עובד מצטיין.
אף פעם לא היתי אצל זונה, אבל כמאמר הקלישאה, צריך לנסות הכל בחיים. חיים רק פעם אחת. ובתקופה הזו הקלישאה מקבלת מימד אחר, אמיתי. נכנסתי פנימה. אוירה נעימה של חמימות עטפה אותי, וריח לבנדר נישא באויר. היה ניסיון להשכיח בפנים את החוץ. ניגשה אלי ג'ינג'ית קטנה ועם זאת עדיין מלאה במקומות הקדושים. הושיטה לי יד. אחזתי בה ופסעתי אחריה אל החדר. המגע נעם לי ועורר בי זכרונות ותשוקות שכמעט שכחתי מקיומן. אבל רק כמעט, כי המעט הביא אותי לכאן. היא הפשיטה את בגדי מעלי והשכיבה אותי על המיטה. ידיה חלפו על פני וירדו אל החזה, ממוללות את הפיטמה, וחזון העצמות היבשות של גופי קרם עור וגידים. הזרים דם לורידים. שפתיה ליקקו את צוארי כשהידים אוחזות בעצמות הכתפים. כיפוף קל של הגוו מביא את שדיה הישר אל תוך פי. נראה שגם זיון נכנס לקטגוריה של אופנים, זה לא משהו ששוכחים גם אחרי הרבה זמן. מהדברים שהופכים את החיים ליפים ונותנים לנו חשק להמשיך לדווש הלאה, למרות הקשיים הבלתי נסבלים. הידים שלה צללו בין רגלי וכך גם שפתיה. תוך שניה היא שיפדה את עצמה עלי, כשידיה על חזי, והחלה להניע עצמה. עצמותי כאבו ונפשי דאבה. גופי התמלא תאוה. דימיתי בעיני רוחי את הרכבת מאיצה. ההתנשפויות רק הוסיפו פחמים לקטר שזעק ונאנק. חיכוך שדיה בחזי ומגע ישבנה בביצים הביאו אותי במהרה אל התחנה כשהעשן הלבן ממלא את הרציף. הקדמנו בעשר דקות. ניצלתי את הזמן, כך סתם במיטה, מתענג על מגע הסדינים בגופי כשראשה עדיין על חזי. נותרתי לבד ברציף. הרכבת המשיכה לדרכה. מתוקף היותי 'עובד מצטיין' התאפשר לי להגיש בקשה לביקור של חצי שעה אצל זונה, בתקווה שמפקד המחנה יאשר. אחרי חודשים ארוכים הבנתי איך העבודה משחררת. השומר ליווה אותי לביתן שם נשכבתי על הדרגש. לצידי התיפח שכני. הוא רק חודש כאן ואני לא בטוח שישרוד את הבא. ליטפתי את ראשו, אין הרבה מה להגיד. הוא הביט אלי בעינים נפוחות. "שאלתי בצהרים את אחד השומרים איך אני יכול לדעת מה קרה לאישתי, לא ראיתי אותה מאז שהגענו. הוא הצביע לעבר ערובת העשן אמר - אתה רואה את העשן שם? זו בטח אשתך." מישהו מעלינו השתיק אותנו. רוצה לישון, לצבור כוח, להמשיך לחיות.
אף פעם לא היתי אצל זונה, אבל כמאמר הקלישאה, צריך לנסות הכל בחיים. חיים רק פעם אחת. ובתקופה הזו הקלישאה מקבלת מימד אחר, אמיתי. נכנסתי פנימה. אוירה נעימה של חמימות עטפה אותי, וריח לבנדר נישא באויר. היה ניסיון להשכיח בפנים את החוץ. ניגשה אלי ג'ינג'ית קטנה ועם זאת עדיין מלאה במקומות הקדושים. הושיטה לי יד. אחזתי בה ופסעתי אחריה אל החדר. המגע נעם לי ועורר בי זכרונות ותשוקות שכמעט שכחתי מקיומן. אבל רק כמעט, כי המעט הביא אותי לכאן. היא הפשיטה את בגדי מעלי והשכיבה אותי על המיטה. ידיה חלפו על פני וירדו אל החזה, ממוללות את הפיטמה, וחזון העצמות היבשות של גופי קרם עור וגידים. הזרים דם לורידים. שפתיה ליקקו את צוארי כשהידים אוחזות בעצמות הכתפים. כיפוף קל של הגוו מביא את שדיה הישר אל תוך פי. נראה שגם זיון נכנס לקטגוריה של אופנים, זה לא משהו ששוכחים גם אחרי הרבה זמן. מהדברים שהופכים את החיים ליפים ונותנים לנו חשק להמשיך לדווש הלאה, למרות הקשיים הבלתי נסבלים. הידים שלה צללו בין רגלי וכך גם שפתיה. תוך שניה היא שיפדה את עצמה עלי, כשידיה על חזי, והחלה להניע עצמה. עצמותי כאבו ונפשי דאבה. גופי התמלא תאוה. דימיתי בעיני רוחי את הרכבת מאיצה. ההתנשפויות רק הוסיפו פחמים לקטר שזעק ונאנק. חיכוך שדיה בחזי ומגע ישבנה בביצים הביאו אותי במהרה אל התחנה כשהעשן הלבן ממלא את הרציף. הקדמנו בעשר דקות. ניצלתי את הזמן, כך סתם במיטה, מתענג על מגע הסדינים בגופי כשראשה עדיין על חזי. נותרתי לבד ברציף. הרכבת המשיכה לדרכה. מתוקף היותי 'עובד מצטיין' התאפשר לי להגיש בקשה לביקור של חצי שעה אצל זונה, בתקווה שמפקד המחנה יאשר. אחרי חודשים ארוכים הבנתי איך העבודה משחררת. השומר ליווה אותי לביתן שם נשכבתי על הדרגש. לצידי התיפח שכני. הוא רק חודש כאן ואני לא בטוח שישרוד את הבא. ליטפתי את ראשו, אין הרבה מה להגיד. הוא הביט אלי בעינים נפוחות. "שאלתי בצהרים את אחד השומרים איך אני יכול לדעת מה קרה לאישתי, לא ראיתי אותה מאז שהגענו. הוא הצביע לעבר ערובת העשן אמר - אתה רואה את העשן שם? זו בטח אשתך." מישהו מעלינו השתיק אותנו. רוצה לישון, לצבור כוח, להמשיך לחיות.
