עדכונים...

[ayelet i]

עדכונים...

נועם בת שבוע. לאחר ירידה במשקל, שהגיע ל - 1020 גרם היא החלה לעלות ועומדת על המשקל המרשים של 1075 גרם! (נכון לאתמול, היום טרם נשקלה...) בנוסף אתמול בבוקר הוסרה קסדת החמצן והיא נושמת לגמרי בעצמה! מה עוד? היא החלה לאכול והכמויות עולות בהדרגה. סוג אחד של אנטיביוטיקה הפסיקו אתמול והשני כנראה היום. ויתכן כי היום יסירו האינפוזיה. ואני מקווה להתעורר כל בוקר לחדשות נפלאות כפי שהיה עד כה! היא לוחמת אמיתית ואני מאוהבת לחלוטין. היחידה שנותנת לי את הכח לעבור את הימים האלה... שבוע אחד מאחורינו...

 

[גלי של מאור ואופק]

../images/Emo65.gifכל הכבוד לנועם........

העליה במשקל כבר מראה סימן טוב, וזה שהיא כבר נושמת לבד...

אומנם שבוע אחד מאחוריכם, אבל אל תטעי הדרך עוד ארוכה עד למשקל של 2 קילו ( לפחות ) לשחרור. אני מאחלת לכם ששאר השבועות יעברו במהירות בקלות, ובלי כל מיני " הפתעות" בדרך.

גדול לנועם ולאמאבא. תמשיכי לעדכן אותנו.

 

[דורית 11]

חדשות נהדרות

תמשיכו כך!!

 

[אינה של יערה]

כל הכבוד לנועם!

יום שמתחיל בעלייה במשקל ועוד עם הסרת הציוד ההיקפי הוא בהחלט יום טוב! שגם העירוי ירד מהר. מתי יתנו לך להחזיק אותה?

 

[ayelet i]

בהחלט יום טוב!

מקווה שיתנו לי להחזיק אותה עוד היום. בלי כל הצנרת - אני לא רואה שום סיבה, נכון?... למעט העובדה שלוקח לה המון זמן לעכל את הארוחות בזונדה - ולמיטב הבנתי בזמן ההאכלה אי אפשר להרים אותה, נכון? גם אני מקווה שהעירוי ירד עוד היום! ומה שלומך את? מניחה שקשה לך כפליים - עם תינוקת אחת בבית ואחת בפגיה. אני מעריצה אותך! זוכרת שהפסקתי לקרוא על הלידה שלך עוד לפני האשפוז שלי... ומותר לגלות שכששכבתי בבית החולים חשבתי עליך המון! אין לי ספק שהדרך ארוכה - אבל בחרתי לספור את השבועות שעברנו, ולא את אלה שלפני... מסכמת את ההשגים עד כה ולא רוצה לחשוב על "מה אם..." וכל מיני בעיות שעשויות להתעורר בדרך. נחצה את הגשר כשנגיע אליו (והלוואי שלא נגיע...)

 

[ורד של שירה]

כל הכבוד לנועם, אין ספק שההתקדמות

שלה מרשימה. תמשיכי לעדכן מחזיקים אצבעות.

 

[אורן של איה]

../images/Emo13.gif../images/Emo39.gif../images/Emo65.gif../images/Emo45.gifאיילת- מקסים

תודה לאל על ימים כאלה. ימים שגורמים לך להרגיש שהכל שווה את זה והאושר בפתח. אבל אל תשתוללי מהם יותר מדי, אחרת גם ימים פחות טובים יטלטלו אותך. אמנם אי אפשר להתחמק מזה אבל תנסי אולי לשמור על תזוזות מטוטלת קטנות ככול האפשר- לפחות למראית עין. איתנו מותר לך להשתולל אבל תזהרי לא לתת לרגשות שלך לשלוט כי הדרך עוד ארוכה. אולי אני טועה. זה מה שעשיתי במקרה שלנו ואולי שרדתי טוב את הפגיה אבל הפכתי לחצי רובוט. אבל בכל זאת, זו העצה היחידה שאני יכול לחשוב עליה כרגע... הלוואי וכל יום יהיה כזה..........

 

[מור של תומר ומיה]

כיפק לנועם ולאמא איילת

נועם נשמעת נהדר, זו באמת חתיכת התקדמות! ותרשי לי לאמר לך שגם את נשמעת יופי. ככה זה בפגייה, שמחים על כל שינוי קטנטן, והשמחות הקטנות האלו עוזרות לעבור גם את הרגעים הקשים יותר. מקווה להמשיך ולשמוע עוד הרבה עדכונים כאלו.

 

[קרן משם]

על הכבוד לנועם!

נשמע כמו יום מתוק ביותר! אחרי שקראתי את כל ההודעות הבנתי כמה כולנו מודדים את הצעדים קטנים כגדולים...וחוששים ולא יודעים מה יהיה הצעד הבא...אנחנו לא פסימיסטיים אבל בהחלט סקפטיים ולמודי נסיון...נסיון שאפ'חד מאיתנו לא היה רוצה שירשם בתיק שלו ובכל זאת זהו נסיון. כן ירבו ימים כאלה!!

 

[אמא של עופרי]

../images/Emo47.gifיופי נועם ככה מתנהגים

ודרך אגב את עדיין שואבת? איך הולך אם זה? ערב טוב אמא של עופרי

 

[ayelet i]

תודה על התגובות...

אין ספק שהדרך ארוכה מאד ואני מציאותית עד מאד ומודעת לחלוטין לסיכונים ולצרות שאנחנו עשויים להתקל בהם בהמשך הדרך. עם זאת, החלטתי לחיות את הרגע. החלטתי לשמוח מכל שנוי לטובה ולא לדאוג כל הזמן "מה יהיה אם..." - כיוון שהמחשבות הללו, הפחדים, גרמו לכך שבימים הראשונים (כמעט במשך כל השבוע) לא הפסקתי לבכות, בלי הפסקה, מרגע שהגענו הביתה ועד הבוקר - מה שרוקן כוחותי לחלוטין. ואני צריכה הרי את הכח, בשבילה. חוזרת ומדגישה שזה לא מבטל את המודעות לדברים שעשויים להתרחש אי שם במורד הדרך (אוי, כמה שהם נמצאים לי בראש - כל הזמן! כמה שאני פוחדת כל הזמן...), אבל צריכה לחלוק, לספר להשוויץ - גם בדברים הטובים... אין לי ספק שכולכם למודי ניסיון והעצות מגיעות מהבטן ומתוך רצון אמיתי לעזור, אבל מוכרחה לציין שלחלוק חדשות טובות (כאלה שגורמות לי לעבור עוד יום, לצבור עוד כח) ולקבל תגובות בנוסח "תרגעי, דברים יכולים עדיין להשתבש..." (פחות או יותר, קצת הקצנתי) - לא ממש במקום. דווקא כי הפחדים תמיד בראש. רגעי האושר פחות. זהו, אמרתי. מניחה שיצא קצת מבולבל, ובכל זאת ככה אני מרגישה.

 

[קרן משם]

איילת../images/Emo140.gif

קראתי את הודעתך שוב ושוב ושוב... קראתי גם את הודעתו של אישך שהודיע על ירידת מים בשבוע המוקדם שאושפזת...אז עודדנו כמעט פה אחד (גם אז זה היה מנסיון). אני יודעת שבפורום הרגיש הזה צריך למדוד כל מילה...ועם זאת אני חושבת שיש מקום לומר את הדברים שמרגישים מהבטן....ויש נעימים יותר ונעימים פחות...כמובן שכל אחד לוקח מהפורום מה שנראה לו/טוב לו/מתאים לו אבל אני לא חושבת שיש מקום לטיוחים במצבים שלנו. את נותנת פרספקטיבה אחרת לדברים מה שיגרום אולי לחלקנו לחשוב עוד יותר ממה שחשבנו לפני שכתבנו ואולי להעדיף לא להגיב, כי כשאני כותבת אני כותבת מהבטן והלב ולחסוך בתחושות שלי ....לא נראה לי. אולי נראה שאנחנו עוטים על כל צעד חיובי או אורבים לו, אך את בטח יודעת שהנסיון הוא דבר שמלווה וילווה אותנו ואותך כל החיים....וזה בלתי נמנע להפריד אותו מחבר פורום שהתחבר לפורום הזה. לא יודעת...אולי את צודקת ואולי אינה ומי שנמצא כעת במצבך פחות או יותר יבהיר את הנקודה הזאת....האמת? קשה לי לחשוב כמוך כרגע ואני מוצאת שהתגובות של החברים היו מצד אחד תומכות ומעודדות <וממתינות להודעות כאלה והרבה> ומצד שני נזהרות וזהירות בעיקר למענך ובשבילך. אני מקווה רק לבשורות טובות!! קרן

 

[ayelet i]

לא מאשימה אף אחד...

אין לי שום דבר נגד אך אחד ואחת מכם. חוזרת ואומרת שאין לי ספק שהתגובות היו כנות ומתוך כוונה אמיתית לעזור. כן אמרתי שלי זה לא מתאים. מניחה שהתגובות וההתמודדות הן דבר מאד מאד אישי. ואולי דווקא משום שהפחד והידע כמעט ושיתקו אותי. כמעט מוטטו אותי לחלוטין. עד שמצאתי דרך להתמודד. לא יכולה להרשות לעצמי ל"בזבז" אנרגיה על פחד, על זהירות. אוגרת כל טיפת כח מהידיעה שהבת שלי חזקה. ורוצה להאמין שהיא תצליח להתגבר על הכל. חייבת להאמין בכך - כי אחרת מה הטעם? וגם אני מקווה רק לבשורות טובות. (כמו כולנו...)

 

[אורן של איה]

איילת מצטער זו לא הייתה הכוונה שלי

הכוונה שלי הייתה לשמור עלי מפני האכזבות, גם אם רגעיות. אולי זה באמת לא היה התפקיד שלי, אבל אני יודע שככול שאדם חווה את הטוב, ככה הוא גם חווה את הרע. באמת, מי יתן ולא תחווה בכלל רע. יש כאלו מקרים. אל תחשבי על הרע. תחווי באמת את הטוב במכסימום. אולי באמת הדרך שלי לא נכונה ואולי אין נכון ולא נכון. תראי את מה שכתבתי קודם פשוט כשיתוף של איך אני התמודדתי. מצטער, זו לא הייתה הכוונה שלי....

 

[מור של תומר ומיה]

איילת, אני מצדיעה לך../images/Emo140.gif

אני חייבת להגיד לך שאני מלאת הערכה, כלפי כל הגישה שלך לפגייה, על הכנות המדהימה, ועל היכולת לנסח במילים כל-כך ברורות את מה שכולנו הרגשנו (ובמידה מסויימת עדיין מרגישים): את הפחד הנורא יחד עם הצורך לחיות את הרגע, ולשאוב עוד אנרגיות וכוחות מן הרגעים הטובים האלו. אבל בעיקר אני מלאת הערכה על היכולת לעמוד על שלך גם מול הפורום הזה, ולא לוותר, ולהסביר מה את עוברת, ומה בדיוק את מבקשת מאיתנו, ובעיקר מה לא מתאים לך. אני בטוחה שזה דורש הרבה כוחות (ועוד בתוך כל התקופה הזו של הפגייה). אני לא יודעת אם את מודעת לזה, אבל הודעות אמיתיות וכנות כמו זו שכתבת יכולות כל-כך לעזור לכל מי שנמצא כרגע במצבך, ולכל מי שיהיה עוד במצבך, וחושב שהוא ורק הוא שרוי בתוך הבלבול הזה (אני יודעת שאני הרגשתי ככה בתקופת הפגייה, והייתי בטוחה שמשהו לא בסדר בי ובהתמודדות שלי עד שדיברתי עם עוד אמהות והבנתי שכולנו באותה סירה). אז תודה על הכנות והשיתוף, ומקווה שתמשיכי עדיין להיות פה, ולשתף ולהשתתף איתנו. וכמובן, גם אני מצטערת אם פגעתי.

 

[ניר של שני]

איילת ../images/Emo39.gif

קודם כל - יופי על החדשות הטובות. מקווה שהמצב רק משתפר עם הזמן. אני ממש מסכים עם הגישה שלך. צריך להיות אופטימיים, כי זה מה שמחזיק אתכם, ועם זאת ריאליים, שלא כל התדרדרות קטנה (בתקווה שלא תהיה בכלל) - לא תשבור אתכם מחזיקים לכם אצבעות