עדכון
אתמול בבוקר רומי קבלה את המנה האחרונה לסגירת הדוקטוס, למרות שהוא עדיין היה פתוח במידה בינונית. היום בבוקר החלטנו אני ואשתי להתחיל להתיעל, היא הלכה לדואר ואני הגעתי לפגיה ומה אני רואה??? הפ(ר)גיה הקטנה שלי בלי טובוס, שתהיה בריאה. קשה לתאר את ההרגשה ששטפה לי הנשמה, מעיין גל אדיר של אושר עילאי. חיוך מאוזן לאוזן נדבק לי לפנים בלי שליטה, הלכתי לאחות שלה והיא מספרת לי שהעלמה הצעירה החליטה שנמאס לה ובשתיים בלילה שלפה את הצינור המגעיל בכוחות עצמה (היא יודעת מה טוב בשבילה). ישר התקשרתי למוריה לבוא לראות את הפלא במו עינייה, ו10 דקות אחריי זה נגשת אלי האחות (החיוך עדיין דבוק עלי) ושואלת "אבא, אתה רוצה לאחוז בבת שלך?". אני לא יודע איך, אבל החיוך גדל ואיים לקרוע לי את שרירי הפנים. אמרתי, כן אבל שאני מפחד (אף פעם לא החזקתי ילד אפילו). היא הסבירה לי מה לעשות ועשר דקות אחרי זה כבר עשיתי קנגרו כמו מקצוען (כמו קנגרו בhigh של החיים שלו). היה לי קשה להוציא מילים מהפה... התחושה של הבת שלי זזה על הגוף שלי היא מדהימה, לשמוע את הקולות שלה בפעם הראשונה, לראות את הפנים החמות שלה דבוקות לגוף החשוף שלי, הידיים שלה אוחזות את שערות החזה ומושכות אותן לפה שלה... מתוקה!!!! אין מילה אחרת... כשמוריה הגיע, היה רגע של הלם והחיוך טמבל על הפנים שלי נמתח קצת יותר. ולסיים עם הקושי היומי, עדיין הדוקטוס פתוח, והרופאה המטפלת הסבירה לנו שצריך להבין שעדיין היא בשלב מאוד ראשוני ויכול להיות חזרה אחורה, אבל ממש ממש קשה לי לרסן את הרגשות האופטימיים שלי, זה לא משהו שאני רגיל אליו... אני רגיל לתת לרגשות לשטוף במיוחד כשמדובר ברגשות חיוביים, קשה לשים את הבלמים המלכותיים מעט של ההיגיון הקר... ויש את הפחד של רגרסיה לאחור... העולם הפך כל כך ורוד יותר
אתמול בבוקר רומי קבלה את המנה האחרונה לסגירת הדוקטוס, למרות שהוא עדיין היה פתוח במידה בינונית. היום בבוקר החלטנו אני ואשתי להתחיל להתיעל, היא הלכה לדואר ואני הגעתי לפגיה ומה אני רואה??? הפ(ר)גיה הקטנה שלי בלי טובוס, שתהיה בריאה. קשה לתאר את ההרגשה ששטפה לי הנשמה, מעיין גל אדיר של אושר עילאי. חיוך מאוזן לאוזן נדבק לי לפנים בלי שליטה, הלכתי לאחות שלה והיא מספרת לי שהעלמה הצעירה החליטה שנמאס לה ובשתיים בלילה שלפה את הצינור המגעיל בכוחות עצמה (היא יודעת מה טוב בשבילה). ישר התקשרתי למוריה לבוא לראות את הפלא במו עינייה, ו10 דקות אחריי זה נגשת אלי האחות (החיוך עדיין דבוק עלי) ושואלת "אבא, אתה רוצה לאחוז בבת שלך?". אני לא יודע איך, אבל החיוך גדל ואיים לקרוע לי את שרירי הפנים. אמרתי, כן אבל שאני מפחד (אף פעם לא החזקתי ילד אפילו). היא הסבירה לי מה לעשות ועשר דקות אחרי זה כבר עשיתי קנגרו כמו מקצוען (כמו קנגרו בhigh של החיים שלו). היה לי קשה להוציא מילים מהפה... התחושה של הבת שלי זזה על הגוף שלי היא מדהימה, לשמוע את הקולות שלה בפעם הראשונה, לראות את הפנים החמות שלה דבוקות לגוף החשוף שלי, הידיים שלה אוחזות את שערות החזה ומושכות אותן לפה שלה... מתוקה!!!! אין מילה אחרת... כשמוריה הגיע, היה רגע של הלם והחיוך טמבל על הפנים שלי נמתח קצת יותר. ולסיים עם הקושי היומי, עדיין הדוקטוס פתוח, והרופאה המטפלת הסבירה לנו שצריך להבין שעדיין היא בשלב מאוד ראשוני ויכול להיות חזרה אחורה, אבל ממש ממש קשה לי לרסן את הרגשות האופטימיים שלי, זה לא משהו שאני רגיל אליו... אני רגיל לתת לרגשות לשטוף במיוחד כשמדובר ברגשות חיוביים, קשה לשים את הבלמים המלכותיים מעט של ההיגיון הקר... ויש את הפחד של רגרסיה לאחור... העולם הפך כל כך ורוד יותר
