עוד אחד מהישנים, "ילד" שמו
נתחיל בהתחלה, כמו תמיד. נתחיל באות אלף. האות של האהבה. הרי אהבה בטוח תהיה לך, והרבה, ובשפע. אבל היא לא תוכל להציל אותך מהכל. האות אלף. האות של האימה. אתה תיוולד בעוד כמה שנים, אולי יותר אולי פחות. אתה תהיה קטן ואהוב ומקסים. אתה תהיה מוקף באהבה. כל האהבה שנוכל לתת לך. אני יודעת בדיוק איך אוכל לאהוב אותך, איך אוכל לתת לך את החום שמבפנים, אבל איך אוכל לשמור אותך מהאימה שבחוץ? יהיה לך את המזל להיוולד מתוכנן. רצוי. מבוקש ומיוחל. יהיה לך את המזל להיוולד בתזמון מדויק ומחושב. יהיה לך בית. לעולם לא תהיה נד ונווד. לעולם לא תדע מחסור. לעולם לא תהיה רעב. לעולם לא תהיה בחוץ בקור. לעולם לא תהיה כמו כולם. תמיד מיוחד. תמיד אחר. תמיד שונה. יהיה לך את המזל לטעום על בשרך את מתיקותה של הגאווה ואת מרירותה של השונות. תוכל לדעת ישר מההתחלה מה בדיוק מבדיל אותך מהאחרים. אולי אפילו תכעס. אני יכולה לראות אותך בדמיוני, זעיר וזועף, בא לשאול למה אין לך אבא. אני כמעט יכולה לראות אותי מסבירה. אני יכולה לראות אותך מבין. עוד טרם נולדת, טרם תוכננת, טרם נהגת על בדל שפתותיי, ואני כבר רואה אותך מגיע אלי ושואל "אימא, מה זה פיגוע". ואני לא יודעת לענות. אני רואה אותי ואת הגר עוטפות אותך בכל החום שרק אפשר, עד שהעולם במלוא הכפור יחדור פנימה ויראה לך כתמים של אדום על השלג. אני רוצה שתדע מה זה שלג. רוצה שתראה אותו, תטעם אותו, תתפלש בו. אני לא רוצה שתדע איך נראית גופה, מהו ריחו של הדם הניגר, מהם קולותיה של המלחמה. לא רוצה שמלים כמו "ממט", "אזעקה" ו"מקלט" יהיו חלק מאוצר המלים שלך, לפני שיהיו בו מלים כמו "לגו", "סיפור" ו"קוביות". אני לא רוצה שתפחד מאנשים ברחוב, אפילו אם הם זרים. אפילו אם הם לא נראים כמוך. אפילו אם לא יהיה להם את אותו הצבע שלך, את אותה השפה בה אתה דובר. עוד לא נולדת, ואני כבר מחכה ברעדה ליום שבו תבין שאנשים מתים. היום בו תבין שגם אימא יום אחד תמות. ליום בו תבין שגם אתה. ליום בו השפה שלך תכיל לתוכה גם ביטויים של רוע ומצוקה. ליום שבו תבין שהאהבה של אימא היא אולי הכל, אבל היא לא יכולה לקחת את האימה שפתאום נפלה עליך. לא יכולה לשתק את הפחד. לא יכולה לשמור עליך עד סוף הדורות מאותו רגע אחד ויחיד שבו תבין שבעולם יש גם רע, לא רק טוב. הרגע שבו המילה "רע" תהיה בשבילך יותר מ"לא טוב". הרגע הבודד הזה, שבו המחשבה שלך תצטרך להתמודד בפעם הראשונה עם העובדה שלכל סיפור יש סוף, שלא תמיד הוא טוב, ושגם אתה הוא סיפור. סיפור של חיים. אני מפחדת שלא אדע איך לשמור עליך מכל הגדול המפחיד הזה שבחוץ. מפחדת שלא אדע לסלק את המפלצת שמתחת לשטיח הירוק. מפחדת שלא אשכיל לענות על כל שאלה. מפחדת שלא יהיו לי תשובות, ויותר מזה, מפחדת שלא אדע ללמד אותך, למרות הכל, לעולם לא להפסיק לשאול.
נתחיל בהתחלה, כמו תמיד. נתחיל באות אלף. האות של האהבה. הרי אהבה בטוח תהיה לך, והרבה, ובשפע. אבל היא לא תוכל להציל אותך מהכל. האות אלף. האות של האימה. אתה תיוולד בעוד כמה שנים, אולי יותר אולי פחות. אתה תהיה קטן ואהוב ומקסים. אתה תהיה מוקף באהבה. כל האהבה שנוכל לתת לך. אני יודעת בדיוק איך אוכל לאהוב אותך, איך אוכל לתת לך את החום שמבפנים, אבל איך אוכל לשמור אותך מהאימה שבחוץ? יהיה לך את המזל להיוולד מתוכנן. רצוי. מבוקש ומיוחל. יהיה לך את המזל להיוולד בתזמון מדויק ומחושב. יהיה לך בית. לעולם לא תהיה נד ונווד. לעולם לא תדע מחסור. לעולם לא תהיה רעב. לעולם לא תהיה בחוץ בקור. לעולם לא תהיה כמו כולם. תמיד מיוחד. תמיד אחר. תמיד שונה. יהיה לך את המזל לטעום על בשרך את מתיקותה של הגאווה ואת מרירותה של השונות. תוכל לדעת ישר מההתחלה מה בדיוק מבדיל אותך מהאחרים. אולי אפילו תכעס. אני יכולה לראות אותך בדמיוני, זעיר וזועף, בא לשאול למה אין לך אבא. אני כמעט יכולה לראות אותי מסבירה. אני יכולה לראות אותך מבין. עוד טרם נולדת, טרם תוכננת, טרם נהגת על בדל שפתותיי, ואני כבר רואה אותך מגיע אלי ושואל "אימא, מה זה פיגוע". ואני לא יודעת לענות. אני רואה אותי ואת הגר עוטפות אותך בכל החום שרק אפשר, עד שהעולם במלוא הכפור יחדור פנימה ויראה לך כתמים של אדום על השלג. אני רוצה שתדע מה זה שלג. רוצה שתראה אותו, תטעם אותו, תתפלש בו. אני לא רוצה שתדע איך נראית גופה, מהו ריחו של הדם הניגר, מהם קולותיה של המלחמה. לא רוצה שמלים כמו "ממט", "אזעקה" ו"מקלט" יהיו חלק מאוצר המלים שלך, לפני שיהיו בו מלים כמו "לגו", "סיפור" ו"קוביות". אני לא רוצה שתפחד מאנשים ברחוב, אפילו אם הם זרים. אפילו אם הם לא נראים כמוך. אפילו אם לא יהיה להם את אותו הצבע שלך, את אותה השפה בה אתה דובר. עוד לא נולדת, ואני כבר מחכה ברעדה ליום שבו תבין שאנשים מתים. היום בו תבין שגם אימא יום אחד תמות. ליום בו תבין שגם אתה. ליום בו השפה שלך תכיל לתוכה גם ביטויים של רוע ומצוקה. ליום שבו תבין שהאהבה של אימא היא אולי הכל, אבל היא לא יכולה לקחת את האימה שפתאום נפלה עליך. לא יכולה לשתק את הפחד. לא יכולה לשמור עליך עד סוף הדורות מאותו רגע אחד ויחיד שבו תבין שבעולם יש גם רע, לא רק טוב. הרגע שבו המילה "רע" תהיה בשבילך יותר מ"לא טוב". הרגע הבודד הזה, שבו המחשבה שלך תצטרך להתמודד בפעם הראשונה עם העובדה שלכל סיפור יש סוף, שלא תמיד הוא טוב, ושגם אתה הוא סיפור. סיפור של חיים. אני מפחדת שלא אדע איך לשמור עליך מכל הגדול המפחיד הזה שבחוץ. מפחדת שלא אדע לסלק את המפלצת שמתחת לשטיח הירוק. מפחדת שלא אשכיל לענות על כל שאלה. מפחדת שלא יהיו לי תשובות, ויותר מזה, מפחדת שלא אדע ללמד אותך, למרות הכל, לעולם לא להפסיק לשאול.
