עוד התקף ייסורים

עדיה222

New member
עוד התקף ייסורים

אבא של חברה הלך לעולמו, ובמקביל גם בעיות עם מטפלת של אמא של חברה,
ועולם הטיפול והזקנים שוב תקף אותי, ועמו הזכרון על הימים האחרונים של אמא
שלי, וכמו שכתבתי כאן הרבה, הזכרון של השגיאות שלי, איך לא הקלתי עליה,
כי הייתי כל כך מטומטמת והמומה, הייתי צריכה לנהוג אחרת לגמרי.
הזכרון איך היא שוכבת וסובלת, ואני
לא יודעת להקל, לא יודעת לחשוב על כלום, וכמובן לא רופאת המשפחה ולא
שאר הרופאים שהגיעו לא נתנו שום הדרכה ושום הנחייה.
היא עזבה את העולם בסבל שאחר כך שוכך בתרופות בבית החולים,
והדבר הזה תוקף אותי שוב, ואולי רק עכשיו אני מבינה שלא אוכל להשיב
את הגלגל ולהתנהג ולעשות את הדברים אחרת. אחרי כל כך הרבה שנים
אני מבינה את זה. ובטח גם לא מבינה.
בין הדברים שלא דיברנו עליהם - גם השאלה אם היא סולחת לי שלא
ידעתי להקל עליה.
 

נועָה

New member
עדיה יקירה,

אני מאמינה שאת יכולה להפסיק להתייסר ולייסר את עצמך, ושאימך מהמקום שהיא נמצאת בו עכשיו, כבר יש לה שלווה והיא סולחת לך על שלא ידעת להקל עליה. בעולם שמעבר אין רגשות שליליים, יש רק רגשות חיוביים.
זה מאוד עוזר ומאוד מנחם להאמין בזה.
ואת כבר יכולה לעשות למען עצמך את מה שעושה ומביא לך את הטוב.
 

עדיה222

New member
נועה תודה רבה

לצערי אני לא מאמינה בעולם שמעבר, אבל התגובה שלך,
בפני עצמה, כהתייחסות נדיבה, יש בה משהו מנחם.
 

supernova

New member
היי עדיה

האם את היית סולחת לעצמך אילו היית במקומה?
כמה חוסר אונים ואשמה :( והרי אין אפשרות להרגיש אחרת כשאדם שאת קשורה אליו בקשר כה חזק הולך מן העולם.
 

עדיה222

New member
היי סופרנובה

השאלה שלך אם הייתי סולחת לעצמי אילו הייתי במקומה - זרקה אותי לניסוי
דמיוני שלא ערכתי אף פעם, וזה: לחשוב איך אמא שלי ראתה אותי בזמן
שהיתה מאוד מאוד זקנה, טופלה על ידי המטפלות, ואני הייתי הילדה
המסורה, הילדה שמנהלת ומסדרת. אני לא יודעת איך היא ראתה אותי.
בכלל, לאורך החיים, ידעתי שהמבט של אמי לא כל כך מופנה אליי,
היו לה המון דברים יותר דחופים, היחסים עם אבא שלי, והילדים האחרים
שלה, והעבודה שלה. אני הייתי "מובנת מאליה". אני לא רגילה לחשוב
שהיא רואה אותי, בכלל...
כל הניסיון הדמיוני הזה מוביל אותי להמון מחשבות.
האם הייתי סולחת לילדה הזאת (אני) שעושה שטויות כאלה?
אני מקווה שאילו הייתי אני במקומה, הייתי יודעת יותר לדבר, אולי מיוזמתי
הייתי מדברת אל אותה ילדה (שהיא אני) שהייתי רואה כמה היא מבולבלת
ולא בטוחה, ואולי באמת הייתי מעודדת אותה שהיא בסדר.
אני ממש לא יודעת. אני חושבת שאני שייכת לדור שבו ההורים נטו
מאוד לכעוס ולבוא בטענות, וכך גדלתי, במשך שנים, בתוך שדה-הכעס
של הוריי.
לכן - כשאני עורכת את הניסוי הדמיוני ואני הופכת לאמי, השאלה היא אם אני
הופכת לעצמי זקנה ומדברת עם בתי שהיא אני, או שאני פשוט
אמא שלי, זאת שהיתה מהדור הוותיק הכועס...
 

supernova

New member
מה יותר משמעותי עבורך?

התגובה של עצמך הזקנה או של אמא שלך מהדור הוותיק והכועס?


ואני מאוד מזדהה עם הסיטואציה שאת מתארת., עם האמא שלא רואה , עם הכעס שלה עליך. מאוד מזכיר
גם איך אני גדלתי.
 

עדיה222

New member
סופרנובה - הו, איזו שאלה מעולה!

אחשוב אחר כך איך לענות בדיוק. וכמובן באריכות כדרכי הידועה.
 

עדיה222

New member
הי סופרנובה - מה משמעותי יותר

חזרתי לשאלה שלך. אני לא יודעת אם
תגיעי לקרוא את התגובה שלי, כי הודעתך
כמעט מלפני שבועיים, ומי יודע מתי ואם
תקראי שוב בפורום. בכל זאת אני כותבת,
כי יש לי איזה רווח-בנפש שמאפשר לי
להמשיך לעסוק בניסוי הדמיוני של האם
שמדברת אל הילדה המתאמצת לטפל בה.
שאלת מה יותר משמעותי בשבילי, שתדבר
איתי אמי הזקנה מהדור הקודם, או שתדבר
אליי אמי הזקנה שבעצם היא אני הזקנה שמדברת
אליי הילדה המסורה.
ובכן בכל זאת משמעותי לי יותר שאמי
הזקנה מהדור הקודם, אמי הקונקרטית,
היא זאת שתדבר איתי, תעודד אותי אולי,
תגיד לי מה היא חושבת על פרפוריי כמטפלת
שעושה שגיאות וכן הלאה.
תקופת הטיפול באמא שלי כמובן הולכת ומתרחקת.
עברו כבר ארבע שנים. במידה רבה
העולם ההוא, של הטיפול והריצות והמטפלות
והאחים - שמשתתפים, לא משתתפים, עם
הבעיות שלהם בקשר להורים וכו' וכו' - אותו
עולם מתערפל מאוד, הופך ממש לאגדה
רחוקה.
ואז מתוך האגדה המעורפלת פתאום
פורץ נחשול של צער, פורצות תמונות
לגמרי חדות של אמי, ושל מה שהיה.
תודה אם קראת...
 

supernova

New member
בהחלט קראתי!

עצוב. אני שמחה שאת משתפת.
אני אשאל עוד שאלה שלוקחת את הניסוי עוד צעד קדימה. תרגישי חופשי גם לא לענות, אם זה מה שמתאים לך. ( כי אני מניחה שזה יכול להיות מציף, לא נעים)
מה היא הייתה אומרת לך? איך היא הייתה נפרדת ממך?
 

עדיה222

New member
אשבל, תודה על השיר

יפה מאוד! ובמקור - של זהר ארגוב?
מה שמשכיח - זה השכחה בעצמה, הזמן שעובר ומשכיח.
וכן - כמו שסיפרתי, מצב הבריאות שהלך ורע והלך ורע מאז מות אמי.
לא נעים לספר את זה...
אבל אני עדיין לא כמו האמהות של משתתפות הפורום, שכל כך
הרבה מהן מתו ממחלת הסרטן.
טפו טפו חמסה חמסה.

תודה על הטוב שלך אשבל.
 

supernova

New member
ההודעה שלך

הזכירה לי סיטואציה שהייתי בה.
כשטיילתי בהודו , השתתפתי בסדנת מדיטציה ואחד מהתרגילים שנתנו לנו היה לחשוב על אובדן שחווינו. אחר"כ שיתפנו את הקבוצה.
זו הייתה סיטואציה מאוד טעונה... לא ידעתי מה אני הולכת להגיד , אם בכלל.
לא הספקתי לחשוב יותר מדי ואחד המשתתפים בסדנה, בחור ישראלי אחרי הצבא סיפר על משהו שקרה למישהי אחרת, שהוא מכיר. אמא שלה נפטרה כשהיא הייתה בטיול אחרי צבא.
הוא המשיך במונולוג על איך היא התמודדה עם זה מדהים , ושהיא ממש המשיכה להתנהג כרגיל ואפילו לא הרגישו שמשהו קרה ושככה צריך לקחת אובדן.
עוצמת הכעס שהרגשתי! מי הוא שיקבע איך צריך להתמודד עם אובדן? בעיקר שהצריך שלו- היא איזשהי תמונת פלקט שלא משקפת בערך כלום מהרגשות והעוצמות.

אז נכון שהוא מדבר על התמדדות עם אובדן שכבר התרחש , ואת מדברת על סיטואציה אחרת אבל מה שאני מנסה להגיד הוא שכמעט כל אחד היה מתמודד עם הסיטואציה בדיוק כמוך.
ואני מקווה שאמא שלך הייתה סולחת לך. זה רק אנושי להגיב איך שהגבת, להיות המומה ולא להיות במיטבך.
 

עדיה222

New member
סופרנובה תודה רבה

התיאור שתיארת מובן לגמרי!! ואף רלוונטי!! הבחור שידע בדיוק בדיוק
מה זאת התמודדות מוצלחת
עם אובדן, והדוגמא שלו היא אותה בחורה בטיול אחרי צבא
שהמשיכה להתנהג כרגיל, ואפילו לא הרגישו שמשה קרה - -
מה שרלוונטי זה ההבדל בין התבוננות קשוחה מחוץ לבין
להיות בפנים, בתוך הארוע.
בכל אופן באשר לשגיאות שלי - באמת אין להן מחילה,
פשוט טמטום. לצדי, בצד הזכות במשפט העצמי שלי,
אני יכולה להזכיר שלא קיבלתי שום עזרה ושום עצה
מרופאת המשפחה ומאף אחד.
אני חושבת שמחיתי את הימים האחרונים האלה של אמי
מזכרוני. אבל בכל זאת הזכרון מבעבע מתחת, וחוזר,
ועולה. וכמה שאני מוחקת זה חוזר.
ואיך שלא יהיה - תודה רבה על הכוונה להקל עליי.
 

Ayelet8998

New member
הי.

נסי לבדוק עם עצמך,לפעמים אנחנו מעצימים דברים (בייחוד כשחווים אבדן כל כך גדול.) לי לדוגמא זה קורה דיי הרבה ואני בסופו של דבר מצליחה לראות את הדברים בקצת יותר פרופורציות.
 
עדיה222 היקרה

זה באמת נשמע מייסר מאד וייתכן כי שגית והיום היית נוהגת אחרת.
השאלה היא אולי, איננה האם אמא סולחת לך, אלא האם תוכלי ללמוד לסלוח לעצמך?

ענבר
 

עדיה222

New member
ענבר תודה על התגובה

אם כי - אני לא לגמרי מבינה מה זה "לסלוח לעצמי". אולי כוונתך
להשלמה עם מה שהיה? השלמה במובן שאי אפשר לשנות את העבר,
וזה חלק ממני, ומצד שני אני צריכה להמשיך לחיות?
משהו כזה?
הבעייה היא, כמובן, שהתקף הזכרונות, הייסורים, הרגשת-
האפסות והטפשות - ההתקף לא מציית למחשבה, אלא
מתנפל.
מצד שני, אם אפשר להציג חשיבה משכנעת כנגד ההתקף הזה,
אולי אפשר לדבר עם ההתקף ולמוסס אותו, בנימוקים הטובים.
 

mykal

New member
אני מבקשת לעשות משהו--

לקחת ממקום של שיחה אחרת,
שעסקה בכך שמשפחת הבעל מבקשת ממנו להתגרש מאשתו,
כי היא חלתה, ולמה לו להשאר עם אשה חולה (פיזית).
והיא נאבקת על שמירת המשפחה.
והיא כתבה--בא לי לצרוח למשפחה שלו,
אני הדוגמה החיה למאמר 'לא לעולם חוסן'.

ועכשיו אומר אני 'אתקיף' את מתקפת היסורם שלך--לומר להם,
אתם לא אלוהים--אתם לא יכולתם לקבל החלטה להאריך את ימי אמא--
אלוהים קבע, ואתם הייתם שמה להוציא לפועל מבלי שיש לך שליטה על ההתגלגלות.

היו יכולים להיות עוד הרבה תרחישים--בסוף היתה אותה תוצאה.
תרופה של טעות, נפילה שלא במקום, --את רק היית, ואת מלבישה על עצצמך את הארוע.--חבל!
עוד פעם שתבוא המתקפה, תתקפי אותה בעצמך.
 

עדיה222

New member
MYKAL תודה רבה

אני מבינה את ההשוואה שאת עורכת בין "לא לעולם חוסן" של האישה
שחלתה, ושבגלל המחלה משפחת בעלה מבקשת ממנו להתגרש ממנה,
לבין מצב המחלה של אמי, שמבטא את "לא לעולם חוסן" הכללי הזה,
את זה שהאדם נתון "בידי שמים".
באמת המוות של אמא שלי בא לאחר שנתיים של "מתנת חיים" לאחר
משבר בריאות גדול, כשהיתה כבר מאוד מאוד זקנה. בעצם במשך
שנתיים ניהלנו מאבק גדול כדי שתמשיך לחיות,
ואני חושבת שהמאבק
הזה, מצידי, הונע על ידי משהו מאוד עמוק שעוד לא הבנתי אותו.
השנתיים האלה היו קשות מאוד, כולל מטפלת אחת (מתוך השתיים
שטיפלו בשני הוריי) שכל הזמן היתה ממוטטת, רצתה לעזוב, וכו'.
מי שנעזר במטפלים זרים זוכר כמה מאיים המצב של איום-בעזיבה.
סליחה על הדברנות, הדברנות שלי בכלל לא עוזרת להבהיר את
השאלות המצפוניות האלה.
 
למעלה