לא מלכלכים אף פעם. הבית תמיד מבריק
שלושה ילדים בני שש, ארבע וחצי, שנתיים וחצי.
חוזרים מהגן ישר אומרים לי "רגע אמא אל תציעי לנו עדיין כריך, אנחנו הולכים קודם לרחוץ ידיים".
לפי האוכל הקטנה מבקשת "אמא תני לי בבקשה ממך כפית, אני לא אוכלת בידיים בשום אופן ואחרי שסיימתי אני בשום אופן לא מורחת את כל שאריות הגבינה על השיער ולא זורקת את הצלחת על הרצפה".
בסוף הארוחה הגדולים בכלל לא מתחילים להציק אחד לשני, למשוך אחד לשני את הצלחת, להעיף מזלגות באוויר ולהעביר שאריות אוכל מעל הראש של הקטנה. לא ולא! הם אומרים לי "אמא יקרה סיימנו את הארוחה אנא ממך הפני אותנו לפעילות הבאה".
במהלך כל אחר הצהריים כל אחד מסתובב עם סמרטוט רצפה קומפלט וכשנחה עלינו הרוח הם עושים גם פאנלים וכיורים.
כשאני מבקשת לאסוף צעצועים מייד כולם עונים לי במקהלה נלהבת "כן אמא!" ובמהירות האור תיק תק אין יותר לגו על הרצפה.
... ובחזרה למציאות: שלושה ילדים בגיל הגן. הבית כולו ג'יפה שאין לתאר, בלגן אטומי, חתיכות צעצועים בובות ומשאיות בכל מקום, פעם ביומיים הם עוד מוכנים לקנות את המשחק שאני משווקת להם "מי אוסף הכי הרבה הכי מהר" וגם אז כעבור שבע דקות גג את כבר לא יכולה בכלל להיזכר שאי פעם אספו פה משהו כי ישר כל הרצפה מתכסה מחדש. לא יודעת אם זה מנחם או עוזר במשהו... אבל לפחות *אני* מרגישה יותר טוב שאני לא היחידה