עדכונים ותשליכים...
לא יודעת למה, קצת התלבטתי אם לספר את כל המאורעות שעברו עלינו בתקופה האחרונה..
בקצרה אספר, שכמעט הפסקנו את ההריון, אפילו כבר עברנו את הועדה שאישרה, אבל ברגע האחרון, כשהרופא שאמור היה לבצע את ההפלה נתן לנו חצי שעה לחשוב על זה שוב, ניצלנו את ההזדמנות - חשבנו על זה עוד סיבוב של מחשבה ודיבור, וחזרנו הביתה.
עכשיו מחכים ברוב הדחקה לשבוע 22 לבדיקת מי שפיר.
היום יש לי תור לרופא נשים שלי, שמתלבט אם לתת לי קלקסן, בנוסף לפרוגסטרון שאתחיל ממש בקרוב. זה כזה מוזר להגן על ההריון, כשלא בטוח בכלל שהוא ימשיך.
מעבר לזה, בסופו של דבר לקחנו את שושו להערכה אצל פסיכולוגית התפתחותית והתחלנו תהליך טיפולי של טיפול רגשי איתנו ההורים וטיפול של קלינאית תקשורת. משהו כמו חודשיים, והאמת שדי עוזר. למי שלא מכיר, את שושו שלנו ילדתי בשבוע 31+4, ללא סיבה ידועה, אחרי ירידת מים. היום הוא בן שנתיים ועוד מעט חמישה חודשים.
בשבועות האחרונים שחר סופסוף קורא לנו אמא ואבא (הרבה אחרי שמדבר כבר עשרות מילים) והשבוע אני חושבת שהוא התחיל לחבר שתי מילים. משהו כמו "טו טו דלת" (טוק טוק בדלת) ו-"ביי אוטולי!" (ביי אוטובוס - הוא נוהג להיפרד מהמכוניות בכביש..) ו-"אמא, עוד" או "אמא, קיקי" (אמא, שמיכי).
עם כל זה, התקופה הזאת ממש קשה לי. אחרי בחינת ההתמחות, הגעתי למצב שפתאום ממש לא בא לי על המקצוע שלי ואני די זורקת ____ בעבודה. כשאני הולכת עם שחר לחברות עם ילדים קטנים הלב שלי כל הזמן נחמץ לשמוע אותם מדברים חופשי, מבינים הכל ובכלל מתקשרים הרבה יותר באופן כללי. שחר הרבה מאד פעמים לא עונה כשמדברים אליו ולא מבין קונספטים בסיסיים כמו שלי שלך, אני אתה וכו'. או לפחות לא מראה שהוא מבין...
אני לא מצליחה להפסיק לדמיין אותו גדל להיות ילד מוזר ולא אהוב, או פשוט בכיתה תקשורתית, שלא מתקשר. אני כל הזמן בוכה.
אם לא הייתי בהריון, הייתי ניגשת לפסיכיאטר ומטפלת בעצמי, כי אני מרגישה שאני מקשה עוד יותר על המצב.
אז אני הולכת לעשות פאראפרזה משלי על מנהג התשליך. אני חושבת שביום חמישי אני אלך לי לים, ואני אזרוק לתוכו משהו שמסמל בשבילי את תקופת הפגיה. אולי את הצמידים שלי ושלו מבית החולים. לא נעים לי כ"כ ללכלך את הים, אז אולי אני אזרוק פשוט אבנים, וכל אבן תסמל בשבילי את מה שאני רוצה להשליך ממני והלאה.
הראשון והכי חשוב, הכי משפיע והכי מחורבן - את הפחד והחרדות. ואח"כ את כל הצער, את האשמה, הבושה, העיייפות ותחושת הכישלון המתמשכת.
ואני מקווה שהגלים יביאו איתם יותר שלווה, ויכולת לראות ולקבל את מה שיש, שזה הרבה.
תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה. אמן.
לא יודעת למה, קצת התלבטתי אם לספר את כל המאורעות שעברו עלינו בתקופה האחרונה..
בקצרה אספר, שכמעט הפסקנו את ההריון, אפילו כבר עברנו את הועדה שאישרה, אבל ברגע האחרון, כשהרופא שאמור היה לבצע את ההפלה נתן לנו חצי שעה לחשוב על זה שוב, ניצלנו את ההזדמנות - חשבנו על זה עוד סיבוב של מחשבה ודיבור, וחזרנו הביתה.
עכשיו מחכים ברוב הדחקה לשבוע 22 לבדיקת מי שפיר.
היום יש לי תור לרופא נשים שלי, שמתלבט אם לתת לי קלקסן, בנוסף לפרוגסטרון שאתחיל ממש בקרוב. זה כזה מוזר להגן על ההריון, כשלא בטוח בכלל שהוא ימשיך.
מעבר לזה, בסופו של דבר לקחנו את שושו להערכה אצל פסיכולוגית התפתחותית והתחלנו תהליך טיפולי של טיפול רגשי איתנו ההורים וטיפול של קלינאית תקשורת. משהו כמו חודשיים, והאמת שדי עוזר. למי שלא מכיר, את שושו שלנו ילדתי בשבוע 31+4, ללא סיבה ידועה, אחרי ירידת מים. היום הוא בן שנתיים ועוד מעט חמישה חודשים.
בשבועות האחרונים שחר סופסוף קורא לנו אמא ואבא (הרבה אחרי שמדבר כבר עשרות מילים) והשבוע אני חושבת שהוא התחיל לחבר שתי מילים. משהו כמו "טו טו דלת" (טוק טוק בדלת) ו-"ביי אוטולי!" (ביי אוטובוס - הוא נוהג להיפרד מהמכוניות בכביש..) ו-"אמא, עוד" או "אמא, קיקי" (אמא, שמיכי).
עם כל זה, התקופה הזאת ממש קשה לי. אחרי בחינת ההתמחות, הגעתי למצב שפתאום ממש לא בא לי על המקצוע שלי ואני די זורקת ____ בעבודה. כשאני הולכת עם שחר לחברות עם ילדים קטנים הלב שלי כל הזמן נחמץ לשמוע אותם מדברים חופשי, מבינים הכל ובכלל מתקשרים הרבה יותר באופן כללי. שחר הרבה מאד פעמים לא עונה כשמדברים אליו ולא מבין קונספטים בסיסיים כמו שלי שלך, אני אתה וכו'. או לפחות לא מראה שהוא מבין...
אני לא מצליחה להפסיק לדמיין אותו גדל להיות ילד מוזר ולא אהוב, או פשוט בכיתה תקשורתית, שלא מתקשר. אני כל הזמן בוכה.
אם לא הייתי בהריון, הייתי ניגשת לפסיכיאטר ומטפלת בעצמי, כי אני מרגישה שאני מקשה עוד יותר על המצב.
אז אני הולכת לעשות פאראפרזה משלי על מנהג התשליך. אני חושבת שביום חמישי אני אלך לי לים, ואני אזרוק לתוכו משהו שמסמל בשבילי את תקופת הפגיה. אולי את הצמידים שלי ושלו מבית החולים. לא נעים לי כ"כ ללכלך את הים, אז אולי אני אזרוק פשוט אבנים, וכל אבן תסמל בשבילי את מה שאני רוצה להשליך ממני והלאה.
הראשון והכי חשוב, הכי משפיע והכי מחורבן - את הפחד והחרדות. ואח"כ את כל הצער, את האשמה, הבושה, העיייפות ותחושת הכישלון המתמשכת.
ואני מקווה שהגלים יביאו איתם יותר שלווה, ויכולת לראות ולקבל את מה שיש, שזה הרבה.
תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה. אמן.
