עם אמני ראפ ממוסחרים (99% כאמור), או אפילו עם אמני פופ ממוסחרים. מיסחור לא בהכרח משפיע על האיכות. אבל, אין מה לעשותף, אני תמיד יעריך יותר אמן שלא מתפשר, ושלא מפחד להסתכן. לא ש"להעריך" זה אותו גבר כמ "לאהוב", mind you. זו דעתי לפחות. NuckBunnies אלוהים בפונציה, נהג אוטובוס במציאות, ולכו לקרוא את אדגר קרת לפרטים נוספים.
כבר שלשה סינגלים רצוף....
