TalTal1983
New member
עדכונים
בנובמבר 2011 כתבתי את ההודעה המצורפת בקישור למטה ("ההודעה המקורית") וזכיתי ללא מעט תגובות מחברי הפורום.
הבטחתי בזמנו לעדכן, אז אני מעדכן..
תקציר הפרקים הקודמים:
בן 29, נשוי עם ילדה בת שנה.
יש לי אמא מאות אוהבת אך סופר-מגוננת. אציין כי בכלל היא אדם בעל ראיה די פסימית של החיים. חוותה תהליך גירושין מאוד ארוך וכואב.
אני מניח שמדובר בתופעה מוכרת - מאז שהצעתי נישואין לחברתי לפני שנתיים וחצי (אז היינו 6 שנים ביחד), היחס אליה (ואל משפחתה) השתנה ב-180 מעלות - אמי הפכה להיות תוקפנית, מבליטה רק את הנקודות השליליות ואף במספר הזדמנויות כבר אמרה לי שהיא חושבת שבחירת בת הזוג שלי היא טעות.
בתקופת כתיבת ההודעה הקודמת בפורום, העלתי שבכל פעם שאמא שלי מבחינה באיזשהו קושי אצלי, היא נתקפת חרדה איומה ומתחילה לזרוק את כל הרפש והאשמה על אשתי, נישואי ושיקול דעתי באותו עניין. אציין כי טיעוניה לא מבוססים על עובדות אלא על תחושות, "ניסיון חיים" ותחושות על גבול המיסטיות. אך, לא משנה עד כמה יהיו מופרחות הטענות שלה, התחושות שלה והמצוקה שהיא משדרת בהחלט אמיתית. מבחינתי ואולי לאור העובדה שאני רגיש אליה (ובכלל אדם רגיש לסביבה. לא רגשני..), כל המופע משפיע עלי ומסב לי: (א) צער על אמא שלי ועל כך שאין אפשרות לחיות בשלום ובנחת (כמו ב"דירה להשכיר"..); (ב) תסכול על כך שגם שאני מסתכל על העתיד אני לא רואה איך הדברים מתיישבים.
בתקופת כתיבת ההודעה הדברים נאמרו ב"שיחות חשובות" ב-4 עיניים או בטלפון.
בגדול, חברי הפורום בדרכם הבוטה, אך האפקיבית, ייעצו לי להפוך שולחנות (בצדק!!). אני חייב לציין שרוב התגובות לא היו הכי אוהדות בעולם ואני שמח על כך שכן כנראה לפעמים דרושה התערבות חיצונית מנותקת כדי לשקף את המציאות. אז אמנם לא הפכתי שולחנות, אבל בהחלט הפגנתי ריחוק וחוסר שיתוף פעולה בוטה עם ההתנהלות הזו ובאמת סביב הלידה ולאחריה ההתנהלות של אמי פחתה.
עם זאת, חל ריחוק הולך וגובר - מאז הלידה ולמרות שאנחנו גרים במרחק 12 דקות נסיעה, אימי ביקרה אצלנו בבית אולי 4-5 פעמים ורואה את הילדה ואותנו רק פעם בשבועיים שאנחנו מגיעים אליה או באירועים משפחתיים (מורחבים; +פעם בחודש).
הגישה שלי היתה ועודנה - שאין לי אפשרות או אנרגיה לנסות ולשנות את המציאות והבחירות של אחרים, עלי להתרכז במשפחתי, ועם כל הצער האדיר, כנראה שמה שמה שאדם מבשל זה מה שהוא אוכל בסופו של יום.
כמו כן, בחודשים האחרונים, המצב החל מסלים: אמא שלי החלה זורקת הערות ארסיות ביותר לאשתי ולמעשה כמעט בכל מפגש משפחתי אנו מסיימים את הערב שאשתי בוכה/כועסת בנסיעה חזרה. כאשר אני תופס את המצב, אני כמובן מגונן על אשתי, אך לא תמיד אני נמצא באזור לעשות זאת.
אציין שהטריגר לכל הסיפור היה ארוחה משפחתית שבה הגעתי חולה, לא מגולח (בקיצור נראה רע), יחד עם העובדה שכרגע אני מחפש עבודה (אני אקדמאי עם יותר מתואר אחד וכראה מתפרנס כעצמאי) - איכשהו המצב תורגם לכך ש"רע לי בחיים" (ציטוט).
ושוב... החלו ה"שיחות" (כך, בכל פעם שאמא שלי מרגישה שאני נמצא במצוקה, בין אם זה נכון ובין אם לא) - אמא שלי החלה קושרת את גורלה בגורלי והחלה מאשימה את אשתי בעקיפין (אף פעם לא אומרת שזה במפורש) בכל מני דברי הבל ושטויות.
פה אני אעצור ואומר שאמנם באמת הכל שטויות, אבל אמא שלי מאוד משוכנעת בכך וממש מאמינה בכך. כלומר, למרות שהמציאות שונה, הרגשות שלה אמיתיים לגמריי.
כאשר אני שואל אם יש לה משהו קונקרטי לטעון, אני מקבל תשובה עמומה של: עם הזמן אתה תבין את הטעויות שלך. כשאני מתעקש לדעת על איזה "טעויות" מדובר - דום שתיקה ולפעמים עוד חידות: "התשובה צריכה לבוא ממך".
למרות שאני ב-100% עם אשתי בעניין הזה - עדיין קשה לי המצב.
איך אתם הייתם נחלצים המהמצב הזה..?
בנובמבר 2011 כתבתי את ההודעה המצורפת בקישור למטה ("ההודעה המקורית") וזכיתי ללא מעט תגובות מחברי הפורום.
הבטחתי בזמנו לעדכן, אז אני מעדכן..
תקציר הפרקים הקודמים:
בן 29, נשוי עם ילדה בת שנה.
יש לי אמא מאות אוהבת אך סופר-מגוננת. אציין כי בכלל היא אדם בעל ראיה די פסימית של החיים. חוותה תהליך גירושין מאוד ארוך וכואב.
אני מניח שמדובר בתופעה מוכרת - מאז שהצעתי נישואין לחברתי לפני שנתיים וחצי (אז היינו 6 שנים ביחד), היחס אליה (ואל משפחתה) השתנה ב-180 מעלות - אמי הפכה להיות תוקפנית, מבליטה רק את הנקודות השליליות ואף במספר הזדמנויות כבר אמרה לי שהיא חושבת שבחירת בת הזוג שלי היא טעות.
בתקופת כתיבת ההודעה הקודמת בפורום, העלתי שבכל פעם שאמא שלי מבחינה באיזשהו קושי אצלי, היא נתקפת חרדה איומה ומתחילה לזרוק את כל הרפש והאשמה על אשתי, נישואי ושיקול דעתי באותו עניין. אציין כי טיעוניה לא מבוססים על עובדות אלא על תחושות, "ניסיון חיים" ותחושות על גבול המיסטיות. אך, לא משנה עד כמה יהיו מופרחות הטענות שלה, התחושות שלה והמצוקה שהיא משדרת בהחלט אמיתית. מבחינתי ואולי לאור העובדה שאני רגיש אליה (ובכלל אדם רגיש לסביבה. לא רגשני..), כל המופע משפיע עלי ומסב לי: (א) צער על אמא שלי ועל כך שאין אפשרות לחיות בשלום ובנחת (כמו ב"דירה להשכיר"..); (ב) תסכול על כך שגם שאני מסתכל על העתיד אני לא רואה איך הדברים מתיישבים.
בתקופת כתיבת ההודעה הדברים נאמרו ב"שיחות חשובות" ב-4 עיניים או בטלפון.
בגדול, חברי הפורום בדרכם הבוטה, אך האפקיבית, ייעצו לי להפוך שולחנות (בצדק!!). אני חייב לציין שרוב התגובות לא היו הכי אוהדות בעולם ואני שמח על כך שכן כנראה לפעמים דרושה התערבות חיצונית מנותקת כדי לשקף את המציאות. אז אמנם לא הפכתי שולחנות, אבל בהחלט הפגנתי ריחוק וחוסר שיתוף פעולה בוטה עם ההתנהלות הזו ובאמת סביב הלידה ולאחריה ההתנהלות של אמי פחתה.
עם זאת, חל ריחוק הולך וגובר - מאז הלידה ולמרות שאנחנו גרים במרחק 12 דקות נסיעה, אימי ביקרה אצלנו בבית אולי 4-5 פעמים ורואה את הילדה ואותנו רק פעם בשבועיים שאנחנו מגיעים אליה או באירועים משפחתיים (מורחבים; +פעם בחודש).
הגישה שלי היתה ועודנה - שאין לי אפשרות או אנרגיה לנסות ולשנות את המציאות והבחירות של אחרים, עלי להתרכז במשפחתי, ועם כל הצער האדיר, כנראה שמה שמה שאדם מבשל זה מה שהוא אוכל בסופו של יום.
כמו כן, בחודשים האחרונים, המצב החל מסלים: אמא שלי החלה זורקת הערות ארסיות ביותר לאשתי ולמעשה כמעט בכל מפגש משפחתי אנו מסיימים את הערב שאשתי בוכה/כועסת בנסיעה חזרה. כאשר אני תופס את המצב, אני כמובן מגונן על אשתי, אך לא תמיד אני נמצא באזור לעשות זאת.
אציין שהטריגר לכל הסיפור היה ארוחה משפחתית שבה הגעתי חולה, לא מגולח (בקיצור נראה רע), יחד עם העובדה שכרגע אני מחפש עבודה (אני אקדמאי עם יותר מתואר אחד וכראה מתפרנס כעצמאי) - איכשהו המצב תורגם לכך ש"רע לי בחיים" (ציטוט).
ושוב... החלו ה"שיחות" (כך, בכל פעם שאמא שלי מרגישה שאני נמצא במצוקה, בין אם זה נכון ובין אם לא) - אמא שלי החלה קושרת את גורלה בגורלי והחלה מאשימה את אשתי בעקיפין (אף פעם לא אומרת שזה במפורש) בכל מני דברי הבל ושטויות.
פה אני אעצור ואומר שאמנם באמת הכל שטויות, אבל אמא שלי מאוד משוכנעת בכך וממש מאמינה בכך. כלומר, למרות שהמציאות שונה, הרגשות שלה אמיתיים לגמריי.
כאשר אני שואל אם יש לה משהו קונקרטי לטעון, אני מקבל תשובה עמומה של: עם הזמן אתה תבין את הטעויות שלך. כשאני מתעקש לדעת על איזה "טעויות" מדובר - דום שתיקה ולפעמים עוד חידות: "התשובה צריכה לבוא ממך".
למרות שאני ב-100% עם אשתי בעניין הזה - עדיין קשה לי המצב.
איך אתם הייתם נחלצים המהמצב הזה..?
