עוד לא עברו שלושים....
אתמול תוך בהייה במסך, קלטתי את הפורום המיוחד הזה. קראתי מספר הודעות ופתאום הבנתי שכאן המקום בשבילי לפרוק את מה שיושב על ליבי. (עם הכתיבה יש לי רומן ארןך שנים, אבל מזה שנה וחצי ואיני מסוגלת לכתוב דבר.) התאלמנתי לפני 16 ימים , התיימתי לפני ארבעה חודשים, חליתי בסרטן לפני שנה וחצי. וכעת אני בשבר גדול, באבל על עצמי, על אימי ועל בעלי , שהיה בן 53 במותו. אני בת 50, אמא לארבעה בני, 29,26,16,14. לפני שנה וחצי חליתי בסרטן, יכולתי לו וניצחתי. אבל, לא היה לי זמן להתמודד עם הידיעה שחליתי, כי ממש באותו זמן, הדרדרה בריאותו של אישי. (הוא סבל מסכרת שפגעה בליבו וכליותיו.) במשך שמונה חודשים האיש נלחם כמו אריה על חיו, כשכולנו סביבו.הוא לא ויתר עד השבוע האחרון. במהלך התקופה, שב הביתה לחודש ימים כדי לנוח מניתוח שעבר כהכנה לניתוח לב מסובך להצלת חיו. הייתי מאושרת לשוב לשגרה, להיות בבית לנוח מבית החולים.אבל מישהו למעלה החליט אחרת, ואימי האהובה בת ה-77, אשה עצמאית חכמה ומיוחדת, שתמכה בי רבות בתקופה הקשה כ"כ בחיי, נלקחה ממני במחטף. טעות באיבחון, סרטן מפושט ובום, תוך שבועיים, באותו בית חולים, באותה קומה ואמא איננה. בתום השבעה אושפז אישי לאישפוז ממנו לא שב. כמעט ארבעה חודשי גיהנום, טלטלות בין תקוות לייאוש, הניצוח הצליח, אך החולה מת. חיידקים עמידים וסיבוכים הכניעו אותו. וכך איבדתי את היקרים לי תוך זמן קצר. ומאז, איני מוצאת את עצמי, הלכתי לאיבוד. כולם רק מדברים על היותי חזקה, עמוד התווך הם קוראים לזה, ואסור לך להישבר, וילדייך וחמותך זקוקים לך.... ואני, מה איתי? רוצה להיות חלשה, לצרוח, לבכות, ו להניח לעולם סביבי שיתנהל בלעדיי. ילדיי מדהימים, ואני כאן להכיל כל אחד עם הקושי והכאב שלו, חמותי שנותרה שכולה ומרוסקת, נשענת עלי ואני כאן בשבילה. אבל אני רוצה שאחרים יניחו לי, שיעזבו אותי עם העצות והסיפורים כמה נוח שאני חזקה ומחייכת. די, עייפתי , אין לי כוח להתרומם, לצאת לעבוד לשוב לשגרה. מה עושים, איך יוצאים מהיאוש הזה?
אתמול תוך בהייה במסך, קלטתי את הפורום המיוחד הזה. קראתי מספר הודעות ופתאום הבנתי שכאן המקום בשבילי לפרוק את מה שיושב על ליבי. (עם הכתיבה יש לי רומן ארןך שנים, אבל מזה שנה וחצי ואיני מסוגלת לכתוב דבר.) התאלמנתי לפני 16 ימים , התיימתי לפני ארבעה חודשים, חליתי בסרטן לפני שנה וחצי. וכעת אני בשבר גדול, באבל על עצמי, על אימי ועל בעלי , שהיה בן 53 במותו. אני בת 50, אמא לארבעה בני, 29,26,16,14. לפני שנה וחצי חליתי בסרטן, יכולתי לו וניצחתי. אבל, לא היה לי זמן להתמודד עם הידיעה שחליתי, כי ממש באותו זמן, הדרדרה בריאותו של אישי. (הוא סבל מסכרת שפגעה בליבו וכליותיו.) במשך שמונה חודשים האיש נלחם כמו אריה על חיו, כשכולנו סביבו.הוא לא ויתר עד השבוע האחרון. במהלך התקופה, שב הביתה לחודש ימים כדי לנוח מניתוח שעבר כהכנה לניתוח לב מסובך להצלת חיו. הייתי מאושרת לשוב לשגרה, להיות בבית לנוח מבית החולים.אבל מישהו למעלה החליט אחרת, ואימי האהובה בת ה-77, אשה עצמאית חכמה ומיוחדת, שתמכה בי רבות בתקופה הקשה כ"כ בחיי, נלקחה ממני במחטף. טעות באיבחון, סרטן מפושט ובום, תוך שבועיים, באותו בית חולים, באותה קומה ואמא איננה. בתום השבעה אושפז אישי לאישפוז ממנו לא שב. כמעט ארבעה חודשי גיהנום, טלטלות בין תקוות לייאוש, הניצוח הצליח, אך החולה מת. חיידקים עמידים וסיבוכים הכניעו אותו. וכך איבדתי את היקרים לי תוך זמן קצר. ומאז, איני מוצאת את עצמי, הלכתי לאיבוד. כולם רק מדברים על היותי חזקה, עמוד התווך הם קוראים לזה, ואסור לך להישבר, וילדייך וחמותך זקוקים לך.... ואני, מה איתי? רוצה להיות חלשה, לצרוח, לבכות, ו להניח לעולם סביבי שיתנהל בלעדיי. ילדיי מדהימים, ואני כאן להכיל כל אחד עם הקושי והכאב שלו, חמותי שנותרה שכולה ומרוסקת, נשענת עלי ואני כאן בשבילה. אבל אני רוצה שאחרים יניחו לי, שיעזבו אותי עם העצות והסיפורים כמה נוח שאני חזקה ומחייכת. די, עייפתי , אין לי כוח להתרומם, לצאת לעבוד לשוב לשגרה. מה עושים, איך יוצאים מהיאוש הזה?
