מלה של שון
New member
עדיין
לא כ"כ מצליחה לקום. אני הולכת לעבודה ומתפקדת כיביכול... אך בשניה שאני שוב עם עצמי...אני בוכה ובוכה ובוכה... שון ראה אותי בוכה אתמול, ועם הקול המתוק הזה שלו שאל: "מהקה לך?" אז הראתי לו איזה פצע יש לי ביד ואמרתי לו שפשוט כואב לי ביד, אז הוא הוריד את המוצץ , נתן לי נשיקה ואמר "זהו". הרגשתי כ"כ רע ואשמה, אני הרי הדבר היחיד הבטוח והקבוע בחיים שלו, ואני לא מספקת לו יותר מידי ביטחון כשאני ככה שבורה. גם כשהוא לא רואה אותי בוכה (זה קרה רק פעם אחת) אני יודעת שהוא מרגיש את העצב שלי.ואני לא יכולה לעשות כלום!! זה כ"כ מתסכל. אני לא רוצה להיות כ"כ עצובה. וכרגע כל האנשים שלי ( חברים ומשפחה) לא נמצאים בעיר, ונורא לבד לי. ואני צריכה שמשהו פשוט יבוא ויחבק אותי חזק ו"יסחות" ממני את כל העצב והכאב הזה. אני מפחדת נורא. ממה יהיה ברגע שסוף סוף אשחרר הכל. אני מפחדת שהדלתות שהוא הצליח לפתוח אחרי כ"כ הרבה זמן, ינעלו לתמיד. ואני יודעת שיש שיגידו שאם זה קרה הפעם זה יקרה שוב... אך עד היום כל פעם שהרשתי לעצמי להרגיש באמת, עד הסוף, שהרשתי לעצצמי לאהוב כמן שכולנו רוצים לאהוב, להפתח , כל פעם שזה חדר באמת פנימה, מצאתי את עצמי מרוסקת. ואני לא חושבת שאני יכולה או רוצה לעבור את זה שוב. וכמו שכבר כתבתי פה, אני יודעת שבסופו של דבר זה יעבור. אבל זה כ"כ מתיש להיות כ"כ עצובה וכואבת. ואני כ"כ רוצה אותו בחזרה, אני יודעת שרק חיבוק ממנו יכול לגרום לי להרגיש טוב יותר. וזה כ"כ לא הוגן, לא כלפיי ובטח שלא כלפיי הנסיך שלי, שלא מספיק שעוד משהו נעלם לו מהחים, פתאום ככה, אלה גם שאותו משהו אשאיר את אמא שלו כ"כ שבורה. אני לא יודעת איפה להתחיל לטטא את החלקים שלי. עצוב. המון
לא כ"כ מצליחה לקום. אני הולכת לעבודה ומתפקדת כיביכול... אך בשניה שאני שוב עם עצמי...אני בוכה ובוכה ובוכה... שון ראה אותי בוכה אתמול, ועם הקול המתוק הזה שלו שאל: "מהקה לך?" אז הראתי לו איזה פצע יש לי ביד ואמרתי לו שפשוט כואב לי ביד, אז הוא הוריד את המוצץ , נתן לי נשיקה ואמר "זהו". הרגשתי כ"כ רע ואשמה, אני הרי הדבר היחיד הבטוח והקבוע בחיים שלו, ואני לא מספקת לו יותר מידי ביטחון כשאני ככה שבורה. גם כשהוא לא רואה אותי בוכה (זה קרה רק פעם אחת) אני יודעת שהוא מרגיש את העצב שלי.ואני לא יכולה לעשות כלום!! זה כ"כ מתסכל. אני לא רוצה להיות כ"כ עצובה. וכרגע כל האנשים שלי ( חברים ומשפחה) לא נמצאים בעיר, ונורא לבד לי. ואני צריכה שמשהו פשוט יבוא ויחבק אותי חזק ו"יסחות" ממני את כל העצב והכאב הזה. אני מפחדת נורא. ממה יהיה ברגע שסוף סוף אשחרר הכל. אני מפחדת שהדלתות שהוא הצליח לפתוח אחרי כ"כ הרבה זמן, ינעלו לתמיד. ואני יודעת שיש שיגידו שאם זה קרה הפעם זה יקרה שוב... אך עד היום כל פעם שהרשתי לעצמי להרגיש באמת, עד הסוף, שהרשתי לעצצמי לאהוב כמן שכולנו רוצים לאהוב, להפתח , כל פעם שזה חדר באמת פנימה, מצאתי את עצמי מרוסקת. ואני לא חושבת שאני יכולה או רוצה לעבור את זה שוב. וכמו שכבר כתבתי פה, אני יודעת שבסופו של דבר זה יעבור. אבל זה כ"כ מתיש להיות כ"כ עצובה וכואבת. ואני כ"כ רוצה אותו בחזרה, אני יודעת שרק חיבוק ממנו יכול לגרום לי להרגיש טוב יותר. וזה כ"כ לא הוגן, לא כלפיי ובטח שלא כלפיי הנסיך שלי, שלא מספיק שעוד משהו נעלם לו מהחים, פתאום ככה, אלה גם שאותו משהו אשאיר את אמא שלו כ"כ שבורה. אני לא יודעת איפה להתחיל לטטא את החלקים שלי. עצוב. המון
