לא מרגישה טוב -ט
נראה לי שאני עומדת לחטוף הצטננות או משהו, או שכבר חטפתי. הגרון שלי צמרירי ועוקץ, חולשה כללית, ואין לי מושג אם זה מהדיכאון או לא. אני בטוחה שהדיכאון משפיע מאוד גם על מערכת החיסון שלי. העור שלי פרוץ לרוחות, ויש הרבה רוח, והכול כואב ופצוע.
הייתי אצל השיאצואיסטית שלי היום והיא ראתה מיד שאני לא שותה מים. לא חשבתי שאפשר בכלל לראות את זה, אבל היא מומחית באבחונים וכאלה, והיא ראתה דרך העור. זה הפחיד אותי, כי היא אמרה לי שאני חייבת להתחיל לשתות מיד כי אחרת זה יפגע לי בכל המערכות בגוף, ונבהלתי. היא הציעה לי גם לסחוט לימון לתוך בקבוק מים ולקחת את זה תמיד לשתות. כל כך קשה לי לשתות, אבל הבטחתי. זה נוגע ללב שאכפת לאנשים, זה מדרבן אותי לעשייה טובה. מצד שני זה גם מקבע את התלות שלי באנשים, באישורים חיצוניים, בחיזוקים חיצוניים, אבל אני כל כך סובלת ואולי זה לא הזמן להתחיל לטפל בזה בצורה עמוקה. האמת היא שחוץ מהתכנית, שום טיפול שעברתי בקשר לזה לא עזר לי. ועכשיו אני לא בדיוק עושה תכנית.
אני ממשיכה לשאוב נחמה ולסבול בדיוק מאותם דברים שמסוכנים לי כל כך. יש לי נכונות להיכנס שוב להימנעות מאכילת יתר כפייתית. אמנם שתיתי מיץ פירות בבוקר, וזה משהו שלא בריא לי לעשות, אבל אחר כך כבר קצת התאפסתי על עצמי יותר ואכלתי ארוחת צהריים בריאה. אין לי חומרים ממכרים בבית (אוכל) ואני לא מתכוונת לקנות. אני רוצה להיות בריאה. אני רוצה להיות חזקה. אני רוצה לפתח עמוד שדרה וכרגע לא יודעת איך עושים את זה למעט דרך התכנית, אבל אין לי שום גישה כרגע למישהו שיכול לעזור לי באמצעות התכנית ואני גם לא יכולה להגיע לפגישות. חוץ מזה שהתכנית בעצמה אומרת שמי שצריך להיעזר באנשי מקצוע בנוסף לתכנית - שיעשה את זה.
כשקצת אתחזק אני אצטרך לעבוד על העניין הזה של התלות, של זה שאין לי שום ברקסים ואני לא יכולה לעצור, לא באוכל ולא ברגשות. הכול עוצמתי כל כך, מציף כל כך, מסחרר, מטלטל, הכול כל כך חזק ומטורף. כל פעם שאני מצליחה למתן את עצמי במשהו אני ממש גאה בעצמי ושמחה. אבל הרופאה שלי... מה יש שם שכל כך מטלטל אותי? טוב, אני יודעת את התשובה לכך בעצם, זה די פסיכולוגיה בגרוש, אבל זה נכון. והיא יושבת לי על פונקציה שכל כך חסרה לי ושלא הרגשתי כמה שהיא חסרה לי עד שאנשים מהתכנית עזבו אותי במפגיע ועד שהיא הגיעה עם כל כך הרבה רצון טוב וטון רך ועיניים רכות והרבה חמלה ואפילו חיבה שלא יכולתי שלא להרגיש והיא גם אמרה. ויש עוד דברים שאני מתביישת לספר. אבל אני באמת קשורה אליה נורא וברור לי שזה כבר מעבר לפרופורציה, אבל זה כמו שלוקחים ממישהו את הביטחון שלו, את הדבר היחיד שמחזיק אותו, והרי כל כך הרבה דברים ואנשים נלקחו ממני, התחלפו, עזבו, טרקו לי טלפונים ודלתות, ואני לא יכולה שייקחו לי גם אותה. וייתכן שבאפריל היא תעזוב לגמרי. והתור שלי רק לסוף מרץ. אני לא מסוגלת לדמיין את החיים שלי בלעדיה, בלי הפגישות האלה. היא אוהבת לדבר אתי על דברים שלא קשורים - על לימודים, על עניינים נשיים, היא נותנת לי עצות שמביך אותי לדבר עליהן עם מישהי אחרת. היא לא נראית לי מבוגרת ממני בהרבה, גג בעשר שנים, אבל אני זקוקה לה על פונקציה של אימא, וזה משהו שהיא אפילו לא יכולה להתקרב ללתת לי. אף אחד לא יכול. גם אימא שלי בכבודה ובעצמה לא יכלה, אז למה שמישהו זר, עם כמה שהוא אוהב?
ובגלל זה אני לא יכולה ליצור קשרים סימטריים עם אנשים. אני תמיד רוצה שיעטפו אותי, שיָזִינוּ אותי, שיטפלו בי, ומה הפלא שאנשים נרתעים, מי צריך עוד ילד?? וכמה שנותנים אני רוצה עוד, תמיד עוד, אף פעם לא מספיק לי, גם כשאני אומרת שכן כדי לא להרתיע. ובמשך השנים די אילפתי את עצמי להיגמל מזה, לצאת מעצמי ולהתעניין יותר באחרים, ובמשך השנים מצאתי הרבה אימהות, כשאני חושבת על זה, תמיד היה לי הכישרון להתחבב מאוד על "אימהות" פוטנציאליות: תמיד היו לי מורות שנשענתי עליהן, יועצות בי"ס, מטפלות נפשיות... יש בי משהו שמאוד מעורר נתינה אימהית. אבל אוי ואבוי אם מאכזבים אותי. אני מורידה את הבן אדם ישר מ-100 ל-0, בלי קשר למה שקיבלתי ממנו קודם. אז במשך הזמן למדתי למתן את זה ובכלל את הציפיות שלי, ולמדתי לקבל באהבה גם 20%, גם אם זה אחרי ירידה של 100%, אבל הכאב בפנים כל כך גדול, במיוחד משום שמישהי שממש אימצה אותי בתכנית בבת אחת חתכה איתי קשר שהיה חשוב לי נורא. זה התחיל להידרדר כבר לפני כמה חודשים, הרגשתי שהיא ממש עושה לי טובה רק כדי לשמח אותי, ובמקום זה היחס שלה היה נוראי. וחלפו כמה חודשים והיא פשוט הפסיקה את הקשר אתי. זה מכאיב כל כך. היא עוררה בי ציפיות הרבה מעבר למה שהיא יכולה ורוצה לתת, ובמשך שנים היא נתנה לי מה שהיא יכולה וגם אז תמיד רציתי יותר, אבל זה מכאיב כל כך. ואני רואה איך אני הורסת, ואני חסרת אונים מול זה.
ועכשיו היא. לוקחים לי אותה. גם אם לא לגמרי, מפחיתים בצורה דרסטית את התדירות, ואני באמת זקוקה לה. מעבר לעניין האמפתי האישי וכל מה שכתבתי, אני זקוקה למישהו שיעשה לי שינוי רציני בתרופות. כשהיא ניסתה לעשות את זה מאוד בעדינות, נקלעתי למשבר הזה שממנו אני לא מצליחה לצאת כבר כמה חודשים. לדעתי יצטרכו לעשות את זה באשפוז, כי אני מגיבה ממש גרוע לשינויים מינוריים בתרופות. מישהו צריך לתת על זה את הדעת, אבל מי? אני לא רוצה אשפוז. אני מרגישה לא מוחזקת, אמורפית, הכול כואב. אם היא הייתה אתי עכשיו זה היה מרפא הכול. זאת מחשבה ילדותית ולא בריאה, היא גם לא נכונה, כי בפועל בכל פעם שאני רואה אותה אני בוכה ונכנסת להיסטריה בגלל הצרכים הכל כך עמוקים וחשופים שלי. אבל משהו במחשבה שלי מתקבע על כך שזה מה שאני צריכה ותו לא. אני מנסה לחשוב על חלופות, על דברים אחרים שיקדמו אותי. אולי ביום ראשון אני אצליח לשוחח על זה עם העו"סית שלי בצורה מושכלת.
ומה עושים עם הכאב הזה בינתיים? לאן מוליכים אותו? אני במצוקה, מצוקה אמיתית. אני מרגישה שאני עומדת לקרוס. אני יודעת שאין לזה אחיזה במציאות, ששום דבר רע לא באמת עומד לקרות, ואם כן, אז מה הטעם לדאוג מעכשיו, אבל המחשבה הרציונלית לא ממש מנחמת אותי כשכל העולם קורס לי, אפילו אם זו רק תחושה. אני לא יודעת איך להחלים מזה, אין לי סבלנות לכלום. כמה זמן אפשר לחיות על הקצה???
