עוגמת נפש

עוגמת נפש

בתביעות בבתי המשפט לתביעות קטנות לא היתה בעבר כמעט התייחסות לנושא עוגמת הנפש. בשנים האחרונות הנושא הזה בא יותר לידי ביטוי. ישנם שופטים הנותנים לכך מקום רב יותר ויש הנותנים מקום קטן יותר. אחת הטענות היא בגלל שקשה לכמת תחושה של אדם בכסף ולכן יש הנותנים פיצוי כספי רק כאשר נוצר נזק נפשי ממשי. בבתי משפט שלום או מחוזי הדבר בא לידי ביטוי, אבל לא בעוצמה גדולה יחסית. מה דעתכם על הנושא? איזה מקום לדעתכם צריך להיות למרכיב עוגמת הנפש? האם לדעתכם הגישור נותן לכך מענה וכיצד?
 
לעוגמת נפש צריך להיות פיצוי כספי משמעותי,

מדובר בהתנהגות נאותה בין אדם לחברו (גם כשהוא ממש לא חברו). אני מניחה שהרבה אנשים נמנעים מלתבוע בגלל שהם יודעים שיקבלו פיצוי קטן ועושים חישוב שכל הטרחה לא שווה את הפיצוי הפעוט. אבל בעיה נוספת שקיימת זה שבתי המשפט קורסים ותיקים מתעכבים שנים, שלא לדבר על עסקאות הזויות במסדרונות ביה"מ בין עורכי דין במידה ואלה מעורבים. אם יותר אנשים יתבעו כי הם יודעים שיפוצו כראוי וכמובן לא ישתפר מצב בתיה"מ מבחינת סחבת, אז לא נעשה דבר, ואולי תהיה סחבת ותקיעות גדולות אף יותר. מדברייך ניתן להבין שבתי המשפט עדיין מסתכלים על עניין עגמת הנפש באופן מאוד שכלתני. לוגיקה חייבת להיות אבל היא צריכה להיות מאוזנת עם קצת יותר הבנה נפשית וחברתית. לגישור בהחלט יש מקום במקרים אלה, הוא יכול להפחית תחושות קשות אבל רק במידה והתובע מוכן לגישור, רבים אני מניחה יעדיפו פיצוי כלכלי, במיוחד בתקופה כלכלית קשה זו.
 
תודה רבה איילת וברוכה הבאה לפורום

ועוד שאלה (לכולם) האם לדעתכם אפשר יהיה לקבל פיצוי מהצד השני גם כאשר לא מגישים תביעה? האם אפשר לגייס אדם אחר לגישור ולקבל ממנו פיצוי על עוגמת נפש לפני פניה להליך משפטי, או שגישור במקרה כזה יהיה אפשרי רק אחרי הגשת כתב התביעה?
 
לא הבנתי את השאלה השניה,

אבל לגבי הראשונה זה כמובן תלוי ברצונו הטוב של הצד שפגע וממנו מבקשים פיצוי. אם אותו צד פגע מתוך זדון, לא הגיוני שיעתר לבקשת פיצוי כספי, אלא אם יש לו איזשהו אינטרס פתאום לבוא לקראת הצד הנפגע. אולי הרצון להמנע מתביעה נגדו יכול להיות אינטרס בחלק מהמקרים. ואם לא נעשתה פגיעה מזדון יש סיכוי לגישור. אבל זה אלמנטרי, ווטסון.
 
למעלה