עוברים דירה
"עוברים" זה אומר - אני, הילד, החתול והפרעושים. לגבי יתר החפצים, נראה, מה שיכנס, אם יכנס. פחחחחחחחחחחחחחחח האמת? אני אוהבת לעבור דירות. להתחדש. להתרענן. להגיד לעצמי ששוב יש איזה שינוי גלובאלי שיקח אותי אל איזו התחלה חדשה. אבל לא הפעם. הפעם זה נפל עלי לא טוב. לא, לא טוב זאת מחמאה. נפל עלי רע. אפילו לא יודעת מאיפה התחיל הרע. אולי מהמקום הזה בי, שנשבר לו להיות לבד. שנשבר לו להיות אמיצה. אולי כי זה העיר את כל השדים האלה שהיו חלק ממני פעם. ואז הסתדר לי טוב הפורום הזה. בכיתי קצת, לוטפתי, נדרשתי "לנהל", ראבאק - מיליון סיבות להכנס לחוסר הכרה, ולא להתמודד. ראיתם פעם מישהו עובר דירה בלי להתמודד? נעים להכיר! אני! קוראת קצת פורום, קמה, שמה שני דברים בארגז, והופ - שוב אני מול המחשב. צריך לקרוא מה שלום פיטר, ואיך עבר היום על פרח, ולבדוק האם מישהו בירך את כל החדשים. צריך למחוק הטרדות, לבדוק מי בא למפגש... ממש, אבל ממש אין זמן להתחיל לעבור דירה. נשאר שבוע... מאלאן זמן. מסביב זורמות הצעות לעזרה. בחיים, אבל בחיים לא קיבלתי כל כך הרבה חום רצון טוב, הצעות כיינות. מתקשרת לשמוע שפסיפלורה בסדר, והיא - רק תגידי, אני באה לעזור. למה לבד? - אל תעבדי לבד. ואני עם עצמי - מה, הכל אני יכולה לבד! אפילו היד משתפרת!!!!! כמעט כמעט מאה אחוז תיפקוד. בטח שאני יכולה לבד. היום אני יכולה. מחר, אולי מחר, אני אבקש עזרה. בעצם, אני צריכה עזרה? האמת? - לא! כאילו מה, שתי ידיים, שתי רגליים, נסיון עולמי בהעברות - מה הקטע? נשארו עוד ארבעה ימים. אני פוזלת לעבר המטבח. בנזונה! לא אורזת אותך! שונאת לארוז מטבח. הנה הדירה הבאה - כאן קרוב. אני מעבירה את המטבח בעצמי. לא אורזת! מעבירה! יאללה, לוקחת גיגיות וקופסאות ומתחילה. מורידה למכונית, אחד אחד. מעמיסה, נוסעת, חונה רחוק, לא לעצבן את השכנים החדשים. פורקת. אחד אחד. מטפסת במדרגות - כל חבילה והטיפוס שלה. ככה שלוש-חמש-שבע פעמים. חושך, צרצור מזגנים, שקט, מדרגות, רק אני והחבילות שלי. רק אני והבדידות שלי. הסלע שלי. בנזונה הסלע. אני מסדרת את המטבח החדש. וחוזרת לישן, לנגלה נוספת. והופ - אני במחשב. נשכחה עוד נגלה. לא יכולה לסבול את התמונה הזאת שלי, עם החושך, עם החבילות, וצרצור המזגנים. בסוף נשברתי. נעצרתי, שטופת זיעה. לא רוצה לבד! לא צריכה עזרה! צריכה חברה! צריכה להניס את חזיון הסלע. אני מתקשרת לחברה רחוקה. חברה של פעם. תבואי, אני אומרת לה. אל תעשי כלום - רק תארחי לי לחברה. והיא כהרגלה מימים ימימה - מתייצבת. תוך כלום זמן. היא נכנסת הביתה, מביטה סביב ואומרת: תגידי, את בטוחה שאת עוברת בעוד יומיים? מה?? אני מזדעקת. עשיתי הרבה עבודה, תראי. לא רואה ארגזים, היא עונה לי. אהההה, אני צוחקת. טוב, ככה אני. הארגזים בחדר, הנה בואי תראי. יש עוד עבודה, היא בעצמה מומחית להעברות. אנחנו שותות מים ועושות תחרות מי עברה יותר. יצאנו תיקו. היא שבע, ואני שבע. וואללה, העיקר - אני כבר לא לבד. והטמטום? - הטמטום הזה של לא לבקש.... מה הקטע???? לא מבינה. תהרגו אותי, לא מבינה! השכנה שעברה לפני שבוע מתקשרת לשאול מה שלומי. היא צורחת עלי: את כמוני!!! שנה וחצי של טיפול לקח לי עד שלמדתי לבקש. מה קרה? תעשי מהר סוויץ´. תפתחי ספר טלפונים ותתקשרי, את שומעת??? זהו. הנה. סיפרתי. רק עכשיו התיישבתי לראות מה קרה פה היום. נחה פה. לא רואה את כל מה שצריך להכניס לקופסאות. מחר עוד יום, לא? אה, כן, חשוב להגיד: גם מחר תבוא החברה. ומחרתיים תבואנה שתיים. והמטבח - כמעט כולו כבר מסודר בבית החדש. איך אמרתי? - עוברת דירה בלי הכרה ! פחחחחחחחחחחחח
"עוברים" זה אומר - אני, הילד, החתול והפרעושים. לגבי יתר החפצים, נראה, מה שיכנס, אם יכנס. פחחחחחחחחחחחחחחח האמת? אני אוהבת לעבור דירות. להתחדש. להתרענן. להגיד לעצמי ששוב יש איזה שינוי גלובאלי שיקח אותי אל איזו התחלה חדשה. אבל לא הפעם. הפעם זה נפל עלי לא טוב. לא, לא טוב זאת מחמאה. נפל עלי רע. אפילו לא יודעת מאיפה התחיל הרע. אולי מהמקום הזה בי, שנשבר לו להיות לבד. שנשבר לו להיות אמיצה. אולי כי זה העיר את כל השדים האלה שהיו חלק ממני פעם. ואז הסתדר לי טוב הפורום הזה. בכיתי קצת, לוטפתי, נדרשתי "לנהל", ראבאק - מיליון סיבות להכנס לחוסר הכרה, ולא להתמודד. ראיתם פעם מישהו עובר דירה בלי להתמודד? נעים להכיר! אני! קוראת קצת פורום, קמה, שמה שני דברים בארגז, והופ - שוב אני מול המחשב. צריך לקרוא מה שלום פיטר, ואיך עבר היום על פרח, ולבדוק האם מישהו בירך את כל החדשים. צריך למחוק הטרדות, לבדוק מי בא למפגש... ממש, אבל ממש אין זמן להתחיל לעבור דירה. נשאר שבוע... מאלאן זמן. מסביב זורמות הצעות לעזרה. בחיים, אבל בחיים לא קיבלתי כל כך הרבה חום רצון טוב, הצעות כיינות. מתקשרת לשמוע שפסיפלורה בסדר, והיא - רק תגידי, אני באה לעזור. למה לבד? - אל תעבדי לבד. ואני עם עצמי - מה, הכל אני יכולה לבד! אפילו היד משתפרת!!!!! כמעט כמעט מאה אחוז תיפקוד. בטח שאני יכולה לבד. היום אני יכולה. מחר, אולי מחר, אני אבקש עזרה. בעצם, אני צריכה עזרה? האמת? - לא! כאילו מה, שתי ידיים, שתי רגליים, נסיון עולמי בהעברות - מה הקטע? נשארו עוד ארבעה ימים. אני פוזלת לעבר המטבח. בנזונה! לא אורזת אותך! שונאת לארוז מטבח. הנה הדירה הבאה - כאן קרוב. אני מעבירה את המטבח בעצמי. לא אורזת! מעבירה! יאללה, לוקחת גיגיות וקופסאות ומתחילה. מורידה למכונית, אחד אחד. מעמיסה, נוסעת, חונה רחוק, לא לעצבן את השכנים החדשים. פורקת. אחד אחד. מטפסת במדרגות - כל חבילה והטיפוס שלה. ככה שלוש-חמש-שבע פעמים. חושך, צרצור מזגנים, שקט, מדרגות, רק אני והחבילות שלי. רק אני והבדידות שלי. הסלע שלי. בנזונה הסלע. אני מסדרת את המטבח החדש. וחוזרת לישן, לנגלה נוספת. והופ - אני במחשב. נשכחה עוד נגלה. לא יכולה לסבול את התמונה הזאת שלי, עם החושך, עם החבילות, וצרצור המזגנים. בסוף נשברתי. נעצרתי, שטופת זיעה. לא רוצה לבד! לא צריכה עזרה! צריכה חברה! צריכה להניס את חזיון הסלע. אני מתקשרת לחברה רחוקה. חברה של פעם. תבואי, אני אומרת לה. אל תעשי כלום - רק תארחי לי לחברה. והיא כהרגלה מימים ימימה - מתייצבת. תוך כלום זמן. היא נכנסת הביתה, מביטה סביב ואומרת: תגידי, את בטוחה שאת עוברת בעוד יומיים? מה?? אני מזדעקת. עשיתי הרבה עבודה, תראי. לא רואה ארגזים, היא עונה לי. אהההה, אני צוחקת. טוב, ככה אני. הארגזים בחדר, הנה בואי תראי. יש עוד עבודה, היא בעצמה מומחית להעברות. אנחנו שותות מים ועושות תחרות מי עברה יותר. יצאנו תיקו. היא שבע, ואני שבע. וואללה, העיקר - אני כבר לא לבד. והטמטום? - הטמטום הזה של לא לבקש.... מה הקטע???? לא מבינה. תהרגו אותי, לא מבינה! השכנה שעברה לפני שבוע מתקשרת לשאול מה שלומי. היא צורחת עלי: את כמוני!!! שנה וחצי של טיפול לקח לי עד שלמדתי לבקש. מה קרה? תעשי מהר סוויץ´. תפתחי ספר טלפונים ותתקשרי, את שומעת??? זהו. הנה. סיפרתי. רק עכשיו התיישבתי לראות מה קרה פה היום. נחה פה. לא רואה את כל מה שצריך להכניס לקופסאות. מחר עוד יום, לא? אה, כן, חשוב להגיד: גם מחר תבוא החברה. ומחרתיים תבואנה שתיים. והמטבח - כמעט כולו כבר מסודר בבית החדש. איך אמרתי? - עוברת דירה בלי הכרה ! פחחחחחחחחחחחח
