כמעט מאולפת
New member
עד כמה אפשר לסבול?!
זו אני, יושבת לכתוב ועדיין מאולפת למשעי. עובדת בעבודה הנכונה, לובשת את הבגדים הנכונים, נפגשת עם הגברים המתאימים. מדי פעם מתפרעת וצובעת את השיער בצבע שמזעזע את הסביבה, לובשת בגד פרובוקטיבי מרגישה נועזת, מיוחדת, מלכת העולם. ואז נוחתת שוב על הרגליים וחוזרת לשגרה. מפנקת את עצמי בספרים, בסרטים ובחדר הכושר. ושם זה קרה. המפגש שזעזע את עולמי. נכנסתי, כמו תמיד, 8 וחצי בערב כזה, ומבטי נתפס עליו. לא חתיך במיוחד, לא שרירי יותר מהאחרים, לבוש בבגדים מרופטים למדי, בטח לא כמו שלי, שנקנו בחנויות הספורט היקרות ביותר. שיערו מחומצן (בגילו?! קצת מוזר), על ידיו כפפות אימון והוא שקוע כל כולו במשקולות. למה המבט נתפס עליו? אין לי מושג. משהו בו "עשה לי את זה". משהו בו ניער את הבטן עמוק מבפנים, כווץ את האיברים לגוש אחד גדול ושתל את רגליי בריצפה. לא בטוחה כמה זמן עמדתי שם ובהיתי בו, אך ברגע שמבטו חלף על פניי ניערתי את עצמי בכוח רב והתחלתי באימון. מדי פעם מגניבה אליו מבט, מגלה שהוא מסתכל עליי עם המון בטחון בעיניים, אך ממשיך בעיסוקיו תוך כדי. השעה חלפה עברה, עפה לי מבין האצבעות, ואני בדרך החוצה, הבייתה. נכנסת למקלחת ונותנת לזרם לשטוף את הזיעה. עוצמת עיניים ומתמכרת להרגשה של המים החמים על הגב, ופתאום, ללא כל אזהרה מוקדמת, דמותו מופיעה לעיניי. מנערת את הראש חזק כדי להפטר ממנה, אך הריגוש כבר שם, וחצי שנייה אחר כך גם הרטיבות בין הרגליים. מחליקה יד על הבטן ולמטה משם, ונעצרת על הדגדגן, שכבר מוכן ומזומן ורק מחכה לאצבע שתרגיע אותו. שאני אפנטז על גבר זר לחלוטין?! זה הרי בניגוד לכל מה שלמדתי, הפנמתי, אולפתי לעשות. אבל מאוחר מדיי, האצבע כבר נצמדת, היד השנייה גולשת גם היא ואני מחדירה שתי אצבעות עמוק עמוק, ומתענגת כשדמותו לנגד עיניי. האורגזמה המיוחלת לא מאחרת לבוא ואני, נבוכה, מתביישת מעצמי, מסיימת להתקלח בזריזות, מתלבשת, ויוצאת לעוד דייט משמים נטולת ציפיות. סוף סוף ה"מחרתיים בערב" מגיע, ופניי שוב מועדות לחדר הכושר. הוא, כצפוי (או שלא), שם, נראה בדיוק כמו אתמול, מרטיט בי מיתרים נסתרים בדיוק כמו בפעם הקודמת. אבל....... יש חוקים בעולמנו הצר, גברים עושים את הצעד הראשון. אז אני מכריחה את עצמי לעסוק באשר תכננתי לעסוק ומנסה להתעלם מקיומו. כשאני שוב בבית הסינריום של אתמול חוזר על עצמו, שוב הרטיבות בין הרגליים, שוב ההתמכרות לדמותו שבראשי. שבוע חולף ואני כבר מתרגלת לשגרה החדשה שלי, אימון תוך הגנבת מבטים אליו, התקלות בעיניו הצופות בי, חזרה הבייתה, אוננות עם דמותו של זר מוחלט וחזרה לחיים האמיתיים. עם הזמן "השתכללתי", האוננות עברה לסלון, ישובה על הכורסא, רגליים פסוקות לרווחה על השולחן והחבר הרוטט שלי עמוק עמוק, מרעיד לי את הדגדגן ומגיע למקומות שלא שיערתי שקיימים. גם הוא השתכלל, בחדר הכושר מדי 10 דקות אני מגלה אותו מתאמן על המכשיר הצמוד לזה שאני דוחקת/מושכת/אוחזת, נודד אחריי ברחבי החדר אך עדיין כלום, שום מילה, רק מבטים. התאמינו שחלפו 3 חודשים מהמבט הראשון?! התאמינו שדבר לא השתנה?! אני הרי מחונכת, אם זה לא בא ממנו זה לא יבוא בכלל, לעולם כנראה. גברים באו והלכו, חלקם השאירו חותם כזה או אחר, חלקם חלפו כנוצה ברוח, ואני בשלי, מפנטזת, עורגת, אך "הולכת לפי הספר". מאולפת למשעי. כך חשבתי, עד אתמול בערב. אימון שגרתי, הליכה לכוון האוטו וחיטוט בתיק אחר המפתחות. דלת חדר הכושר נפתחת והוא מגיח, מיוזע, מרופט קמעה מהעבודה הקשה, לא מבחין בי וניגש לרכב בשורה שמאחוריי. לפתע אני מגלה את רגליי נושאות אותי לכוונו, מנסה להתנגד אך זה חסר סיכוי, הגוף שלי מושך למרות שהראש צועק לעצור. נעמדת ממש מאחוריו, הוא עדיין לא חש בנוכחותי, שקוע בריב עם מפתח האוטו שמשום מה (למזלי כי רב) מסרב להסתובב בחור המנעול. ידיי נשלחות מאליהן, אוחזות במותניו ומסובבות אותו אליי. הדבר הראשון שאני רואה זה מבט מופתע, פה פעור, מבוהל קמעה, ושנייה אחר כך, כשהוא מבין שזו אני, חיוך ערמומי מתפשט על שפתיו. אני, עדיין לא תופסת מאיפה בא האומץ, שולחת יד את מתחת לחולצתו הלחה, מעבירה אצבע לאורך עמוד השדרה שלו, מקרבת את הפה אל אוזנו ולוחשת: "בדיוק המגע שדמיינתי, בדיוק מבנה השרירים שרץ במחשבותיי, בדיוק ריח הזיעה שעליו פינטזתי.........." להמשיך???
זו אני, יושבת לכתוב ועדיין מאולפת למשעי. עובדת בעבודה הנכונה, לובשת את הבגדים הנכונים, נפגשת עם הגברים המתאימים. מדי פעם מתפרעת וצובעת את השיער בצבע שמזעזע את הסביבה, לובשת בגד פרובוקטיבי מרגישה נועזת, מיוחדת, מלכת העולם. ואז נוחתת שוב על הרגליים וחוזרת לשגרה. מפנקת את עצמי בספרים, בסרטים ובחדר הכושר. ושם זה קרה. המפגש שזעזע את עולמי. נכנסתי, כמו תמיד, 8 וחצי בערב כזה, ומבטי נתפס עליו. לא חתיך במיוחד, לא שרירי יותר מהאחרים, לבוש בבגדים מרופטים למדי, בטח לא כמו שלי, שנקנו בחנויות הספורט היקרות ביותר. שיערו מחומצן (בגילו?! קצת מוזר), על ידיו כפפות אימון והוא שקוע כל כולו במשקולות. למה המבט נתפס עליו? אין לי מושג. משהו בו "עשה לי את זה". משהו בו ניער את הבטן עמוק מבפנים, כווץ את האיברים לגוש אחד גדול ושתל את רגליי בריצפה. לא בטוחה כמה זמן עמדתי שם ובהיתי בו, אך ברגע שמבטו חלף על פניי ניערתי את עצמי בכוח רב והתחלתי באימון. מדי פעם מגניבה אליו מבט, מגלה שהוא מסתכל עליי עם המון בטחון בעיניים, אך ממשיך בעיסוקיו תוך כדי. השעה חלפה עברה, עפה לי מבין האצבעות, ואני בדרך החוצה, הבייתה. נכנסת למקלחת ונותנת לזרם לשטוף את הזיעה. עוצמת עיניים ומתמכרת להרגשה של המים החמים על הגב, ופתאום, ללא כל אזהרה מוקדמת, דמותו מופיעה לעיניי. מנערת את הראש חזק כדי להפטר ממנה, אך הריגוש כבר שם, וחצי שנייה אחר כך גם הרטיבות בין הרגליים. מחליקה יד על הבטן ולמטה משם, ונעצרת על הדגדגן, שכבר מוכן ומזומן ורק מחכה לאצבע שתרגיע אותו. שאני אפנטז על גבר זר לחלוטין?! זה הרי בניגוד לכל מה שלמדתי, הפנמתי, אולפתי לעשות. אבל מאוחר מדיי, האצבע כבר נצמדת, היד השנייה גולשת גם היא ואני מחדירה שתי אצבעות עמוק עמוק, ומתענגת כשדמותו לנגד עיניי. האורגזמה המיוחלת לא מאחרת לבוא ואני, נבוכה, מתביישת מעצמי, מסיימת להתקלח בזריזות, מתלבשת, ויוצאת לעוד דייט משמים נטולת ציפיות. סוף סוף ה"מחרתיים בערב" מגיע, ופניי שוב מועדות לחדר הכושר. הוא, כצפוי (או שלא), שם, נראה בדיוק כמו אתמול, מרטיט בי מיתרים נסתרים בדיוק כמו בפעם הקודמת. אבל....... יש חוקים בעולמנו הצר, גברים עושים את הצעד הראשון. אז אני מכריחה את עצמי לעסוק באשר תכננתי לעסוק ומנסה להתעלם מקיומו. כשאני שוב בבית הסינריום של אתמול חוזר על עצמו, שוב הרטיבות בין הרגליים, שוב ההתמכרות לדמותו שבראשי. שבוע חולף ואני כבר מתרגלת לשגרה החדשה שלי, אימון תוך הגנבת מבטים אליו, התקלות בעיניו הצופות בי, חזרה הבייתה, אוננות עם דמותו של זר מוחלט וחזרה לחיים האמיתיים. עם הזמן "השתכללתי", האוננות עברה לסלון, ישובה על הכורסא, רגליים פסוקות לרווחה על השולחן והחבר הרוטט שלי עמוק עמוק, מרעיד לי את הדגדגן ומגיע למקומות שלא שיערתי שקיימים. גם הוא השתכלל, בחדר הכושר מדי 10 דקות אני מגלה אותו מתאמן על המכשיר הצמוד לזה שאני דוחקת/מושכת/אוחזת, נודד אחריי ברחבי החדר אך עדיין כלום, שום מילה, רק מבטים. התאמינו שחלפו 3 חודשים מהמבט הראשון?! התאמינו שדבר לא השתנה?! אני הרי מחונכת, אם זה לא בא ממנו זה לא יבוא בכלל, לעולם כנראה. גברים באו והלכו, חלקם השאירו חותם כזה או אחר, חלקם חלפו כנוצה ברוח, ואני בשלי, מפנטזת, עורגת, אך "הולכת לפי הספר". מאולפת למשעי. כך חשבתי, עד אתמול בערב. אימון שגרתי, הליכה לכוון האוטו וחיטוט בתיק אחר המפתחות. דלת חדר הכושר נפתחת והוא מגיח, מיוזע, מרופט קמעה מהעבודה הקשה, לא מבחין בי וניגש לרכב בשורה שמאחוריי. לפתע אני מגלה את רגליי נושאות אותי לכוונו, מנסה להתנגד אך זה חסר סיכוי, הגוף שלי מושך למרות שהראש צועק לעצור. נעמדת ממש מאחוריו, הוא עדיין לא חש בנוכחותי, שקוע בריב עם מפתח האוטו שמשום מה (למזלי כי רב) מסרב להסתובב בחור המנעול. ידיי נשלחות מאליהן, אוחזות במותניו ומסובבות אותו אליי. הדבר הראשון שאני רואה זה מבט מופתע, פה פעור, מבוהל קמעה, ושנייה אחר כך, כשהוא מבין שזו אני, חיוך ערמומי מתפשט על שפתיו. אני, עדיין לא תופסת מאיפה בא האומץ, שולחת יד את מתחת לחולצתו הלחה, מעבירה אצבע לאורך עמוד השדרה שלו, מקרבת את הפה אל אוזנו ולוחשת: "בדיוק המגע שדמיינתי, בדיוק מבנה השרירים שרץ במחשבותיי, בדיוק ריח הזיעה שעליו פינטזתי.........." להמשיך???
