עובבי הולך לטירונות
מאז ומעולם צבא ההגנה לישראל היה בעיניי מיתוס. מיתוס של גבורה והוד, מיתוס של אנשים המחרפים את נפשם על הגנת המולדת ללא כל תועלת אישית. לכן, כשהגיע זמני להתגייס שמחתי מאוד ושמתי פעמיי אל לשכת הגיוס. לעיני נגלה מחזה מופלא מאות אנשים מצטופפים יחדיו, מדברים, מנשקים איש את רעהו ומצלמים אחד את השני. התקרבתי לעברם והסתובבתי בין האנשים הרבים שנפרדו מבני משפחותיהם בחיבוקים ונשיקות. הרגשתי שלא בנח על כך שבני משפחתי אינם נוכחים. בעוד אני שקוע בהירהורי הנוגים חשתי ידים חזקות נכרכות מסביב לבטני, פה גדול וסרוח מנשקיני במורד צווארי וצביטה קלה נצבטת בעכוזי. הסתובבתי בבהלה. לתדהמתי ראיתי איש גדול בעל שפתיים נפוחות וסנדליים תנכיות-עומד מבולבל ומפוחד למראה פניי. הוא גמגם ואמר "סליחה,חשבתי שאתה אלינור חברתי,סליחה" הלכתי משם והתיישבתי. ראיתי חרדי עם זקן גדול שפילס דרכו בין האנשים. מייד כשהבחין בי הוא רץ לעברי תוך זעקות "יופי אני צריך אותך למניין לאזכרתו של האדמו"ר משטוטנפשט יופי". אמרתי לו שהייתי שמח מאוד לעשות כן אבל עליי להתגייס בדקות הקרובות. הוא תפס אותי בחוזקה בשתי ידיו, נענה אותי ואמר: "לכל הפחות תבוא איתי לאכול תמרים צהובות לכבוד חתונתו של האדמו"ר מסדיגורא לכל הפחות" כעסתי עליו ובקשתי שינחיני לנפשי. בתגובה הוא השתופף מעט ולחש לי באוזני "אם יודע אני בהיכן ניתן למצוא מכון בריאות בזול". נמלטתי ממנו בבהלה. הלכתי משם. כעבור מחצית השעה נקראנו-קבוצה גדולה של חיילים לעלות לאוטובוס. מייד בכניסתי לאוטובוס חשתי באווירת-נכאים ששוררת בו, ובתחושה הקודרנית של נוסעיו. התיישבתי לייד בחור שעיניו היו אדומות שלא כדרך הטבע. מנהג העולם הוא שתמיד כשאנשים שרויים בדיכאון או במצוקה הם משיחים את ליבם לפני אנשים זרים. הבחור החל משיח בפניי את צרותיו, שמעתי בליל של מילים היוצאות מפיו המהירות האור. עשיתי את עצמי מקשיב לדבריו בעוד אני מציץ על השדות המוריקים במורדות ירושלים. כמתוך חלום שמעתי אותו אומר לי ".....אלו תולדות חיי בקצרה. מה אתה אומר על זה?" אמרתי לו כי "עליו לשמוח בחלקו וכי לא כל אחד זוכה לחיים נפלאים שכאלה". הוא הביט בי בתדהמה ושאל "לאיזה חלק בחייו אני מתכוון" - "האם לאונס הקבוצתי שעבר בקיבוץ או שמא לתאונה בה נהרגו כל בני משפחתו" בסיום דבריו הוא פרץ בבכי ועד סוף הנסיעה לא דיבר איתי מאומה. הגעתי ללשכת גיוס שלם בגופי עם מצב רוח מרומם. עברתי תהליך הקרוי "שרשרת גיוס"- מן תהליך כזה המיועד לדכא את רוחך ולעשות את גופך נקבים נקבים כדי שתהיה מוכן לטירונות. נסעתי למחנה הטירונות ונכנסתי בשער הבסיס. לפני נפרש מעין מדבר גדול הצבוע בצבעי אדמה- צהוב של סביונים ועד חום כהה של אדמת טרשים. השמים התכולים והפסטורליים התפרשו מעל ראשי, עצי הצפצפה המוריקים עמדו נטועים במקומם כאילו עומדים שם מששת ימי בראשית ונתנו צל לשחפים שכרעו ברגליהם וניסו ליטול דגים מן הים התיכון. "טירון מושתן היית פה!" שמעתי קול שהחזיר אותי בבת אחת אל המציאות. הסתובבתי וראיתי לפניי צעיר נמוך קומה. בקשתי שיחזור על דבריו. בתגובה הוא צעק "היית פה". "הקפת את עץ". "עשית שלושים שכיבות שמיכה." אמרתי לו שלמיטב זכרוני לא ביצעתי דברים אלו מעולם. והוספתי ש"נשלחתי מתל השומר ואני צריך להגיע לפלוגה א' כי אני באיחור". הוא הציץ בפנקסו בכעס ואמר "טעיתי. חשבתי שאתה קצמ"ר טר"ש. הלכתי." והלך לו לדרכו. חיכיתי שיתרחק ופרצתי בצחוק גדול. ניגשתי לעבר בניין צהוב וגדול ,נכנסתי אליו ועברתי חדר חדר עד שמצאתי חיילת שנראתה עסוקה מאוד בטיפול בציפורניה. אמרתי לה שצר לי להפריעה אולם "נשלחתי מתל השומר ואני צריך להגיע לפלוגה א' כי אני באיחור". היא אמרה ש"עליי לחכות עד שהמפקד ייצא מהישיבה החשובה והסודית שמתקיימת בחדר הסמוך". אמרתי לה שאני ממהר, דפקתי על דלת חדר הישיבות ונכנסתי. לפניי נגלה שולחן גדול עמוס בבורקסים ובפירות. מסביבו ישבו כחמשה עשר אנשים בעלי כרס שהיו עסוקים בבליסת בורקסים- והכל תוך כדי שהם שומרים, על הבעת-פנים חמורת-סבר. הספקתי לשמוע את האדם היושב בראש השולחן אומר "....לכן לסיכום אני חושב שדרושה תוספת בתקציב לבורקסים ממולאים שוקולד". פניתי וסיפרתי להם כי "נשלחתי מתל השומר ואני צריך להגיע לפלוגה א' כי אני באיחור" כל הנוכחים הביטו בי בפה פעור. השמן שישב בראש השולחן החל משתעל ומשתנק בקולי קולות תוך כדי שהוא מתיז חתיכות בורקס על כל הסובבים. החיילת הגיעה מאחוריי בקשה את סליחת הנוכחים ומשכה אותי בכח מן החדר. היא צעקה עליי "כיצד העזתי להתפרץ לתוך ישיבה סודית של מפקד הבסיס". ואמרה שאצא מייד מן הבניין ואפנה ימינה "שם אולי תמצא את פלוגה א'". הגעתי לפלוגה ופניתי למפקד. אמרתי לו "חברי הנכבד שולחתי אליך מתל השומר אמור לי מה עליי לעשות". הוא החל צועק עליי ומגדף אותי. הוא אמר שיש לי מזל שאני טירון מושתן אחרת היה שולח אותי למאסר. והוסיף "מעתה ואילך בכל פעם שתראה אדם בעל דרגה עמוד במקומך וכשיגיע אליך הצדע לו תוך כדי צעקת הקשב המפקד!" שמתי אל ליבי את דבריו. למחרת לקחו אותי ואת חבריי לתורנות מטבח. יצא אלינו חייל שסיפר שהוא "שף מומחה". הוא ביקש שאתלווה אליו להכין ארוחת צהריים "מפוארת ומזינה הכוללת תבשיל בשם אפליפפוס ברוטב נבטים" התלוויתי אליו למטבח ושנינו קילפנו ירקות. הוא סיפר לי שביום גיוסו היה עליו לבחור בין 3 אופציות "טייס קרבי, לוחם בסיירת-מטכ"ל, או איש קומנדו בשייטת 13" אלא שלבסוף בחר להיות טבח. כשסיפר זאת הוא התקרב אליי, דבר שהסב לי צער עמוק מפאת סרחונו העז וריח הביאושים שפרץ מבית שחיו. סיימנו לקלוף את כל הירקות תוך כדי שאני על סף עלפון. ראיתי אותו נעמד ליד הסיר הגדול, מפשיל את מכנסיו ומטיל את מימיו לתוך הסיר הענק תוך כדי שהוא אומר "העיקר מבחינתי הניקיון האישי והבריאות של הטירונים". בהפסקה הלכתי לשירותים להתפנות ראיתי את מפקד הבסיס עומד במשתנה ומשתין בנחת . נזכרתי בדברי המפקד שעליי לומר לכל בעל דרגה הקשב ולהצדיע. התקרבתי מאחוריו בשקט וכדי להרשימו צעקתי בקולי קולות "הקשב המפקד"! בתגובה הוא קפץ שתי קפיצות משונות באויר, טלטל את איבר מינו לעברי תוך כדי שהוא זועק זעקות שבר. לבסוף הוא נפל, נשכב בפישוט איברים על הרצפה ואיבד את הכרתו.
מאז ומעולם צבא ההגנה לישראל היה בעיניי מיתוס. מיתוס של גבורה והוד, מיתוס של אנשים המחרפים את נפשם על הגנת המולדת ללא כל תועלת אישית. לכן, כשהגיע זמני להתגייס שמחתי מאוד ושמתי פעמיי אל לשכת הגיוס. לעיני נגלה מחזה מופלא מאות אנשים מצטופפים יחדיו, מדברים, מנשקים איש את רעהו ומצלמים אחד את השני. התקרבתי לעברם והסתובבתי בין האנשים הרבים שנפרדו מבני משפחותיהם בחיבוקים ונשיקות. הרגשתי שלא בנח על כך שבני משפחתי אינם נוכחים. בעוד אני שקוע בהירהורי הנוגים חשתי ידים חזקות נכרכות מסביב לבטני, פה גדול וסרוח מנשקיני במורד צווארי וצביטה קלה נצבטת בעכוזי. הסתובבתי בבהלה. לתדהמתי ראיתי איש גדול בעל שפתיים נפוחות וסנדליים תנכיות-עומד מבולבל ומפוחד למראה פניי. הוא גמגם ואמר "סליחה,חשבתי שאתה אלינור חברתי,סליחה" הלכתי משם והתיישבתי. ראיתי חרדי עם זקן גדול שפילס דרכו בין האנשים. מייד כשהבחין בי הוא רץ לעברי תוך זעקות "יופי אני צריך אותך למניין לאזכרתו של האדמו"ר משטוטנפשט יופי". אמרתי לו שהייתי שמח מאוד לעשות כן אבל עליי להתגייס בדקות הקרובות. הוא תפס אותי בחוזקה בשתי ידיו, נענה אותי ואמר: "לכל הפחות תבוא איתי לאכול תמרים צהובות לכבוד חתונתו של האדמו"ר מסדיגורא לכל הפחות" כעסתי עליו ובקשתי שינחיני לנפשי. בתגובה הוא השתופף מעט ולחש לי באוזני "אם יודע אני בהיכן ניתן למצוא מכון בריאות בזול". נמלטתי ממנו בבהלה. הלכתי משם. כעבור מחצית השעה נקראנו-קבוצה גדולה של חיילים לעלות לאוטובוס. מייד בכניסתי לאוטובוס חשתי באווירת-נכאים ששוררת בו, ובתחושה הקודרנית של נוסעיו. התיישבתי לייד בחור שעיניו היו אדומות שלא כדרך הטבע. מנהג העולם הוא שתמיד כשאנשים שרויים בדיכאון או במצוקה הם משיחים את ליבם לפני אנשים זרים. הבחור החל משיח בפניי את צרותיו, שמעתי בליל של מילים היוצאות מפיו המהירות האור. עשיתי את עצמי מקשיב לדבריו בעוד אני מציץ על השדות המוריקים במורדות ירושלים. כמתוך חלום שמעתי אותו אומר לי ".....אלו תולדות חיי בקצרה. מה אתה אומר על זה?" אמרתי לו כי "עליו לשמוח בחלקו וכי לא כל אחד זוכה לחיים נפלאים שכאלה". הוא הביט בי בתדהמה ושאל "לאיזה חלק בחייו אני מתכוון" - "האם לאונס הקבוצתי שעבר בקיבוץ או שמא לתאונה בה נהרגו כל בני משפחתו" בסיום דבריו הוא פרץ בבכי ועד סוף הנסיעה לא דיבר איתי מאומה. הגעתי ללשכת גיוס שלם בגופי עם מצב רוח מרומם. עברתי תהליך הקרוי "שרשרת גיוס"- מן תהליך כזה המיועד לדכא את רוחך ולעשות את גופך נקבים נקבים כדי שתהיה מוכן לטירונות. נסעתי למחנה הטירונות ונכנסתי בשער הבסיס. לפני נפרש מעין מדבר גדול הצבוע בצבעי אדמה- צהוב של סביונים ועד חום כהה של אדמת טרשים. השמים התכולים והפסטורליים התפרשו מעל ראשי, עצי הצפצפה המוריקים עמדו נטועים במקומם כאילו עומדים שם מששת ימי בראשית ונתנו צל לשחפים שכרעו ברגליהם וניסו ליטול דגים מן הים התיכון. "טירון מושתן היית פה!" שמעתי קול שהחזיר אותי בבת אחת אל המציאות. הסתובבתי וראיתי לפניי צעיר נמוך קומה. בקשתי שיחזור על דבריו. בתגובה הוא צעק "היית פה". "הקפת את עץ". "עשית שלושים שכיבות שמיכה." אמרתי לו שלמיטב זכרוני לא ביצעתי דברים אלו מעולם. והוספתי ש"נשלחתי מתל השומר ואני צריך להגיע לפלוגה א' כי אני באיחור". הוא הציץ בפנקסו בכעס ואמר "טעיתי. חשבתי שאתה קצמ"ר טר"ש. הלכתי." והלך לו לדרכו. חיכיתי שיתרחק ופרצתי בצחוק גדול. ניגשתי לעבר בניין צהוב וגדול ,נכנסתי אליו ועברתי חדר חדר עד שמצאתי חיילת שנראתה עסוקה מאוד בטיפול בציפורניה. אמרתי לה שצר לי להפריעה אולם "נשלחתי מתל השומר ואני צריך להגיע לפלוגה א' כי אני באיחור". היא אמרה ש"עליי לחכות עד שהמפקד ייצא מהישיבה החשובה והסודית שמתקיימת בחדר הסמוך". אמרתי לה שאני ממהר, דפקתי על דלת חדר הישיבות ונכנסתי. לפניי נגלה שולחן גדול עמוס בבורקסים ובפירות. מסביבו ישבו כחמשה עשר אנשים בעלי כרס שהיו עסוקים בבליסת בורקסים- והכל תוך כדי שהם שומרים, על הבעת-פנים חמורת-סבר. הספקתי לשמוע את האדם היושב בראש השולחן אומר "....לכן לסיכום אני חושב שדרושה תוספת בתקציב לבורקסים ממולאים שוקולד". פניתי וסיפרתי להם כי "נשלחתי מתל השומר ואני צריך להגיע לפלוגה א' כי אני באיחור" כל הנוכחים הביטו בי בפה פעור. השמן שישב בראש השולחן החל משתעל ומשתנק בקולי קולות תוך כדי שהוא מתיז חתיכות בורקס על כל הסובבים. החיילת הגיעה מאחוריי בקשה את סליחת הנוכחים ומשכה אותי בכח מן החדר. היא צעקה עליי "כיצד העזתי להתפרץ לתוך ישיבה סודית של מפקד הבסיס". ואמרה שאצא מייד מן הבניין ואפנה ימינה "שם אולי תמצא את פלוגה א'". הגעתי לפלוגה ופניתי למפקד. אמרתי לו "חברי הנכבד שולחתי אליך מתל השומר אמור לי מה עליי לעשות". הוא החל צועק עליי ומגדף אותי. הוא אמר שיש לי מזל שאני טירון מושתן אחרת היה שולח אותי למאסר. והוסיף "מעתה ואילך בכל פעם שתראה אדם בעל דרגה עמוד במקומך וכשיגיע אליך הצדע לו תוך כדי צעקת הקשב המפקד!" שמתי אל ליבי את דבריו. למחרת לקחו אותי ואת חבריי לתורנות מטבח. יצא אלינו חייל שסיפר שהוא "שף מומחה". הוא ביקש שאתלווה אליו להכין ארוחת צהריים "מפוארת ומזינה הכוללת תבשיל בשם אפליפפוס ברוטב נבטים" התלוויתי אליו למטבח ושנינו קילפנו ירקות. הוא סיפר לי שביום גיוסו היה עליו לבחור בין 3 אופציות "טייס קרבי, לוחם בסיירת-מטכ"ל, או איש קומנדו בשייטת 13" אלא שלבסוף בחר להיות טבח. כשסיפר זאת הוא התקרב אליי, דבר שהסב לי צער עמוק מפאת סרחונו העז וריח הביאושים שפרץ מבית שחיו. סיימנו לקלוף את כל הירקות תוך כדי שאני על סף עלפון. ראיתי אותו נעמד ליד הסיר הגדול, מפשיל את מכנסיו ומטיל את מימיו לתוך הסיר הענק תוך כדי שהוא אומר "העיקר מבחינתי הניקיון האישי והבריאות של הטירונים". בהפסקה הלכתי לשירותים להתפנות ראיתי את מפקד הבסיס עומד במשתנה ומשתין בנחת . נזכרתי בדברי המפקד שעליי לומר לכל בעל דרגה הקשב ולהצדיע. התקרבתי מאחוריו בשקט וכדי להרשימו צעקתי בקולי קולות "הקשב המפקד"! בתגובה הוא קפץ שתי קפיצות משונות באויר, טלטל את איבר מינו לעברי תוך כדי שהוא זועק זעקות שבר. לבסוף הוא נפל, נשכב בפישוט איברים על הרצפה ואיבד את הכרתו.