טיסה מחוף לחוף (אני עדיין תקוע בג'ט לג )
בחלק קטן מהדרך נקלענו גם לתנאי IFR, אך טסנו רק לפי VFR. למעט הקטע הראשון בו היינו צריכים לטוס מעל שטח קנדה ולכן הגשנו FP, כל הייתר היה בכלל ללא תכנית טיסה.
את הנתיב תכננתי מראש לשדות תעופה מוגדרים מראש, גם על פי התוכנות שנתת לי, וגם לפי מה שקיבלתי מחברים בקבוצת ה-COZY, בפועל, הנחיתות שלנו היו על פי מ"א, עיפות, כמויות הדלק ושדות שבחרנו בזמן אמיתי באוויר כאשר ב"סמארקפון" שלי ראיתי את תנאי מזג האוויר בכל שדה ושדה בו אנחנו בוחרים לנחות. בתחילה בנינו על 700 מייל ימי ליום, בפועל, בשני הימים העיקריים טסנו כ-1000NM.
בחירת הגובה הייתה תלויה בעיקר ברוח. לכן, רוב הזמן טסנו בערך 3000-2000 רגל שזה היה 500-2000 מעפ"ש. ככל שעלינו בגובה, ניסינו כמה גבהים, אך הפסדנו הרבה במהירות בגלל הרוח בגבהים מעל מה שטסנו, הייתה כ-20-30 קשר (בלי להכנס לדיוק ייתר כפי שאהוב עליך).
רק ממש בהתחלה וגם ביום האחרון בעת מעבר הרי הרוקי היינו ב-VFR ON TOP (או איך שקוראים לזה). עד לרוד איילנד היינו בערך ב-7500 ובאזור הרוקיס היינו ב-12500 עם טיפוס מדהים של כ-500 רגל פלוס לדקה בגובה הזה!
אני לא יודע למה אתה בדיוק מתכוון בעניין תחושת הגובה, כי בישראל אני טס גם 500-1000 מעפ"ש, גם 3000 וגם יותר גבוה בעיקר ב-IFR בדרך לאילת (לחו"ל אני ממילא טס מעל 10000 מסיבות בטיחותיות)
היה לנו מצב, לקראת התקרבות לשדה נחיתה ב-מיסון סיטי איווה (KMCW), בו נקלענו למשך כשעה לתנאי אל ראות בגובה נמוך, ולא רצינו להסתמך רק על תוואי הקרקע של גרמין, בדקנו בקשר את גבהי המינימום ל-IFR המוקצים באזור, ומזה הסקנו שהגובה שבחרנו בטוח וכמובן שמרנו גבהיי IFR.
מבחינת הפרדה ממטוסים אחרים, מלבד שבמטוס יש מערכת של גרמין שמזהה תנועות מטוסים, שיערנו שאין עוד פסיכי, שיצא מהבית לסתם טיסת כיף ביום שכזה....וגם קיבלנו התראות מהפלייט פלואינג שקיבלנו בקטעים הדרושים.
ביום לפני אחרון, תכננו לנחות ברינו, אבל נקלענו שוב ל-IMC ונשארו לנו רק 20 גלון דלק לכן, החלטנו במקום לטפס, לשנות כיוון ל-אלקו נבדה (KEKO) וכאן ממש נדבקנו לכביש I80 בגובה של 100 -150 רגל (גובה האנטנות הסלולריות בערך) וזה היה ממש IFR בסגנון לעקוב אחרי הכביש...עד שראינו את שדה התעופה.
למעט שדה התעופה הסופי שלנו באוקלנד, כל שדות התעופה שנחתנו בדרך, היו בלי מגדל.
ואם אתה כבר שואל, פרט לא פחות חשוב בכל המבצע, החבר שלי ארגן עבורי כרטיסי טיסה "Buddy pass" חינם (למעט מיסי נמל) בחברת דלתא. הכרטיס הוא על בסיס מקום פנוי (שפירושו, אם אין מקום במטוס, "אכלת אותה") בפועל, טסתי מישראל לניו יורק במחלקת עסקים מפנקת, כשכל צוות המטוס מכיר אותי, כי גם בטיסה הזו הכרתי את הטייסים אישית (טסו איתי ברחבי הארץ במחלקת העסקים בצסנה שלי) וגם בדרך חזרה לארץ, טסתי מ-SFO לסיאטל וללונדון במחלקת עסקים (אף שהמטוס כאן היה 757, אאל"ט, עם מיטות נוחות פחות מ-747 של דלתא) ומלונדון כבר נאלצתי לטוס בתשלום מלא עם אל על.