נטשה הרציונלית
New member
עדכון שלנו
עדכון שלנו
אתם זוכרים אולי שפנינו לפסיכולוג בקשר לבעיית אוננות שהיתה אצל הילדה, והיו לה גם בעיות של התפרצויות זעם בלתי נשלטים בגלל כל מיני שטויות. אז בהתחלה לא הייתי כל כך מרוצה מהפסיכולוגית, אבל המשכנו אצלה, בעיקר כי בעלי התעקש. ואני שמחה מאוד שהמשכנו. מתוך השיחות אתנו ועם הגננת (ובלי לפגוש עדיין את הילדה) הפסיכולוגית חשבה שלילדה יש אולי בעיה של "רגישות יתר" או "חוסר ויסות ברגישות", וכנראה איזשהו חשך שנובע מכך, ושהבעיה הזאת עשויה להיות גם הגורם לאוננות וגם להתפרצויות הזעם. היא הציעה שבכל פעם שיש התחלה של התפרצות זעם - לחבק את הילדה חזק-חזק. לא לוותר לה, אבל לחבק, פשוט לחבק חזק. עכשיו, אתם צריכים לדעת, שהילדה שלי היא ממש לא ילדה של חיבוקים. כבר מגיל מאוד קטן שמנו לב שחיבוק, במיוחד חיבוק חזק - לא נעים לה, אז לא חיבקנו אותה כמעט (להבדיל מהקטנות, שאצלן חיבוקים זה ממש חלק מהתקשורת). אבל בכל זאת ניסינו את זה. התוצאה היתה מדהימה. השיפור שחל היה מיידי ומדהים, עד כדי כך שהפסיכולוגית אפילו הופתעה והזהירה אותנו ש"עלולה להיות נסיגה". האוננות למעשה נפסקה לגמרי (!) - זה מה שהגננת דיווחה, וגם בבית הילדה לא מאוננת יותר. השיפור בהתנהגות היה מיידי ודרסתי, עד כדי כך שקשה להאמין. והיא התחילה לבקש חיבוקים !!! גם ממני וגם מאבא !!! דבר שלא היה כמותו מעולם. ואז פתאום התגלה עוד משהו שקצת הפחיד אותי. יום אחד חיבקתי אותה, סתם כך בלי סיבה (הפסיכולוגית אמרה שצריך ממש "להציף" אותה בחיבוקים, עד שכבר יהיה לה די) הילדה אמרה: "אוי אמא, זה מדגדג !" חשבתי שהשיער שלי מדגדג אותה, אבל היא אמרה: "לא, אמא, כשאת מחבקת חזק אני מרגישה דגדוג כאן (בפה, בחיך העליון) וכאן" (בירך, ליד הטוסיק). הפסיכולוגית עוד לא יודעת מזה, אבל התקשרתי למכון להתפתחות הילד והם אמורים לשלוח לי טפסים - אני רוצה לעשות לה אבחון שם, זה קצת מטריד הרגישות הזאת. דגדוגים בפה בגלל החיבוק ??? הילדה אגב לא אמרה שזה לא נעים לה וביקשה שאני אחבק עוד פעם. לדעתי זה סימן טוב. אעדכן אותכם בהמשך, ואשמח אם יש למישהו משהו להאיר בנושא. מישהו נתקל בבעיה של "רגישות יתר" או "חוסר ויסות ברגישות" ?
עדכון שלנו
אתם זוכרים אולי שפנינו לפסיכולוג בקשר לבעיית אוננות שהיתה אצל הילדה, והיו לה גם בעיות של התפרצויות זעם בלתי נשלטים בגלל כל מיני שטויות. אז בהתחלה לא הייתי כל כך מרוצה מהפסיכולוגית, אבל המשכנו אצלה, בעיקר כי בעלי התעקש. ואני שמחה מאוד שהמשכנו. מתוך השיחות אתנו ועם הגננת (ובלי לפגוש עדיין את הילדה) הפסיכולוגית חשבה שלילדה יש אולי בעיה של "רגישות יתר" או "חוסר ויסות ברגישות", וכנראה איזשהו חשך שנובע מכך, ושהבעיה הזאת עשויה להיות גם הגורם לאוננות וגם להתפרצויות הזעם. היא הציעה שבכל פעם שיש התחלה של התפרצות זעם - לחבק את הילדה חזק-חזק. לא לוותר לה, אבל לחבק, פשוט לחבק חזק. עכשיו, אתם צריכים לדעת, שהילדה שלי היא ממש לא ילדה של חיבוקים. כבר מגיל מאוד קטן שמנו לב שחיבוק, במיוחד חיבוק חזק - לא נעים לה, אז לא חיבקנו אותה כמעט (להבדיל מהקטנות, שאצלן חיבוקים זה ממש חלק מהתקשורת). אבל בכל זאת ניסינו את זה. התוצאה היתה מדהימה. השיפור שחל היה מיידי ומדהים, עד כדי כך שהפסיכולוגית אפילו הופתעה והזהירה אותנו ש"עלולה להיות נסיגה". האוננות למעשה נפסקה לגמרי (!) - זה מה שהגננת דיווחה, וגם בבית הילדה לא מאוננת יותר. השיפור בהתנהגות היה מיידי ודרסתי, עד כדי כך שקשה להאמין. והיא התחילה לבקש חיבוקים !!! גם ממני וגם מאבא !!! דבר שלא היה כמותו מעולם. ואז פתאום התגלה עוד משהו שקצת הפחיד אותי. יום אחד חיבקתי אותה, סתם כך בלי סיבה (הפסיכולוגית אמרה שצריך ממש "להציף" אותה בחיבוקים, עד שכבר יהיה לה די) הילדה אמרה: "אוי אמא, זה מדגדג !" חשבתי שהשיער שלי מדגדג אותה, אבל היא אמרה: "לא, אמא, כשאת מחבקת חזק אני מרגישה דגדוג כאן (בפה, בחיך העליון) וכאן" (בירך, ליד הטוסיק). הפסיכולוגית עוד לא יודעת מזה, אבל התקשרתי למכון להתפתחות הילד והם אמורים לשלוח לי טפסים - אני רוצה לעשות לה אבחון שם, זה קצת מטריד הרגישות הזאת. דגדוגים בפה בגלל החיבוק ??? הילדה אגב לא אמרה שזה לא נעים לה וביקשה שאני אחבק עוד פעם. לדעתי זה סימן טוב. אעדכן אותכם בהמשך, ואשמח אם יש למישהו משהו להאיר בנושא. מישהו נתקל בבעיה של "רגישות יתר" או "חוסר ויסות ברגישות" ?
