חבל...
חבל שלקחת את זה אישי, ואהבת את תגובות הפוצי מוצי. אם זאת היתה כל מטרתך, אכן חבל שהעלית את שאלתך לפורום. ובכל זאת... גם בלי לדעת אם את משקיעה בילדים או לא, וכמה את משקיעה בהם... זה ממש לא רלוונטי אם את רצה כל היום מחוג לחוג, מבשלת מטעמים של אימא ומבריקה את הרצפה כך שיהיה אפשר לאכול ממנה. גם לא משנה מה בדיוק המיוחדות של הילדים, ומה הקשיים איתם את מתמודדת. במלחמות, מפסידים שניים. והענין המרכזי בהודעתך, הוא שאת בוחרת להילחם עם הגרוש שלך. לצעוק, לערב פקידת סעד, לחשוב על לפנות לערכאות ( כאילו שמישהו מהערכאות יכול בכלל להועיל במשהו ), הן צורות של מלחמה. ובמלחמה הזאת, את מפסידה. את נותרת פגועה וכועסת וממשיכה להיות הורה יחיד. הגרוש שלך מפסיד. הוא מפסיד את ההורות על הילדים. והכי חשוב, הילדים מפסידים. הם מפסידים אבא. אולי לא מושלם. אולי עם הרבה פגמים. אבל אחד שלפחות מנסה להיות אבא. כתבת את המשפט המטופש : "ידעתי שברגע שיוולד לו עוד ילד זה יקרה שהקשר יעלם ויגווע". ואני שואל אותך, אם לא הייתם מתגרשים, והילד הנוסף היה איתך, גם היית כותבת את השטות הזאת ? ממתי בואו של ילד נוסף משנה משהו לגבי ילדים קיימים ? אני רק מקווה שהילדים שלך אינם שומעים את המשפט הזה ממך. אם כי אין ספק, שהגישה כולה מחלחלת אליהם. ערסlight הציע לך להשתמש באחד החיוכים שלך. הייתי ממליץ לך בחום לאמץ את הצעתו. אם לפרוט את זה למתכון : התקשרי לגרוש שלך. הזמיני אותו לקפה באחד מבתי הקפה השקטים, דברי איתו על חייו החדשים. גלי קצת אמפתיה על הקשיים שלו, והגידי לו... נורא חבל לי עליך. אתה תתעורר יום אחד ותגלה שפיספסת להיות עם הילדים שלך במשך כל הילדות שלהם. אתה יודע... השנים עוברות מהר, ובלי שתשים לב תראה פתאום שהם כבר גדולים, ולא מכירים אותך ואתה לא מכיר אותם. ( את הנורא חבל לי עליך - מאוד חשוב להגיד באינטונאציה הנכונה, לא בהתנשאות ולא בזלזול, ולא ברחמים, ולא בנזיפה חבוייה, אלא באמפתיה אמיתית ). ואם הדברים לא ישפיעו מיד, הייתי נותן לזמן לעשות את שלו. בלי לדרבן, בלי לנעוץ את הדורבנות בצידי גופו, בלי להצליף בשוט, בלי לצעוק "דיו,דיו". כתבת שהילדים בני שבע ושמונה וחצי, ושאתם פרודים שבע שנים. הרגשה של הורות אינה נוצרת בגלל הזרעון שעשה דרכו אל רחמך. היא נוצרת כאשר קמים באמצע הלילה, בבית המשותף, כי שומעים את הילד חולם. היא נוצרת כאשר מכינים לו את הסנדוויץ בבוקר ומקפיצים אותו לביה"ס. הגרוש שלך נאלץ לוותר על השלב הזה, ולקפוץ ישר לשלב של הורה הגר בנפרד מילדיו. קצת אמפתיה ( אמיתית ) בכלל לא תזיק לו. ואם בא לך לכעוס על מישהו דווקא, אין לי בעייה שתיכעסי עליי.