עדיין פה...לצערי. וגם מסר קצת לכאב עצום
שבוע קשה ...רק היום אני מצליחה לרשום קצת ולהרשות לעצמי להשבר...אחרי אופטימיות של כמעט שבועיים ...ביום רביעי,הווסת הקדימה וגאלה אותי מיסוריי לחכות לבדיקת הדם ביום ראשון..ואני לא...שוב לא בהריון. ושוב.כל כניסה לשירותים לוותה בבכי שהתיש אותי .אני מותשת...אני לא מצליחה להביא את עצמי להתקשר שוב לרופא לקבוע טיפול חדש...לא מצליחה לחשוב להתחיל את שוב..אני שבורה.
בפעם הקודמת...לקח לי שנה להכנס להריון והייתי סבלנית..ידעתי שזה לוקח זמן וכל הזרעה היתה באמת ממקום של סבלנות ועכשיו..אני ממש שבורה.
ואני מנסה להיות חזקה ליד כולם, כי נמאס לי להעציב את אמא שלי כ"כ .הכאב שהי עלי נראה לי גדול מהכאב שלי על עצמי (נשמע מוזר..אבל אני הבנתי את עצמי במשפט)
וקשה לי, עוד חודש עובר ועוד חודש..כבר עברה חצי שנה!אלוהים חצי שנה שהיא לא איתי ואני לא מצליחה למלא את הבור בבטן שהיא השאירה והכי גרוע אני כבר לא יודעת מה אני רוצה. אני לא יודעת אם אני מסוגלת שוב להתחיל..
ולא...אין לי זמן...ולא...אני לא צעירה אני 37 חודש הבא אין לי את הפרבילגיה לקחת זמן ולהגיד לעצמי.."טוב נעשה הפסקה כמה חודשים"
אני לא יודעת איך להרים את עצמי...בפעם הראשונה מאז המקרה אין לי טיפת אופטימיות בגוף ואני צריכה אותה..אני חייבת את האופטימיות.והיא תחזור היא חייבת אבל עכשיו..לשבוע הקרוב אני מרשה לעצמי קצת לטבוע בכאב ובאכזבה העצומה שלי.
ומילה אחרונה..כאב עצום..כ"כ רציתי להגיב שבוע שעבר ולהגיד לך שבאמת אני זוכרת איתך את מעיין ובאמת כואב את כאבך אבל לא היה לי כוח נפשי להביא את עצמי אפילו להלקיד (אלוהים יודע אני מסתדרת בעבודה בכלל). אז שתדעי, שבלב הייתי איתך וחושבת עליך ועל כאבך.
שבוע קשה ...רק היום אני מצליחה לרשום קצת ולהרשות לעצמי להשבר...אחרי אופטימיות של כמעט שבועיים ...ביום רביעי,הווסת הקדימה וגאלה אותי מיסוריי לחכות לבדיקת הדם ביום ראשון..ואני לא...שוב לא בהריון. ושוב.כל כניסה לשירותים לוותה בבכי שהתיש אותי .אני מותשת...אני לא מצליחה להביא את עצמי להתקשר שוב לרופא לקבוע טיפול חדש...לא מצליחה לחשוב להתחיל את שוב..אני שבורה.
בפעם הקודמת...לקח לי שנה להכנס להריון והייתי סבלנית..ידעתי שזה לוקח זמן וכל הזרעה היתה באמת ממקום של סבלנות ועכשיו..אני ממש שבורה.
ואני מנסה להיות חזקה ליד כולם, כי נמאס לי להעציב את אמא שלי כ"כ .הכאב שהי עלי נראה לי גדול מהכאב שלי על עצמי (נשמע מוזר..אבל אני הבנתי את עצמי במשפט)
וקשה לי, עוד חודש עובר ועוד חודש..כבר עברה חצי שנה!אלוהים חצי שנה שהיא לא איתי ואני לא מצליחה למלא את הבור בבטן שהיא השאירה והכי גרוע אני כבר לא יודעת מה אני רוצה. אני לא יודעת אם אני מסוגלת שוב להתחיל..
ולא...אין לי זמן...ולא...אני לא צעירה אני 37 חודש הבא אין לי את הפרבילגיה לקחת זמן ולהגיד לעצמי.."טוב נעשה הפסקה כמה חודשים"
אני לא יודעת איך להרים את עצמי...בפעם הראשונה מאז המקרה אין לי טיפת אופטימיות בגוף ואני צריכה אותה..אני חייבת את האופטימיות.והיא תחזור היא חייבת אבל עכשיו..לשבוע הקרוב אני מרשה לעצמי קצת לטבוע בכאב ובאכזבה העצומה שלי.
ומילה אחרונה..כאב עצום..כ"כ רציתי להגיב שבוע שעבר ולהגיד לך שבאמת אני זוכרת איתך את מעיין ובאמת כואב את כאבך אבל לא היה לי כוח נפשי להביא את עצמי אפילו להלקיד (אלוהים יודע אני מסתדרת בעבודה בכלל). אז שתדעי, שבלב הייתי איתך וחושבת עליך ועל כאבך.
