המחשבה שלי בעקבות הדיון הקודם
הלכה לשאלת הגבולות עם ילדים בגיל הזה. בני הגדול בן 15, ואני עומדת מולו עם חיכוכים מחיכוכים שונים באשר לדברים שונים ומתלבטת באשר לדרך בה נבחר. בשבת נפל דבר ביני לבינו והוא הלך משולחן שבת עצבני לגמרי (משהו לגמרי לא חדש ברפטואר ההתנהגותי שלו), ובעקבות מחאת השתיקה הרועמת שלו, ישבתי לשוחח איתו. השיחה שלי איתו בשבת היתה נהדרת ומאוד לא מציבת גבולות, וחשבתי, בעקבות ההודעה בנוסע ההסעות של הילד בן - 16 , מה לא מוצא חן בעיני בהצבת גבולות בגיל הזה. נראה לי, שבגדול יש שלושה שלבים בהתפתחות האדם, מה שגורר 3 גישות חינוכיות במהלך חייו של התינוק- ילד - נער. נראה לי שבגיל הינקות, כאשר עולמו של התינוק בנוי רק מעצמו ומהמשרתים הנועדו לשרת אותו - כלומר הוריו והחברה המטפלת הקרובה - הצבת גבולות של ההורה לילדו משרתת יותר את צרכיו של ההורה, ולא עוזרת רבות בפיתוחו של הילד. מרבית הקטנים אינם מניפולטיבים, יש להם צרכים שצריכים סיפוק, הם מביעים דעתם בדרך מאוד ברורה/לא ברורה, אבל נשמעת היטב, והורה לתינוק לא צריך לצפות ממנו לנהוג כמו ילד בן חמש, הוא לא אמור לדעת לחכות, הוא לא אמור לישון 10 שעות ברצף, הוא לא אמור לאכול לבד, הוא לא אמור להרגיע את עצמו לבד. הוא תלוי הורים לגמרי. באיזה שלב עובר התינוק לגיל הילדות, יש שלבי מעבר (גיל שנתיים הנורא???) ובתום שלב המעבר עומד בפני ההורה ילד, שעולמו מורכב מעצמו ומהחברה הסובבת אותו, כאשר תרומתו לחברה היא חברותית בעיקר, הוא יכול לשקול שיקולים שונים, אבל העולם שלו עדיין רחוק מאיזון השיקולים הללו (כמו למשל אני יודע שצריך הרבה כסף לקנות ארטיק נכון ש10 אג' זה מספיק?) כדי לתפקד תפקוד בעל משמעות רחבה בחברה, ויתירה מכך היות והאני שלו עדיין מאוד חזק, הוא גם לא ער דיו לצרכי החברה. במצב הזה בקונפליקט של אני מול החברה הקרובה או הרחוקה, הילד יבחר בעצמו. וכאן מגיע עולם המרות של ההורה. ההורה מציב לילד מטרות, מציב לו מסגרת, מאפשר לו מרחב פעולה ומרחב תמרון. אבל ההורה הוא בעל הדעה, והילד כפוף לדעה של הוריו. ושוב מגיע שלב מעבר הוא גיל ההתבגרות שבו כחלק מהפיכת האדם לבוגר, וכחלק מפיתוח האישיות, הנער מחפש חברה שבה יבואו לידי ביטוי כישוריו המירבים, ובה הוא יוכל לתרום כמידת יכולתו. בסוף תקופת המעבר ניצב בפנינו אדם בוגר היכול לשלב את צרכי האני עם צורכי החברה ולהיות אדם פעיל, בריא נפשית, ובעל יכולת תרומה לעצמו ולסביבתו. הבעיה כמו שאני רואה אותה, היא איך מתמודדים עם שלבי המעבר. כמה קשה להיות אם לתינוק יונק שמעיר אותי כל שעה וחצי בלילה ולקבל את זה כזה ראה וקדש, ובאיזה שלב להגיד לילד בן החמש שלי - כשאני נחה בצהרים - אתה לא מפריע לי עכשיו. כמה קשה לתת לילד לבלות כל אחה"צ במשחק בלבד, ובאיזה שלב להתחיל ולדרוש ממנו לעשות כמה דברים בבית. כך קשה לאחר שהתרגלתי לדרוש ממנו דרישות ולהעמיד לו דרכי התנהגות מקובלות מבחינתי, ולהנחיל לו דעה, לראות אותו פתאום מתמרד בי ומאמץ לעצמו דרכי התנהגות שאין לי מושג מאיפה הן צצו, ודעות שאיני מסוגלת לשומען. השאלה אם במקום הזה של גיל המעבר הזה, עלי לפתח לעצמי כלים חדשים בהתמודדות עם המתבגר לקראת היותו בוגר, או שעלי להשאר במסגרת הקודמת. אני חושבת שהצמדות "להצבת גבולות" בגיל ההתבגרות, מביאה גם את ההורה וגם את המתבגר למסלול התנגשות. לא שתמיד צריך לברוח ממנה, אבל לא על כל נושא אני הייתי עושה מלחמת עולם ביני לבין ילדי. לכן, לדעתי, צריך לרתום את הכלי הכי בולט אצל מתבגרים, כחלק משיתופם במשק הבית ובחיים. נער בגיל ההתבגרות מסוגל לחוש אמפטיה מסוגל לשקול שיקולים בעד ונגד, ומסוגל להבין כבר שהוא לא לבד בעולם בחינת "אני ואפסי אין". המתבגר מחפש חברה בה הוא יוכל לתרום את האישיות שלו את המפץ הגדול האישי שלו במקסימום. לא בכדי מתבגרים נמצאים בכל מיני מוסדות התנדבותים יותר מאשר חלקם באוכלוסיה. את הצורך הזה שלו, להרגיש נדרש, להרגיש חשוב, להרגיש בעל יכולת הכרעה, החלטה ותרומה, כדאי לרתום לעגלת המשפחה. ולכן, אם הילד שלי התעצבן עלי בשבת על נושא שטיפת כלים, יכולתי להגיד לו את מה שאני אומרת לאחיו הצעיר - הכלים צריכים להשטף ואתה תשטוף כי תורך. ויכולתי להגיד לו - אתה חלק מחברה, בחברה של אנשים לכל אדם יש תפקיד ואף אחד לא אוהב במאה אחוזים לשטוף כלים -לנקות את האוטו - לשפו את הזבל - לנקות את השירותים וכו' וכו'. אבל כחלק מהחברה הבוגרת כאן בבית, אתה יכול לראות שצריך לעשות את זה, ולבצע. כמובן, שבהתחלה הלכתי בדרך הישנה, מה שעצבן אותו עוד יותר. אח"כ כשנרגענו, גם אני וגם הוא, פניתי אל החלק שמזדהה שלו וראו זה פלא, הילד נענה למשימה בקלות. זה כמובן גם מזל, באותה מידה הוא יכול היה להתרעם עלי שבוע, אבל אני חושבת שככלל הורה למתבגר צריך לחפש בנרות דרכים לא להתעמת עם הילד וליצור אצל הילד אוירה בה הוא שותף למשימה.
) שוב תודה לכל המגיבים.
