עוד לא שייכת לכאן...

[lifelovehope]

עוד לא שייכת לכאן...

מדי פעם אני מציצה כאן בפורום, לקרוא ולהתעודד ... ואולי בהמשך גם להצטרף עם הריון. אני בת 35.5, בעברי 2 ניתוחים קיסריים שהסתיימו בטוב

, ולצערי ניתוח שלישי בשבוע 33 עקב מות התינוקת, היפרדות שיליה מלאה. בירורי הקרישיות לא העלו מידע על קרישיות יתר, אך בהתייעצויות, לאור ההסטוריה, ניתנה המלצה לקלקסן 40 (ברנר) והמלצה לקלקסן 60 (קופרמינץ) ופרק זמן של המתנה להריון רביעי בין 8 ל10 חודשים (קופרמינץ). אני כיום 7 חודשים לאחר הלידה השקטה. מאוד מאוד חוששת. למרבה הפלא, בעיקר על עצמי. מצד שני, מאוד מאוד רוצה הריון תקין ולידה בריאה. רוצה לשמוע מכן, ואם יש מישהי עם סיפור כמו שלי שניתן להתעודד ממנו, אז בכלל...(למרות שמסקירת הפורומים השונים אני רואה שכל אחת מאיתנו "מיוחדת" עם הסיפור שלה). האם להתחיל לנסות? איך בכלל נרגעים מהחרדה המשתקת? איך חוזירם להאמין ברופאים אחרי אובדן כזה? עיקר החששות הם סביב הניתוח הרביעי... ואיך תתנהג השיליה ... (יש סיכון מוגבר לשילייה נעוצה)... וכל הקלקסן הזה - מינון? השלכות? תודה על ההקשבה.

 

[anatushi]

היי...

לדעתי, היינו באותה המחלקה, אז... במאי... אומנם לא מבינה דבר בקרישיות ולא יכולה לענות לך בנושאים האלו, אבל לגבי ההריון הבא... אני חושבת שלכל אישה יש את האינטואיציה שלה והיא יודעת מה נכון ומתאים לה (גם אם הרופאים ממליצים אחרת) ואם את מרגישה שעבר כבר מספיק זמן מאז ושאת מספיק חזקה להתחיל שוב במסע הזה, אז קדימה לעבודה... זה נכון שלכל הריון יש גם כך את הפחדים והחששות שלו וההריון הבא יהיה עם חששות ופחדים כפולים ומכופלים מהקודמים, אבל אם את מרגישה מבפנים שזה נכון ושזה הזמן, אין סיבה לדחות את מה שבכל מקרה תעשי החל מעוד כמה חודשים. אנחנו לא חיפשנו להמתין זמן כזה או אחר, אלא מיד לאחר שהתנקתי (גופנית) התחלנו שוב לנסות מחדש וברגע שהגוף היה מוכן נקלטנו... בפעמים הקודמות זה לקחת גם עד חצי שנה ובפעמים אחרות רק חודש, לכן זה בהחלט מתי שהגוף מוכן. ושהנפש מוכנה הגוף יהיה מוכן גם כן... לגבי הרופאים - במידה ואת לא סומכת על הרופא שלך, זה הזמן למצוא רופא שכן תסמכי עליו (בעקבות המלצות ותחושת בטן לאחר פגישה) - יכולה להמליץ על הרופא שלי (אמסור פרטים במסר). מקווה שהצלחתי ולו במעט לעזור לך - מוכנה לשמוע ולנסות לחזק אם אוכל... בהצלחה רבה חיבוקים חמים ענת

 

[mamajoni]

שלום לך,

אני מאוד מצטערת על האובדן שלך, שבוע 33 כל כך מוכר, כל כך עצוב, גם בני נפטר בבטן בשבוע 33.... אומנם זה היה לפני 4,5 שנים, אבל מאז עברתי די הרבה.. אצלי זה היה עקב אי-ספיקה שלייתית של אחד התאומים, הבת שלי שרדה וכך עברתי את הקיסרי הראשון. הייתה פתלוגיה של השלייה של הבן... הרופאים אמרו לחכות בערך שנה, אבל לא הצלחתי להיכנס להריון פנינו לטיפולי פוריות ואחרי שלוש שנים נקלטתי להריון של עובר אחד ( דווקא התאומים היו - מהריון ספונטני ). החרדות לפני ההריון היו עצומות, כל הזמן חשבתי איך אני אשרוד נפשית, האם חלילה יקרה עוד אובדן? חייתי בסרטים... אבל כאשר הייתי כבר בהריון אני שמרתי על פרופיל נמוך, לא התרגשתי מדי מהריון, עבדתי, העסקתי את עצמי בהמון דברים ורק בסוף ההריון כאשר הייתי בשבוע 36-38 שיגעתי את הרופאים, ממש הייתי פסיכיט ורציתי עד כמה שיותר מהר להגיע ללידה. ניסיתי ללדת עם זירוז בשבוע 38+2, אבל לידה לא התפתחה ואז שוב עברתי קיסרי. ועכשיו יש לי בן, עד עכשיו אני לא מבינה איך הייתי יחסית רגועה ואיך שמרתי על השפיות במהלך ההריון? כנראה יש בנו כוחות פנימיים שמאפשרים לעבור את הכל. לי לה נתנו קלקסן, אז אין לי מה לומר בנושא, אבל בהחלט אם את סומכת על הרופא, אז לכי על ההמלצה שלו. לגבי הריון הבא, לי אמרו לחכות בערך שנה וחצי , הרופא שלי חושב שזה טוב לנוח. אני צריכה לחזור לטיפולים בעוד שנה, עד שכל ההורמונים יסתדרו חזרה. גם אני כמעט בטוחה שיגודו לי לעבור שוב צילום רחם, זה די חשוב לעשות אחרי ניתוח. מאוד מקווה שהכל יסתדר אצלך