*חיבוק ענקי לכל הפורום* מכל ה../images/Emo23.gif
אני מודעת לעובדה שמה שאני אגיד אולי לא קשור בגרוש. אבל אני חייבת. ובנימה צינית וממש לא קשורה, אולי תנסו לכתוב אנגסט? ובנימה רצינית יותר. דבר ראשון, אני חושבת שזה נהדר שפניתם לעוד מישהו אחד אחרון לפני שעשיתם משהו, גם אם זה לכמה סקרין ניימס וירטואליים. זה כבר מראה שאיפה שהוא, אתם כן רוצים לחיות. שאתם כן רוצים לצאת מזה. דבר שני, כמה מדכא שזה יכול להיות, עדיף לחיות. אני מתכוונת, מתישהו כולנו נמות. כולנו. אפילו הג'וקים שישלטו אחרינו. אז אולי כדאי לנסות עוד קצת? עוד צעד, עוד פניה. אולי בשניה הבאה תבוא קרן השמש הזאת ותסלק את העננים. אולי אז תבוא ההארה וניראה שהעולם ורוד (או לפחות קצת אפור יותר משחור). אולי אפילו בדיחה טיפשית תעלה חיוך על השפתיים. בקשר לאנגסט: אני מדברת ברצינות. אני מתכוונת, זה מביא את *ה*דרך להביט על המצב שלך מנקודת מבט שלישית. נגיד הרגת דמות, אולי תוך כדי כתיבה דווקא יימצא פיתרון לבעיה? אולי תיראה את הכאב של אלה שנישארו מאחור ותבין שזה גם מה שייקרה לאלה מאחור שלך? ואולי פשוט הוצאת רגשות על הנייר עדיפה על הוצאת רגשות על עצמך. אנשים מדוכאים לא ממש יכולים לראות את עצמם כמו שהם. חשוב לדבר על זה. אני מתכוונת, תיראו את קן! תיראו מה לא לדבר יכול לעשות לכם! (הכנסתי אין טופיק! או מיי גוד!) חברים יכולים לשנות הכל. גם אם ניראה לכם שהחברים שלכם חרות, מנייאקים, וכו' וכו'. עובדה. יש מישהו שמוכן להקשיב, ואפילו רוצה להקשיב, ומבין אתכם יופי. בקיצור, אם חיכיתם עד עכשיו, לא שווה לחכות עוד שנייה? ועוד דקה? ואולי אפילו עוד שנה? אלוהים יחכה לכם. הוא יהיה מוכן. אבל לא חבל שאתם תמותו קצת לפני הזמן? אור בקצה המנהרה לא פנס, לא נורה זהו הסוף המר, הנוקשה, הקר. בדד אני עומד לא ידיד, לא חבר בדד אני עומד עוד מעט אשבר זעקתי בקול לא לחישה זעקתי בכאב כמה שנפשי יכלה יד אלי בהיסוס הושטה ואחזתי בה בכל כוחי זהו לא הסוף, ידיד יקר, לא הסוף שלי חברה, אני אוהבת אתכם. מישהו רוצה לדבר, לברבר, לבכות, לקטר, אני הכתובת.
אותכם