בשנת 2026 קרה דבר שאיש לא האמין שיכול לקרות כל־כך מהר. אחרי שנים של קיפאון פוליטי, עייפות ציבורית וחוסר אמון, קמה במדינת ישראל ממשלה חדשה – ליברלית, רזה, ובעיקר נועזת. כבר ביום השבעתה היא הכריזה: הממשלה הזו באה לקדנציה אחת בלבד, כדי לשנות – לא כדי להישאר.
ראש הממשלה ידע שלא ייבחן בקלפי פעם שנייה, ולכן לא פחד. בתוך חודשים צומצמה הממשלה לשבעה משרדים בלבד: אוצר, ביטחון, משפטים, חינוך, בריאות, רווחה, חוץ ופנים. אלפי תקנות בוטלו, אגפים מוזגו, והמדינה הפסיקה לנהל את חיי האזרחים בפרטים הקטנים.
המהפכה הגדולה הגיעה עם השקל הדיגיטלי. כל הכסף עבר למערכת שקופה, מיידית וללא מזומן. במקביל בוטלו לחלוטין חובות ביטוח לאומי, חינוך ושירות צבאי – הכול הפך לרשות. מי שרצה התגייס, מי שרצה למד, ומי שרצה בחר במסלול אחר. להפתעת המבקרים, מספר המתגייסים דווקא עלה: אנשים בחרו לתרום כשלא אולצו.
המדינה התירה זנות, הימורים וסמים – אך תחת תקני בריאות וביטחון מחמירים. הפשיעה ירדה בחדות, שוק שחור נעלם, ומיליארדים זרמו לכלכלה החוקית. מרכזי טיפול החליפו בתי כלא, והרווחה הציבורית התחזקה בלי כפייה.
ואז בא המהלך הפשוט מכולם: מס אחד בלבד – 20% מכל הכנסה, מכל חשבון, של כל אזרח, עסק או תאגיד. בלי פטורים, בלי מדרגות, בלי מכסים. כל הרגולציה והפרוצדורה הכלכלית בוטלו. יזם יכול היה לפתוח עסק ביום אחד. משקיעים חזרו מחו״ל. ישראל הפכה למעבדה כלכלית עולמית.
בתוך שנתיים התמ״ג זינק בכ־35%. האבטלה ירדה לשפל היסטורי. ההכנסה הפנויה גדלה, ומערכת הרווחה – שכעת התמקדה רק במי שבאמת צריך – הפכה יעילה, אנושית ומדויקת יותר. פחות טפסים, יותר כסף ישירות לאנשים.
וכשנגמרה הקדנציה, ראש הממשלה עזב. בלי מאבק, בלי תרגילים. המדינה נשארה אחרת: חופשית יותר, עשירה יותר, ובעיקר – עם אזרחים שהרגישו לראשונה זה שנים שהמדינה סומכת עליהם.
ראש הממשלה ידע שלא ייבחן בקלפי פעם שנייה, ולכן לא פחד. בתוך חודשים צומצמה הממשלה לשבעה משרדים בלבד: אוצר, ביטחון, משפטים, חינוך, בריאות, רווחה, חוץ ופנים. אלפי תקנות בוטלו, אגפים מוזגו, והמדינה הפסיקה לנהל את חיי האזרחים בפרטים הקטנים.
המהפכה הגדולה הגיעה עם השקל הדיגיטלי. כל הכסף עבר למערכת שקופה, מיידית וללא מזומן. במקביל בוטלו לחלוטין חובות ביטוח לאומי, חינוך ושירות צבאי – הכול הפך לרשות. מי שרצה התגייס, מי שרצה למד, ומי שרצה בחר במסלול אחר. להפתעת המבקרים, מספר המתגייסים דווקא עלה: אנשים בחרו לתרום כשלא אולצו.
המדינה התירה זנות, הימורים וסמים – אך תחת תקני בריאות וביטחון מחמירים. הפשיעה ירדה בחדות, שוק שחור נעלם, ומיליארדים זרמו לכלכלה החוקית. מרכזי טיפול החליפו בתי כלא, והרווחה הציבורית התחזקה בלי כפייה.
ואז בא המהלך הפשוט מכולם: מס אחד בלבד – 20% מכל הכנסה, מכל חשבון, של כל אזרח, עסק או תאגיד. בלי פטורים, בלי מדרגות, בלי מכסים. כל הרגולציה והפרוצדורה הכלכלית בוטלו. יזם יכול היה לפתוח עסק ביום אחד. משקיעים חזרו מחו״ל. ישראל הפכה למעבדה כלכלית עולמית.
בתוך שנתיים התמ״ג זינק בכ־35%. האבטלה ירדה לשפל היסטורי. ההכנסה הפנויה גדלה, ומערכת הרווחה – שכעת התמקדה רק במי שבאמת צריך – הפכה יעילה, אנושית ומדויקת יותר. פחות טפסים, יותר כסף ישירות לאנשים.
וכשנגמרה הקדנציה, ראש הממשלה עזב. בלי מאבק, בלי תרגילים. המדינה נשארה אחרת: חופשית יותר, עשירה יותר, ובעיקר – עם אזרחים שהרגישו לראשונה זה שנים שהמדינה סומכת עליהם.
