עד כמה? (קצת )

[ימימה]

עד כמה? (קצת ../images/Emo32.gif )

התקשר לי פתאום משהו שלאה כתבה כאן, על כך שילד צריך לדעת שההורה שם תמיד בשבילו, גם אם עשה משהו נורא: בדיוק אתמול בת השמונה שלי שאלה, מה אני אעשה אם נ' (אחיה בן ה-5), יעשה, כשיהיה גדול, משהו נורא כמו לרצוח מישהו, אם עדיין נאהב אותו. בחיי שאין לי מושג מאיפה באה לה השאלה הזאת (אם כי הסבר פסיכולוגיסטי שטחי יכול לומר שהיא בודקת באופן עקיף כמה נאהב אותה, במקרה שתהיה "לא בסדר"), והאמת היא שדי התחמקתי מתשובה, צר לי לומר, במיוחד כי אני ממש לא יודעת מה יקרה במקרה כזה (אולי היה נכון לומר שאוהב בכל מקרה - בכפוף להסבר הפסיכולוגיסטי הנ"ל)... אבל באמת - חשבתן פעם מה יהיה אם הילד שלכן, שיהיה כבר גבר/אשה בוגרים, יעשה דבר נורא כמו רצח או אונס (טוב, זה הקטע של הבנים כמובן) חלילה? נכון שזה מקרה קיצוני, אבל בכל זאת, הרבה פעמים אני חושבת - עד מתי האהבה לילד ניתנת ללא תנאים? עד איזה גבול, אם בכלל, הורה "שומר אמונים" לילד? האם בכל תנאי הורה צריך לעמוד מאחורי ילדו (מנק' המבט ההורית, לא המוסרית)?

 

[אבא גאה]

האהבה היא ללא גבולות

אני מאמין שאוהבים את הילדים תמיד. ניתן לאהוב מישהו ולהסגירו למשטרה.....

 

[אפרתש]

לאהוב ותמיד לתת גב זה לא אותו דבר

מסכימה עם האבא הגאה - אפשר לאהוב אותו, ולהגיד לו שהוא טועה. אבל אולי יכול להיות מקרה ממש נורא שיגרום לאבד את האהבה אליו. לא בטוחה. אולי לא בדיוק לאבד את האהבה, אלא יגרום לשילוב של רגשות - אהבה +דחיה. אני לא מסכימה לגבי זה שתמיד אוהבים את הילדים. יש הורים שלא אוהבים את ילדיהם. ואני חושבת שזה לא בגלל משהו שהילדים עשו או לא עשו אלא יותר בגלל בעיה של ההורים. אבל אלה כנראה מקרים שלא שייכים לדיון הזה.

 

[אלדורית]

שאלה טובה: לא יודעת

את חושבת במקרה על אמא של רוצח, נניח רוצח של ראש ממשלה, נניח רוצח של ראש ממשלה שלנו, שדווקא אהבתה הבלתי מסויגת (לפחות כפי שהיא מצטיירת בתקשורת) נראית מפלצתית כמעט לאור מעשיו של בנה? אני תוהה עד כמה תחושת הכישלון כהורה--הרי אם הילד שלך עושה משהו איום ונורא כזה זה לא מעיד על הצלחה הורית--משפיעה על רגש האהבה, ועד כמה ההשפעה הזאת (שהיא תוצאה עקיפה של הפשע: ההשתקפות של ההורות במעשה הילד) גדולה או קטנה ביחס להשפעה הישירה של הפשע (סלידה ישרה מאדם שעשה מעשה נורא). אין ספק שזאת חתיכת דיסוננס קוגניטיבי רציני, ויכול להיות שדווקא משום כך ה"אהבה" עשויה לקבל משנה תוקף, כדי לבטל את הדיסוננס (ואז היא תלך יד ביד עם התכחשות לחומרת המעשה של הילד ועם תפיסה מעוותת של ייחוס האחריות במעשה).

 

[לאה_מ]

גם אני חשבתי על זה רבות בהקשר הזה

ואני חושבת שמה שצורם לי אצל גאולה עמיר הוא לא האהבה שלה לבנה (בעצם, לבניה, גם חגי עמיר יושב בכלא בעוון שיתוף פעולה), אלא באמת ההתכחשות לפשע שהוא ביצע, והתחושה (שלי) שגם המעשה של יגאל עמיר נבע מתוך סוג של חינוך שהוא קיבל בבית, שהפך אותו, בין היתר, להיות מסוגל לביצוע מעשה כזה. ומסכימה מאד עם אלדורית לגבי הדיסוננס הקוגניטיבי. עדיין, חושבת כמו בהודעתי המקורית, שההורים צריכים לאהוב, להיות שם, לתמוך - זה לא בהכרח מקביל לאישור המעשה הספציפי. להבדיל אלף אלפי הבדלות, כמו שאנחנו אומרים אין ילדים רעים - יש רק מעשים רעים.

 

[tonti]

../images/Emo45.gifלכל מילה.

 

[אלדורית]

"אין ילדים רעים"--נכון אבל

יש אנשים רעים. אנחנו לא שופטים ילדים שנוהגים ברשעות כרעים מבחינת אופיים, גם כשהם עושים מעשים שאינם מקובלים חברתית ואפילו פוגעים, משום שאנחנו לא מייחסים להם הבנה מלאה של מהות חברתית, אבל זה לא תקף לגבי מבוגרים. על מבוגר כשיר מנטלית מוטלת אחריות חברתית. לרוב הפושעים יש "נסיבות מקילות" ויחד עם זה זה לא מבטל את אלמנט הרוע שהוא התנהגות מזיקה במיוחד ומכוונת, מתוך שליטה (שחובה עלינו לייחס למבוגר כשיר). הרוע הזה של מעשיהם של מבוגרים הופך לחלק מאישיותם כמו שגם טוב מעשיהם של אנשים טובים הוא מה שגורם לנו לכנותם "אנשים טובים" (אני מניחה שלא היית רוצה להגיד, נניח, על נלסון מנדלה שהוא לא "איש טוב" אלא *רק* איש שעשה "מעשים טובים").

 

[לאה_מ]

בגלל זה אמרתי "להבדיל" - אני מסכימה

איתך, כמובן. התכוונתי להראות שאת יכולה להמשיך לאהוב את הבן שלך, ועדיין להסתייג מאד מהמעשים שלו.