עדכונים

[אנילה1]

נראה לי שאמא שלך נמצאת בדיכאון. בתחושה שלה

אתה עזבת אותה והתחברה לאשה צעירה ממנה. יש אצלה מרכיב של קינאה. מה עושים עם זה? האמת שכלום. אולי תציע לאמך ללכת לרופא המשפחה ולספר לו/לה על המצוקה שלה. היא תקבל כדורים לתחושות דאגנות היתר שלה.

 

[yellow feather]

אני הייתי מנסה את שיטת מיכל דליות

פעם אחת ורק פעם אחת הייתי מסבירה לאמא שהיא מאד יקרה לי והקשר איתה חשוב לי ומאידך גם הקשר עם האישה ואם ילדי חשוב לי ולכן, הייתי אומרת לה (לאמא), שאתה לא רוצה יותר לשמוע את ההשתלחויות שלה באישתך ובפעם הבאה כשהיא תאמר משהו פוגע לאישתך או על אישתך אתם תקומו ותלכו מיד, גם אם זה באמצע הארוחה.
ובמקרה של ארוע משפחתי של המשפחה המורחבת - אם אפשר תלכו, אם אתם חוששים להעליב את המארחים - פשוט תתרחקו מהאמא ותתעלמו ממנה עד סוף הארוע.
במקרה של שיחת טלפון - פשוט לומר יפה "שלום" ולסגור את הטלפון.

חשוב מאוד להודיע לה מראש שזה מה שתעשו - כולל ההסבר למה.
חשוב מאוד גם לתאם את העניין עם אישתך והילדות ולא להתווכח עם אישתך אם היא מדווחת שאמא שלך העליבה אותה מחוץ לטווח השמיעה שלך.
והכי חשוב - לבצע את זה באמת. בלי התרגזויות, בלי עצבים, בלי מריבות ובלי להזכיר את זה בפעם הבאה בה תדברו איתה.
אם היא אומרת משהו על מה שהיה -מלבד התנצלות - לנתק שוב מגע.

זה לא יעבוד מיד, אבל סביר להניח שתוך כמה שבועות/חודשים היא תקלוט את העניין

בהצלחה.

 

[TalTal1983]

תשובות ועדכונים -->

תודה לכולם על התגובות. בהחלט יש כאן קו ברור לגבי עמדתכם ואני גם מסכים לרעיון הכללי.
השאלה האמיתית פה היא דרך הפעולה.

אני בחלט מנסה לשנות את מצב היחסים (שרק הולך ומסלים כפי שאפרט בהמשך) ואני מצטער על העובדה שהקשר בין אימי למשפחתי (בתי, אשתי ואני) הולך ונחלש (אולי לטובה?).
בשבועות האחרונים, ביוזמתה (או אי-יוזמתה) של אימי, אנחנו לא מוזמנים לארוחה משפחתית (ה"אחת לשבועיים" ההיא; לטענתה היא מאוד עייפה, אין זמן וכיו"ב. יצויין שמדובר בפורום מצומצם של אחיי ואימי) - כפי שכבר אמרתי פה בעבר, אולי זה לטובה ובכל מקרה האנרגיות שלי להתייחס לעניין הולכות ומידלדלות עם הזמן. אישתי לעומת זאת, הופתעה וקצת נעלבה (בצדק, מקשרת את זה אליה).
בזמן האחרון, מאז הפעם האחרונה שכתבתי, אני מדבר פחות ופחות עם אימי (שיחה אינפורמטיבית אחת ליום), אך לצערי, בניגוד למה שנכתב כאן, הדבר לא משפר את המצב - קודם כל, אני מרגיש את הזרמים התת-קרקעיים מתחת לפני השטח, במתח בקולה של אימי; את המבטים המיוסרים שלה ושל בני משפחתי כאשר מסתכלים עלינו באירועים משפחתיים (אחת לשבועיים-שלושה).

לגבי הלטיגימציה לאימי - כל מה שניסיתי, כולל הרמות קול ואמירה מאוד חד-משמעית להפסיק - לא הפסיקו את דברי הארס שנשפכים לאזניי. אימי מגיעה מתוך מקום עמוק מאוד של מצוקה - היא בטוחה שאני נמצא במצוקה קשה ושעליה "להציל" אותי מעצמי ומהמצב, אחרת... ממקום כזה כאשר אני פונה אליה בדרישה להפסיק את הדברים - אני נענה בכך שברור שאני רוצה להפסיק משום שאני לא מודע למקום בו אני נמצא.
כאשר אמרתי לה שאם אני עושה טעויות - הן הטעויות שלי, נענתי (כמו שנאמר בו באופן די מדויק על ידי אחד המגיבים) שתשובה הקושרת את גורלה שלה בגורלי ("תציל אותי בכך שתציל אותך").

בימים האחרונים אני נמצא במצב שבו חברי משפחתי מאוד לוחצים נקודות בענייני (אם בשיחות יזומות ואם כאשר אני משתף אותם על איך אני מרגיש עם המצב):
אימי (שאותה אני לא משתף) - ממשיכה ביתר שאת לדבר על "הצלתי" מהמקום בו אני נמצא.
בני משפחתי האחרים, אומרים לי בצורה רציונאלית לחלוטין - שכנראה הבחירה שעשיתי (בבחירת בת הזוג) אינה נכונה ולדעתם מושתתת על נוחות ולא על אהבה. לטענתם, דעתם נסמכת על כך שבארוחות משפחתיות אני "משרת" (לטענתם) את אשתי אשר מצידה (שוב, לטענתם) אינה נוקפת אצבע. כמו כן, ממה שרואים מבחוץ - טוענים שלא רואים "אהבה".
אני לא במקום לשכנע אף אחד וביני לבין עצמי יודע שהאמת נמצאת באמצע - אנחנו אוהבים; אבל גם יחד כבר למעלה מעשור (חברים מגיל מאוד צעיר) וברור שחלק מהיותנו יחד (+נשואים) נובע מאיזשהו מקום של נוחות והרגל.
אך שוב, כמו כל דבר בחיים - הכל זה עניין של פרשנות.
סבי, באחד משיחותנו, אמר באופן מאוד בוטה שלדעתו פשוט עלי להפסיק לעשות ילדים ולהתגרש.

אציין בפניכם שאני פשוט נמלא עצב ותסכול גדול נוכח המצב - אני עומד (באל כורחי) בפני מצב שאולי מבחוץ נשמע יחסית פשוט לפתרון, אך הוא קשה נפשית ורגשית - ויתור על משפחתי שאליה אני קשור מאוד או ויתור על התא המשפחתי שלי.
מן הסתם, אינני רוצה לוותר על שום דבר - אינני חושב שכך דברים צריכים להתנהל - וכרגע נראה שאני מפסיד את שניהם ולא יכול לעשות שום דבר בנידון - משפחתי כבר גיבשה החלטה: אישתי "לא טובה" לי, גורמת לי לעוגמת נפש וכל הדברים הרעים בעולם (אף אחד לא חושב שעצם ההתנהגות שלהם היא זו שגורמת לכך; גם את זה כבר אמרתי) ומקומי לא איתה. עוד "הוחלט" שאותי צריך "להציל" בכל מחיר - עם זאת, זה לא כולל להגיד שום דבר באופן מפורש אלא הכל ברמיזות וצפנים.
הגם שאינני רוצה להקשיב, עדיין דברים מחלחלים.

אני מסכים אם מה שנאמר לגבי הרעלת חיי הנישואין - אני ממש מרגיש זאת על עצמי ועל יחסיי עם אשתי.
בויכוחים ביננו וגם במקרים בהם אינני רוצה לבצע בקשות שנתבקשתי (קורה לבעלים הטובים ביותר) - צפים ועולים כל הדברים שנאמרו לי והתעלמתי מהם ואני בהחלט מרגיש שגם שאינני מעוניין בכך, הם כביכול גורמים לי לחשוב על אשתי דברים שאינם נכונים.
לדוגמה (בכוונה נכתב באופן חופשי): אם (להרגשתי) תסנג'ר אותי באופן שיגרום לי להתמרד, תצוף לי האמירה ש"היא מנצלת אותי ואת רצוני לעזור לאנשים".

נקודה נוספת היא עניין כדור השלג - אני נמצא במצב של מצוקה (אני חושב..) והדבר ניכר ממני וחשוף למי שבאמת מכיר אותי (אימי, משפחתי).
המצוקה נגרמה מהמצב המסובך הזה, אבל מפורש באופן שונה כפי שפירטתי למעלה ובכלל. כל ניסיון שלי להסביר (וניסיתי) גורם לטענה שאני מכחיש, אני לא מודע לסערה שסביבי וכיו"ב.
(כמו שאגיד למישהו במשך שבועות שהוא עצבני עד שהוא יתעצבן מזה ואז אוכיח את הנקודה...).

אינני חושב שלהתגרש זה מה שיפתור את הבעיה (למי שהעלה את הנקודה) - א. אינני רוצה לפרק את התא המשפחתי (חס וחלילה!) ומקווה לשנים ארוכות יחד; ב. כבן להורים גרושים, אני מודע בהחלט לכל ההשלכות ה"מנהלתיות" והכלכליות של גירושין. ג. זה באמת לא ישנה משום שכנראה גם עם הבאה יהיה אותו דבר. כמובן אלא אם אופייה יתאים למשפחה (או בובה).

כשאני מנסה להבין את הבסיס לכל התסבוכת אני לפרק אותה למספר גורמים:
1. הקשיים העמוקים של אימי להיפרד ממני (רואה זאת כ"חטיפה"; הרי אשתי ואני היינו חברים המון זמן לפני ולא נאמר לי כלום למעט אולי נושא האהבה-הרגל).
2. התאמה בין האופי המשפחתי לאופיה של אשתי (מתורגם באופן לא נכון ושם אותה באור שלילי).
3. אפקט כדור שלג - אימי מדברת על כך עם דודיי, המדברים ביחד וחוזר חלילה וכהרגלם של דברים מנפחים, מעצימים ומעלים את מפלס החרדה והתגובות.
4. אמונה והיאחזות באמונות שמחוץ לגבות הרציונאליות (חלומות, רבנים וכיו"ב) - שם אין לי שום דרך להתמודד ויותר מכך - הדבר - כביכול - מהווה אישור חזק לכל התחושות הקשות כלפי מערכת היחסים שלי.
5. מצוקה אמיתית שלי שנגרמת כתוצאה מן המצב, אבל מתפרשת לא נכון (כל ניסיונותיי להסביר עלו בתוהו).

עוד שני דברים:
ראשית, אני ממש לא נהנה מהמצב. ממש לא. אני נעצב, מתוסכל וחייב לציין המצב ממש מפריע לי בהתנהלות יומיומית שוטפת. אני לא צריך שיטפחו לי על האגו - אני יודע מה שווה ויש לי מספיק "קבלות" חיצוניות הנוגעות להצלחותיי בתחומים בהם נגעתי.
שנית, לכל המגיבים - אימי לא תלך לשום טיפול, איננה מאמינה בטיפול ובכלל לא חושבת שהבעיה -בעניין הזה- היא אצלה (בעניינים אחרים, כן).