עוד אחד הגיע במייל
אני רועי, והממשלה הפכה אותי לחזיר קפיטליסט במשך שנים חשבתי שאם אפעל על פי הוראות הקפיטליזים - אקנה עוד ועוד - אזכה לתעודת "אזרח מצטיין" ויניחו לי לנפשי. אבל אז באה המהפכה - והפכה אותי לאשם. דעה רועי בן יוסף עדכון אחרון: 04.08.11, 00:22 קוראים לי רועי בן יוסף, ואני שייך למעמד הביניים. האמת היא שיש לי טלוויזיה עם מסך שטוח בבית, אני מעסיק מנקה פעם בשבוע, אני גם מאוד אוהב לאכול במסעדות, בעיקר סושי, וגם לקנות נעליים חדשות, בגדים, ספרים וגאדג'אטים. מחאת האוהלים - סיקור נרחב ב-ynet יש לי גם בית בפרדס חנה עם גינה, ולפני שנה היתה לי דירה קטנה ברמת גן. אני שמאלני, מידי פעם יוצא להצגות ולהופעות, ונוסע לפחות פעם בשנה לחו"ל (למעט בשנה שעברה - אז נסעתי פעמיים). הילדים שלי, שניהם, לומדים בחינוך פרטי דמוקרטי. גם הם כבר צרכנים אמיתיים. יש להם המון דברים מיותרים, כמו קלטות של גורמיטי, שני סוגי סנדלים לכל אחד, המון בגדים, שלל חוגים ומנוי שנתי לבריכה. יש לנו בבית שלושה מחשבים, והאמת היא שאני עדיין חולם על אייפד בלילות, ובטוח שעד סוף השנה גם יהיה לי אחד כזה. אבל הכל השתנה מאז החלה המחאה-מהפיכה-הפגנה לפני מספר שבועות. מאז אני מרגיש אשם. אולי בכל זאת הממשלה צודקת ואנחנו באמת מפונקים? אולי בדיוק כפי שטוענים חברת הכנסת מירי רגב ורוני סופר (דוברו של ראש הממשלה), הם הקול השפוי - ולא המוחים? אפילו חשבתי לעצמי שאולי אני צריך להרגיש אשם על כל פעולה צרכנית שאני עושה. על מה בדיוק? בבקשה: למשל על כך שביום שישי ישבתי במסעדה במקום לאכול אורז בבית, או על כך שרכשתי סנדלים כסופים וחדשים לבתי הגדולה, רק כי היא ביקשה נעליים זהות לחלוטין לאלה של חברותיה לכיתה. אולי אני צריך להרגיש אשם גם על כך שאני גולש באתרים ומחפש את הדיל הבא לחופשה מקסימה באירופה (על הים, במלון חמישה כוכבים ושתהיה מפנקת - כי אשתי פשוט מתה על מסאג'ים)? בעיקר אני שואל את עצמי אם אני צריך להרגיש אשם על כך שאני ממשיך לצרוך למרות שהמינוס בבנק גדל - לעומת המשכורת שלי, שלא עלתה כבר שנתיים. אולי אנחנו באמת דור מפונק, צרכני יתר על המידה, שרק רוצה עוד ועוד ועוד? אולי אנחנו סתם חזירים קפיטליסטים, ובאמת כל מה שהממשלה צריכה לעשות זה לסגור לנו את קווי האשראי? או שאולי - וזו השאלה האמיתית - האם יכול להיות שפשוט משחקים בנו מכל הכיוונים? לא הפכנו סתם לצרכנים אובססיביים איך משחקים בנו? הנה תראו - דורשים מאיתנו דבר והיפוכו במקביל. מצד אחד שוטפים לנו את המוח על איך החיים הטובים נראים. מפוצצים אותנו בפרסומות בטלוויזיה, בסרטים, בסדרות, בשלטי חוצות, באתרי אינטרנט עם כפתורי "קנה עכשיו" ענקיים, ובשיווק מבצעי מכירות שווים. התעלמתם מהפרסומות והלכתם ישר לסופר? גם כאן יתקפו אתכם: על גבי מדפים ארוכים מוצג בפניכם שפע מנקר עיניים של מוצרים שגורמים לנו הצרכנים לרכוש מה שיותר. כמובן שיש גם המון מבצעים שכל תכליתם היא שנקנה חמישה פריטים מאותו מוצר – ועל הדרך גם נגבה את הרכישה עם עוד מוצרים משלימים. סיימתם לאסוף הכל בעגלה? בקופה כבר תציע לכם הקופאית עוד כמה מבצעים של "רק היום" (מה לעשות שה"סידור" שלה הוא שהיא מקבלת עמלה על כל מכירה נוספת בקופה?). את החשבון המלא אתם תשלמו כבר לבנק: שם יכריחו אתכם לקחת הלוואות בריביות גבוהות, רק בכדי שתוכלו סוף-סוף לסגור את המינוס - ולחזור למסע הרכישות. מיותר לציין שבתוך חודשים ספורים חשבון הבנק שלכם שוב יהיה במינוס - רק הפעם הרבה יותר גדול... ומה עם כל הסטנדרטים המחמירים ללבוש? בגדים לראיון עבודה, בגדים ליציאה, בגדים לנופש, והכל בליווי המלצות חמות ונוקבות לאיך אישה צריכה להיראות - ואיך רצוי שייראה גבר אמיתי, כמובן. וברור שגם לילדים יש סטנדרטים שמגדירים להם מה הם אמורים לאהוב, באיזה משחק משחקים עכשיו, ולאיזה מזון עליהם לצפות כשהם בוהים מול הטלוויזיה (כי ההורים שלהם כל היום בעבודה, מנסים להתפרנס ולממן את כל הטירוף הזה). בין לבין הילדים גם מקבלים "השראה" מעוד ועוד מסרים פרסומיים לגבי המון דברים שהם פשוט חייבים. רוצים עוד? בבקשה, בואו ניכנס לתוך הבית שנמצא במקום שהכי נכון לגור בו - כי שם גרים היום הצעירים. הוא כמובן יהיה מרוצף ברצפת פרקט שמעידה על משפחה מושלמת, ובאמבטיה ההולמת את דרישותיה של האישה האמיתית כדי שתוכל לפזר ברישול את שלל תמרוקיה היוקרתיים. אנחנו מפונקים - או שפשוט שיניתם את הכללים? מצד שני, בשיטת המקל והגזר, יכנו אותנו "מפונקים": דור שלא יודע לנהל את כספיו, שלא יודע לחסוך, שלא מבדיל בין טפל לעיקר, ובעיקר כזה שמבזבז את הכסף שלו על שטויות. כן, הדור המפונק הזה הוא אותו דור שעובד כמו חמור המון שעות כדי לממן את כל הוצאותיו, ושאנשים זרים מגדלים את ילדיו. דור שמבזבז כספים על בילויים ושהכי רוצה לגור במרכז תל אביב, לנסוע לחו"ל ולאכול במסעדות - אבל שוכח את מה שבאמת חשוב. רק תגידו מה אתם רוצים מאיתנו: שנקנה? שנחסוך? שנעבוד? שנגשים את החלום? שנלך אחרי הלב? שנהיה מחוברים למציאות? שנעבוד קשה? שנבלה זמן עם המשפחה? על איזה חלום ישראלי עוד לא הצלחנו לענות? במדינה בה הון ושלטון הפכו לאחד, מוצא את עצמו האזרח הקטן במצוקה אמיתית: מצד אחד, קפיטליזם במיטבו שבו בעלי ההון מעודדים צריכה בלתי פוסקת, כך שכל המשכורת תעבור הישר מכיסנו לחשבון הבנק שלהם. מצד שני ממשלה שנוקטת במדיניות של "רווחה" כלפי אוכלוסיות מוחלשות. את תג המחיר מקבל מעמד הביניים. הרי זה אותו מעמד שמשלם מסים גבוהים מתוך המשכורת שלו, כדי שיועברו לאוכלוסיות המוחלשות במטרה שאלה יקבלו שירותים מוזלים או חינמיים מהמדינה. ומי נדפק? מעמד הביניים, כמובן. העשירים הפכו את החלום הקפיטליסטי למציאות שבה הם חיים ומתעשרים, השכבות המוחלשות מקבלות מדינת רווחה, ומעמד הביניים, "המפונק", צורך מלמעלה, משלם ללמטה – ונשחק. הממשלה זורקת את כל האחריות על האזרחים: תפסיקו לקנות, תפסיקו "לבזבז", אתם הבעיה, אתם מפונקים. אבל בואו לא נשכח שהיא גם זו שיוצרת את המציאות שבה האזרחים פשוט לא יכולים להימנע מהגברת הצריכה, הרבה מעבר ליכולת הכלכלית שלהם – בלי קשר למעמד אליו הם קוטלגו. רוצים שלא נצרוך כל כך הרבה? זה גם בסדר. אפשר ליצור פה חברה פחות צרכנית ויותר שוויונית אם משנים את כל עולם המושגים שלכם ושלנו. חוקקו חוקים יותר נוקשים נגד פרסומות בטלוויזיה ובשלטי החוצות; סדרו את הסופר בצורה כזאת שנקנה פחות, אל תשלחו לנו תמונות של משפחות מאושרות שרועות על חוף הים בכרתים, ובעיקר אל תנקרו לנו את העיניים עם מוצרים שאפשר לקנות רק במדינות מתוקנות במערב. רוצים שנצרוך הרבה? בבקשה: הורידו מחירים, הורידו מסים, העלו משכורות, ותאפשרו לנו לחיות.
אני רועי, והממשלה הפכה אותי לחזיר קפיטליסט במשך שנים חשבתי שאם אפעל על פי הוראות הקפיטליזים - אקנה עוד ועוד - אזכה לתעודת "אזרח מצטיין" ויניחו לי לנפשי. אבל אז באה המהפכה - והפכה אותי לאשם. דעה רועי בן יוסף עדכון אחרון: 04.08.11, 00:22 קוראים לי רועי בן יוסף, ואני שייך למעמד הביניים. האמת היא שיש לי טלוויזיה עם מסך שטוח בבית, אני מעסיק מנקה פעם בשבוע, אני גם מאוד אוהב לאכול במסעדות, בעיקר סושי, וגם לקנות נעליים חדשות, בגדים, ספרים וגאדג'אטים. מחאת האוהלים - סיקור נרחב ב-ynet יש לי גם בית בפרדס חנה עם גינה, ולפני שנה היתה לי דירה קטנה ברמת גן. אני שמאלני, מידי פעם יוצא להצגות ולהופעות, ונוסע לפחות פעם בשנה לחו"ל (למעט בשנה שעברה - אז נסעתי פעמיים). הילדים שלי, שניהם, לומדים בחינוך פרטי דמוקרטי. גם הם כבר צרכנים אמיתיים. יש להם המון דברים מיותרים, כמו קלטות של גורמיטי, שני סוגי סנדלים לכל אחד, המון בגדים, שלל חוגים ומנוי שנתי לבריכה. יש לנו בבית שלושה מחשבים, והאמת היא שאני עדיין חולם על אייפד בלילות, ובטוח שעד סוף השנה גם יהיה לי אחד כזה. אבל הכל השתנה מאז החלה המחאה-מהפיכה-הפגנה לפני מספר שבועות. מאז אני מרגיש אשם. אולי בכל זאת הממשלה צודקת ואנחנו באמת מפונקים? אולי בדיוק כפי שטוענים חברת הכנסת מירי רגב ורוני סופר (דוברו של ראש הממשלה), הם הקול השפוי - ולא המוחים? אפילו חשבתי לעצמי שאולי אני צריך להרגיש אשם על כל פעולה צרכנית שאני עושה. על מה בדיוק? בבקשה: למשל על כך שביום שישי ישבתי במסעדה במקום לאכול אורז בבית, או על כך שרכשתי סנדלים כסופים וחדשים לבתי הגדולה, רק כי היא ביקשה נעליים זהות לחלוטין לאלה של חברותיה לכיתה. אולי אני צריך להרגיש אשם גם על כך שאני גולש באתרים ומחפש את הדיל הבא לחופשה מקסימה באירופה (על הים, במלון חמישה כוכבים ושתהיה מפנקת - כי אשתי פשוט מתה על מסאג'ים)? בעיקר אני שואל את עצמי אם אני צריך להרגיש אשם על כך שאני ממשיך לצרוך למרות שהמינוס בבנק גדל - לעומת המשכורת שלי, שלא עלתה כבר שנתיים. אולי אנחנו באמת דור מפונק, צרכני יתר על המידה, שרק רוצה עוד ועוד ועוד? אולי אנחנו סתם חזירים קפיטליסטים, ובאמת כל מה שהממשלה צריכה לעשות זה לסגור לנו את קווי האשראי? או שאולי - וזו השאלה האמיתית - האם יכול להיות שפשוט משחקים בנו מכל הכיוונים? לא הפכנו סתם לצרכנים אובססיביים איך משחקים בנו? הנה תראו - דורשים מאיתנו דבר והיפוכו במקביל. מצד אחד שוטפים לנו את המוח על איך החיים הטובים נראים. מפוצצים אותנו בפרסומות בטלוויזיה, בסרטים, בסדרות, בשלטי חוצות, באתרי אינטרנט עם כפתורי "קנה עכשיו" ענקיים, ובשיווק מבצעי מכירות שווים. התעלמתם מהפרסומות והלכתם ישר לסופר? גם כאן יתקפו אתכם: על גבי מדפים ארוכים מוצג בפניכם שפע מנקר עיניים של מוצרים שגורמים לנו הצרכנים לרכוש מה שיותר. כמובן שיש גם המון מבצעים שכל תכליתם היא שנקנה חמישה פריטים מאותו מוצר – ועל הדרך גם נגבה את הרכישה עם עוד מוצרים משלימים. סיימתם לאסוף הכל בעגלה? בקופה כבר תציע לכם הקופאית עוד כמה מבצעים של "רק היום" (מה לעשות שה"סידור" שלה הוא שהיא מקבלת עמלה על כל מכירה נוספת בקופה?). את החשבון המלא אתם תשלמו כבר לבנק: שם יכריחו אתכם לקחת הלוואות בריביות גבוהות, רק בכדי שתוכלו סוף-סוף לסגור את המינוס - ולחזור למסע הרכישות. מיותר לציין שבתוך חודשים ספורים חשבון הבנק שלכם שוב יהיה במינוס - רק הפעם הרבה יותר גדול... ומה עם כל הסטנדרטים המחמירים ללבוש? בגדים לראיון עבודה, בגדים ליציאה, בגדים לנופש, והכל בליווי המלצות חמות ונוקבות לאיך אישה צריכה להיראות - ואיך רצוי שייראה גבר אמיתי, כמובן. וברור שגם לילדים יש סטנדרטים שמגדירים להם מה הם אמורים לאהוב, באיזה משחק משחקים עכשיו, ולאיזה מזון עליהם לצפות כשהם בוהים מול הטלוויזיה (כי ההורים שלהם כל היום בעבודה, מנסים להתפרנס ולממן את כל הטירוף הזה). בין לבין הילדים גם מקבלים "השראה" מעוד ועוד מסרים פרסומיים לגבי המון דברים שהם פשוט חייבים. רוצים עוד? בבקשה, בואו ניכנס לתוך הבית שנמצא במקום שהכי נכון לגור בו - כי שם גרים היום הצעירים. הוא כמובן יהיה מרוצף ברצפת פרקט שמעידה על משפחה מושלמת, ובאמבטיה ההולמת את דרישותיה של האישה האמיתית כדי שתוכל לפזר ברישול את שלל תמרוקיה היוקרתיים. אנחנו מפונקים - או שפשוט שיניתם את הכללים? מצד שני, בשיטת המקל והגזר, יכנו אותנו "מפונקים": דור שלא יודע לנהל את כספיו, שלא יודע לחסוך, שלא מבדיל בין טפל לעיקר, ובעיקר כזה שמבזבז את הכסף שלו על שטויות. כן, הדור המפונק הזה הוא אותו דור שעובד כמו חמור המון שעות כדי לממן את כל הוצאותיו, ושאנשים זרים מגדלים את ילדיו. דור שמבזבז כספים על בילויים ושהכי רוצה לגור במרכז תל אביב, לנסוע לחו"ל ולאכול במסעדות - אבל שוכח את מה שבאמת חשוב. רק תגידו מה אתם רוצים מאיתנו: שנקנה? שנחסוך? שנעבוד? שנגשים את החלום? שנלך אחרי הלב? שנהיה מחוברים למציאות? שנעבוד קשה? שנבלה זמן עם המשפחה? על איזה חלום ישראלי עוד לא הצלחנו לענות? במדינה בה הון ושלטון הפכו לאחד, מוצא את עצמו האזרח הקטן במצוקה אמיתית: מצד אחד, קפיטליזם במיטבו שבו בעלי ההון מעודדים צריכה בלתי פוסקת, כך שכל המשכורת תעבור הישר מכיסנו לחשבון הבנק שלהם. מצד שני ממשלה שנוקטת במדיניות של "רווחה" כלפי אוכלוסיות מוחלשות. את תג המחיר מקבל מעמד הביניים. הרי זה אותו מעמד שמשלם מסים גבוהים מתוך המשכורת שלו, כדי שיועברו לאוכלוסיות המוחלשות במטרה שאלה יקבלו שירותים מוזלים או חינמיים מהמדינה. ומי נדפק? מעמד הביניים, כמובן. העשירים הפכו את החלום הקפיטליסטי למציאות שבה הם חיים ומתעשרים, השכבות המוחלשות מקבלות מדינת רווחה, ומעמד הביניים, "המפונק", צורך מלמעלה, משלם ללמטה – ונשחק. הממשלה זורקת את כל האחריות על האזרחים: תפסיקו לקנות, תפסיקו "לבזבז", אתם הבעיה, אתם מפונקים. אבל בואו לא נשכח שהיא גם זו שיוצרת את המציאות שבה האזרחים פשוט לא יכולים להימנע מהגברת הצריכה, הרבה מעבר ליכולת הכלכלית שלהם – בלי קשר למעמד אליו הם קוטלגו. רוצים שלא נצרוך כל כך הרבה? זה גם בסדר. אפשר ליצור פה חברה פחות צרכנית ויותר שוויונית אם משנים את כל עולם המושגים שלכם ושלנו. חוקקו חוקים יותר נוקשים נגד פרסומות בטלוויזיה ובשלטי החוצות; סדרו את הסופר בצורה כזאת שנקנה פחות, אל תשלחו לנו תמונות של משפחות מאושרות שרועות על חוף הים בכרתים, ובעיקר אל תנקרו לנו את העיניים עם מוצרים שאפשר לקנות רק במדינות מתוקנות במערב. רוצים שנצרוך הרבה? בבקשה: הורידו מחירים, הורידו מסים, העלו משכורות, ותאפשרו לנו לחיות.
