עוד אבוא אל ספך

[הו בידי בם בם]

עוד אבוא אל ספך

שלום לכולם קודם כל, מזל טוב על הפורום! מאוד נחמד להיכנס ולקרוא פה. ראיתי שרשור קודם על כוכבים בחוץ ורק רציתי לכתוב קצת על החוויה האישית שלי מההתקלות בספר הזה. בתור מישהי שלא קוראת כמעט שירה, אני מוצאת את עצמי מתחברת לשירים בד"כ רק באמצעות המוסיקה, שיותר מדברת אלי. רק כשאני מקשיבה לשיר מולחן, ועוד יותר כשאני שרה אותו בעצמי, אני מתחילה לקשר לו כל מיני משמעויות, שדרך הקריאה נסתרות מפני. אבל לגבי כוכבים בחוץ זה היה שונה לגמרי. קניתי את הספר הזה רק לפני כמה חודשים והתחלתי לקרוא בו בלי לנסות לנתח או להבין "למה התכוון המשורר", אלא סתם ככה לקרוא ולזרום. וגיליתי לשמחתי שהשירה של אלתרמן, כשהיא נקראת בצורה כזו, היא קצת כמו מוסיקה. אם אני עוזבת את הצורך הקבוע שלי להבין במה בדיוק מדובר (מה שעד כה חסם לי את הדרך לקרוא שירה) ונותנת למילים פשוט לזרום כמו תווים, זה הופך ממש למוסיקה. לפחות במקרה של אלתרמן. אז זה ברקע לדברים. עכשיו, אחרי איזה זמן שהעברתי בלזרום עם המוסיקה של המילים שלו, בא לי בכל זאת להתמקד באיזה שיר ולנסות להבין אותו לעומקו. בחרתי ב"עוד אבוא אל ספך" כי יצא לי בזמנו לצטט אותו באיזו עבודה שכתבתי, ומעניין לי לדעת מה דעתכם לגביו. אז - יש הערות?

 

[החטא והשופטת]

ראית את "הכוכבים של שלומי"?

 

[קא זו או]

מה את מבינה מהשיר?

אני חושב ומאמין שדיאלוג סביב שיר יעיל, מפרה ומעניין יותר כשמישהו/מישהי מעלים/מבטאים/מסבירים/משתפים ביחס לדיעה/לחוויה/לתובנה שלהם אודות/מ השיר.

 

[הו בידי בם בם]

אז ככה

נתקלתי בשיר הזה לראשונה במסגרת עבודה שכתבתי על האשליה שבאמנות. מאז, האסוציאציות שהשיר הזה מעלה בי משתנות כמעט בכל פעם שאני קוראת אותו, אבל מוטיב האשליה נשאר כמעט תמיד. האשליה של אלתרמן פה היא הפגישה הנכספת (כאשר משמעות השיר משתנה בהתאם לזהות הנמענת - אישה, מוזה, ידיעה ויש לי עוד כמה אופציות). הפגישה הזו מתרחשת לרגע קצר רק בבית השלישי של השיר: "אך פתאם את נוגעת כיד מבהיקה את פולחת כזכר נשכח" בשני הבתים הראשונים, לעומת זאת, מתוארים שני התנאים להיווצרות של האשליה: הבית הראשון מתאר את התקווה והכוונות לעתיד, אבל מצד שני מבהיר לנו שכל הדברים האלה לא קיימים בהווה מבחינתו של הכותב, והוא מדגיש את זה שוב ושוב עם המלה "עוד": "עוד אבוא אל ספך בשפתים כבות עוד אצניח אליך ידים. עוד אומר לך את כל המלים הטובות שישנן, שישנן עדין" הבית השני מתאר את ההווה כפי שהוא במציאות, והוא לא הווה מוצלח במיוחד - לא עבור הכותב ולא עבור אותה "היא" - הממוענת של השיר. "כי ביתך העני כה חשך לעת ליל ועצוב בו ודאי לאין סוף וחיי שכרעו בלי הגיע אליך הסגרו לחוצות ולתוף" והנה בבית השלישי, אחרי שהכין את השטח, האשליה מתרחשת. היא באה בהפתעה ובחדות, אבל היא גם קצת מוכרת ולא לגמרי זרה: "את נוגעת כיד מבהיקה. את פולחת כזכר נשכח". אבל 3 השורות החשובות ביותר של השיר הן מבחינתי 3 השורות האחרונות: "הדממה שבלב, בין דפיקה לדפיקה הדממה הזאת היא שלך" כאן באה ההבנה שרק הריק, האין, החסר (ומה יותר חסר ובודד מהדממה שבין פעימות הלב) - הריק המתמשך הזה לבדו (3 פעמים עוד) הוא שמאפשר את הפגישה הנכספת עם האשליה. מצד שני, הוא גם מבטיח שהפגישה הזו תהיה רגעית, שהרי הפעימה של הלב תגיע בסופו של דבר והאשליה תפוג. ואם לא תגיע הפעימה...

 

[קא זו או]

איזה יופי

רציתי רק לציין שהמילה עוד יכולה לסמן גם דבר שחוזרים עליו בשנית, כלומר כל הדברים כבר נעשו בעבר וחוזרים עליהם עכשיו. יש בשיר סוג של להגיע "עד" אבל לא לגעת ממש בדברים "חיי שכרעו בלי הגיע אלייך" כלומר, כמו שאת כתבת - המפגש הממשי, הוא "בין דפיקה לדפיקה". [מותר גם להיות הומוריסטי, אני מקווה..] אפשר לראות את הדממה הזו לא כ"ריק" אלא כחיים עצמם המתאפשרים באמצעות דפיקות הלב.

 

[אני יונתן]

איזה כיף!

מחשבותכם על השיר מענינות ויפות מאד! רציתי להוסיף שתי נקדות: לדעתי מוטיב הסף מאפשר להרגיש בעצמה ובחדות את השיר: "ספך" "שפתים", "כרעו בלי הגיע", "זכר נשכח", "בין דפיקה לדפיקה" - כמו שאמרה הו בי די בם בם, אכן אשליה, אבל אשליה על סף הגשמה, וזהו מקום מאד מרגש באשליה וגם "הסגרו לחוצות ולתף" - מתאר איזה סוג של אשליה, כלומר איפה מתרחשים הדברים. החוצות והתף מסמלים את שירי הזמר העממיים, ובעולם הזמר הזה מתרחש השיר, לכן כל הדברים בשיר "אינם" (הפגישה, הנמענת, הארוס), וישנן רק המלים, הדממה ודפיקות הלב(המסמלות את המקצב), הם מרכיבי הזמר

 

[הו בידי בם בם]

יפה!

הדברים שלך מחזקים לי מאוד את האפשרות שמדובר למרות הכל במוזה או בשירה עצמה. אם בתחילת השירים נראה לנו הגיוני שהוא מפנה את הדברים אל אישה, הרי שלקראת הסוף אנחנו מבינים - כמו שאמרת - שכל הדברים הגשמיים בשיר הם למעשה "אינם" (הפגישה, הנמענת, הארוס) ולעומת זאת נשארת רק השירה (המילים, הדממה, והמקצב) (אגב, בהקשר הזה, את החשיבות של הדממה במוסיקה מדגיש לנו ג'ון קייג' עם "היצירה הדוממת" שלו 4:33 דקות של שקט מוחלט. ויש גם מאמר יפה של נפתלי וגנר על החשיבות של "החורים המוסיקליים" כלומר, השקט שבין תו לתו או אקורד לאקורד. אם יעניין מישהו, אני אכתוב על זה כאן פעם) אבל נעזוב את זה לרגע, מה שקורה לדעתי בעקבות הניתוח של יונתן הוא לדעתי סוג של הבנה או הארה שמתרחשת בבית השלישי (איזה תאור מצוין זה - "נוגעת כיד מבהיקה, פולחת כזכר נשכח" - סוג של הבנה אפלטונית שמקורה בידיעה קודמת). ההבנה היא שלמרות, ואולי אפילו בגלל החיים שהסגרו לחוצות ולתף, התאפשרה לכותב הפגישה האמיתית עם השירה ועם המוזה. רק מתוך אותה מציאות של חוצות ושל תף ניתן לו להבין את הדממה ולחיות בתוך המקצב. מה דעתכם? אגב, שמעתי ממישהי פה (...) תיאוריה דומה לגבי פגישה לאין קץ.

 

[אני יונתן]

נכון!

הפגישה הזאת מתקימת בחוצות, ועם התף, אבל רק סִפָּהּ הוא המאפשר את השיר!

 

[גובלת בחוכמה]

הכל יופי. גם השרשור

 

[anarchynow]

אפשר בבקשה את המלים?

 

[אני יונתן]

מלים:

עוד אבוא אל ספך בשפתים כבות עוד אצניח אליך ידים עוד אומר לך את כל המלים הטובות שישנן, שישנן עדין כי ביתך העני כה חשך לעת ליל ועצוב בו ודאי לאין סוף וחיי שכרעו בלי הגיע אליך הֻסגרו לחוצות ולתף אך פתאֹם את נוגעת כיד מבהיקה את פולחת כזכר נשכח הדממה שבלב, בין דפיקה לדפיקה הדממה הזאת, היא שלך