כבר הצצתי בהמשך הספר, אז אביא עוד דוגמא
הפתיחה של עמוד 26 מביאה כל מיני טענות דמגוגיות, ומנסה להתמודד איתן. שוב, הדמגוגיה לא רלוונטית, ולא משנה מי מייצר אותה. מה שמשנה הוא הנתונים המספריים שמעידים על המצב בשטח.
נאמר בדף שבבדיקה שהמחבר ערך עפ”י נתוני הביטוח לאומי, התברר שרק 67.3% מועסקים בגיל העבודה במדינת ישראל. עכשיו נסתכל על הנתונים בהמשך העמוד -
ההשתתפות בכוח העבודה בישובים חרדיים: קרית יערים (טלז סטון) - 45%, מודיעין עילית - 52.8%, בני ברק - 53.5%, עמנואל - 54.2%, ביתר עילית - 56.1%, בית שמש - 59.2%, כפר חב”ד - 59.9%
השתתפות בכוח העבודה בישובים חילוניים: קיסריה - 62.4% , ערד - 63.2% , קרית ים - 64.1% , עכו - 64.8% , טבריה - 65.2% , ירוחם + דימונה - 65.4% , חיפה - 65.5% , רעננה - 66.2% , בת ים - 66.3%, תל אביב - 68.2%, נתניה - 68.7% , אשדוד - 68.8% , כרמיאל - 69.1%, קרית ביאליק - 69.2%, הרצליה - 69.4%.
אם מתעלמים מהדמגוגיה, מגלים עובדה פשוטה - אחוז החרדים העובדים נמוך יותר מאחוז החילונים העובדים. עכשיו אפשר לחזור לעמודים מעל, ולהסיק שאם החרדים עובדים פחות מחילונים, הם גם משלמים פחות מיסים על עבודה מחילונים. מכיוון שהחרדים עניים יותר (בין השאר בגלל שהם עובדים פחות), הם צורכים פחות, ומשלמים פחות מיסי קנייה. הם מקבלים יותר הטבות, שחלקן - כאמור - לא מגיע מביטוח לאומי.