עוד התקף ייסורים

[אשבל1]

אני חושבת ש"הדברנות" הזו עשויה לעזור לך

ולכן יש כאן מקום לכתוב בשפע, אל תעצרי את עצמך....

אני מרגישה אצלך את החוסר שקט הפנימי (שקיים אצלי בגדול) ורוצה לשאול אותך שוב, איך את מרגיעה את עצמך מעבר לזמן שעושה את שלו, אולי דרך טיפול בנשימה, יוגה , עבודות יד, לא יודעת, מה מתאים לך? חבל לתת לזה לפגוע בבריאות כפי שאת מספרת, הפתרון שלי לעצמי כרגע הוא נשימה יוגית.

 

[עדיה222]

אשבל - נשימה יוגית

יוגה - זה ממש על הפרק עכשיו! אני
חושבת לחזור לאיזשהו מרכז יוגה שפעם
תרגלתי בו.
הבריאות באמת צרה.
ולאורך השנים האלה מאז מות אמי
ממש הרגשתי שהרגש מחלה אותי.
ועכשיו - זה ממש מרתק! - ההתרכזות
בשאלה הבריאותית, כל הסידורים הבריאותיים
וכן הלאה, וגם במידה רבה הפחד והדאגה שלי
בגלל ענייני הבריאות -
הם ממש הגנה נפשית. אני ממש מרגישה
את התיפקוד של המחלה בתוך הנפשיות.
זה באמת רע.
אגב למרות ההתקפות שלי על טיפול פסיכולוגי
פניתי לפני שנה וחצי בערך לעזרה בשאלה של
פסיכו-סומטיות. כי ממש הרגשתי את הדרדור
שכרוך ברגשות. המטפלת שהגעתי אליה
לא ידעה דבר וחצי דבר על עניינים אלה,
ואף לא חשבה לחקור ולהפנות אותי לאדם
מתאים.
אמשיך בהודעה הבאה.

 

[עדיה222]

המשך - לאשבל - יוגה ועוד

אז באמת החמצתי את הנתיב הזה,
של ריפוי הפסיכו-סומטיזציה שלי...

המון המון תודה לך אשבל הטובה כל כך.

 

[אשבל1]

אולי החמצת עד עכשיו, אבל מה עם ההווה והעתיד?

בינתיים תוכלי להעזר כאן:

http://www.awakeningctr.com/70279/תרגילי-נשימה-יוגית

http://www.yogatipulit.co.il/66243/diaphragm

 

[עדיה222]

אשבל, תודה רבה! פתחתי את הלינק הראשון

שנראה מאוד מועיל, ובעיקר נראה שימריץ אותי להגיע
למקום של תרגול.
ההשפעה הגופנית של ארועי החיים: ביום שאבא שלי אושפז
ומיד כבר היה מחובר למכונות, באותו יום של אשפוזו הפסקתי
לתרגל את קובץ התרגילים שלי שליווה אותי במשך כמה
שנים עד אז. ואחר כך - לא הצלחתי לחזור לאותה דבקות
של תרגול. לא הצלחתי להכניס את עצמי לזרם הזה של
התרגול, להתרכזות האופטימית הזאת. אלה לאו דווקא
תרגילי יוגה... יותר: כל מיני תנועות, מתיחות, חילוץ אברים
למינהו.
אולי הנשימות דורשות פחות אנרגטיות...
שוב המון תודות לך אשבל

 

[mykal]

את לא צריכה להבהיר

אני מכירה מקרוב את השאלות המצפוניות האלה--
ליויתי את הענין עם חברה קרובה מאוד, שגרה כאן לידי,
ואני תמכתי 'בלהעיף' מטפלות זרות כאלה, שגרמו לחברתי יותר דאגה מעזרה.
אני הלכתי איתה, כדי להעביר חברת כח אדם, שבראשונה סרבו להקשיב לטענות.
אני תמכתי בה כשאמא שלה העברה לבי"ח והיה צריך להיות לידה שם,
ועזרתי לארגן את השעות של המטפלת כדי שחברתי תוכל 'לנשום'.

למה את לא טופחת לעצמך על הכתף? על האגו? שהצלחת לתמרן כאלה שנתיים?
למה את מתיסרת? האם לא ידעת שלא חיים לעולם? והיום אחרי האובדן--את לא יודעת
שאין מנוס מפרידה?

אני לא הייתי כאן בפורום הרבה זמן, כי התמודדתי עם הרבה אובדנים, צפופים של דודים קרובים,
כולם 'בשיבה טובה'--אבל ה'אין' מוחשי, הכאב והגעגוע קימים.
אבל לומדים להסתכל על דורות ההמשך, כי כל 'דור הקומה מעלינו' נעלם.

אני מחנכת עצמי, להיות שמחה בילדי בנכדי--ולא להתמודד עם החסר של משפחתי הקודמת,
לא, זה לא קל, והרגש של האובדן, מתעורר--אבל אני כן מנסה לגרום להגיון
לשלוט עליו--ולו כדי שיהיה בי הכח להמשיך.

אני איתך--ומבינה אבל תנסי לראות מה עוזר לך.

 

[עדיה222]

MYKAL

המטפלות והקושי של המטפלות - נמשכו תקופה הרבה יותר ארוכה... למעשה שנתיים של מטפלת זרה לאורך היום, ועוד חמש שנים עם שתי מטפלות
לשני ההורים... בכיסוי של 24 שעות...
כי בית ההורים תפקד בהחלט כמחלקה סיעודית,
אבל כוח האדם לעיתים היה ירוד ביותר, כי הרי המטפלים הזרים
נוסעים לארצותיהם לחופש, וגם יש להם יום חופשה שבועי,
ואז במחלקה הסיעודית שלנו מטיחים את הראש בקיר
ונעזרים במטפלים לא טובים, סתומים, לא אחראים,
אטומים אך בעיקר סתומים לגמרי. וגם שתי המטפלות של
ההורים, הארצות שלהן, הויזות שלהן, הדאגות שלהן,
העוני שלהן, המריבות שלהן, המשפחות שלהן, הצרות שלהן,
החרמות שלהן זו על זו. ועל פי האישיות והאופי: אחת
מתחמקת מעבודה, מבריזה, מורחת, ממהרת לדבר בטלפון
של אבא ואמא את שיחותיה הגנובות. השנייה לוקחת ללב,
חולה,רצה פתאום על דעתה לחדר מיון, דרמטית,
בהתמוטטות, מלאה אולטימטומים. ועוד ועוד, על פי הרבגוניות
של האנושות, וכמובן יש המסתורין של המטפלות הזרות
הלא-אירופיות, איך הן מתנהגות עם אמא כשאני אינני,
מה יש שם בדיוק? ואיך להתגבר על הפחד הבסיסי
שאמא מרגישה מול המטפלת? הפחד של אמא
הזקנה שלי שפשוט הורס אותי. ועוד ועוד, קילומטרים של תיאורים.

 

[mykal]

אוהו, איזה תיאור אוטנתי

ממש כך, ממש מעיף,
תמיד הפתעה. אבל, מי שלא התמודד עם מטפלות
(למשל אנחנו עם אבא) התמודד עם אחיות שונות בתוך בתי החולים.
ועוד מיון, ועוד אמבולנס.
הזקנה קשה, הריצה מעייפת, המראות קשים,
והיום הגעגועים גדולים.

 

[עדיה222]

MYKAL

תדעי לך שמאוד מאוד חשוב שעזרת לחברתך בנושא המטפלות.
יש בדידות גדולה מול המטפלים הסיעודיים הזרים. ואת ממש היית
מעורבת. זה נדיב מאוד מצידך.
וכמובן טוב שחזרת לפורום. ושלא תדעי עוד צער ואובדנים.
ועוד פעם מזל טוב על הוספת התינוק הקטן לדור הצעיר המתהווה.

 

[ענבר לבקוביץ]

לסלוח לעצמך

זה באמת תהליך מורכב.
הפן שאת הצגת, הוא חשוב מאד והוא יותר קוגניטיבי, שכלתני.
אני מתכוונת לפן יותר לרגשי.
כאמור, אלו תהליכים, ולא משהו שמתרחש בן לילה.
איתך,
ענבר

 

[עדיה222]

לענבר - "לסלוח לעצמי" - עמנואל קאנט

ענבר את לא תאמיני מאין יבוא עזרנו! מהפילוסוף עמנואל קאנט! שמעתי היום
קטע מכתביו, שבו הוא מתאר את המצפון. לפי קאנט, ברגע שאדם עובר עבירה, מיד הוא
הופך נאשם של המצפון שלו. הוא מתאר את המצפון כמו בית משפט חמור,
ששופט את האדם.
המורה שהסבירה את הטקסט הזה הדגישה מאוד את העובדה
שקאנט מציב את המצפון כמו מין
"אחרות" (מהמילה "אחר") בתוך האדם. האדם אצל קאנט הוא כביכול
כפול: מבצע העבירה, והשופט (=המצפון!) של העבירה.
במובן של קאנט, אכן יש טעם לביטוי שלך "לסלוח לעצמך". זאת אומרת, בקרבי
יש רשות שהיא נפרדת ואחרת ממני, והיא המצפון.
הרשות הזאת יכולה לסלוח או לא לסלוח לי.

טוב, ברור שעניין הרשות השופטת בקרבו של אדם פותחה מאוד מאז
פרויד, ובכלל בטח יש הרבה מודלים של רדיפה עצמית על ידי המצפון.
אם אני זוכרת נכון, הרי מרטין לותר עצמו סבל מרדיפה עצמית כזאת.

 

[נועָה]

עוד על לסלוח לעצמך

תפקידו של הסנגור הפנימי שלך, הוא לעזור לך לקבל את הדברים שאת רוצה.
עבודתו של התובע הפנימי שלך, היא למנוע ממך לקבל אותם.
את יכולה להתנתק מהתובע הפנימי בכל רגע.
שתפי פעולה עם הסנגור הפנימי, והתובע יישאר מחוץ למגרש.

כשהתובע לא מסתובב בשטח ולא מפריע לך, את מביאה לריפויו של החלק הכואב שבך. כך את יוצרת הרמוניה בין החלקים החצויים שבתוכך.

 

[עדיה222]

נועה, תודה רבה,

הגישה שלך מעניינת מאוד.

 

[נועָה]

תודה לך עדיה,

והיא עוזרת לסליחה ולריפוי הפנימי של הרגשות הכואבים.

 

[ענבר לבקוביץ]

תודה על ההערות מאירות העיניים

היום יש שיטות התערבות המשלבות את נושא הסליחה.
אני חושבת שלעיתים האדם הוא השופט המחמיר ביותר של עצמו (וברוח המטאפורה המוצגת אף משמש בתפקיד התליין).
היכולת לסלוח לעצמך מורכבת ממדים שונים של מגע עם קושי וכאב, נדיבות ואנושיות ועצמך, הבנה כי הארועים שארעו לך הינם לעיתים אוניברסלים ועוד.
זהו תהליך רגשי שאנשים עוברים בדרך כלל במסגרת מכילה ותומכת.
להיות אנושי וסלחני לעצמך זו לא משימה קלה..
שלך,
ענבר