עדיין נחנקת

[מייפלס]

מבינה את הכאב הזה ...

גם לי כואבת בהנפש ... יותר מהגב ... וזה כאבים חזזקים מאוד !

 

[אלומת האור]

תרגישי טוב, מותק

 

[מייפלס]

גם את !

 

[אלומת האור]

מה יהיה אתי? לגשת מחר למבחן? לא לגשת? ט'

אף פעם לא קרה מצב שלא ניגשתי למבחן. עכשיו יש לי אישור חתום ע"י הפסיכיאטרית האהובה שלי. אולי הגיע הזמן שאני אחזיר אותה לכדור הארץ ואוריד אותה מכס המלכות שהושבתי אותה עליו ללא עוול בכפה? מה אני אעשה פה כל הזמן? השותפה יצאה ולא יודעת מתי, כלומר באיזה יום, היא תחזור. זה מטריף אותי. אני זקוקה ליציבות. אין לי יציבות. אני מפחדת להרגיש כל הזמן איך הקרקע נשמטת לי מתחת לרגליים. אני מפחדת להרגיש. אני מפחדת. אני כל כך מפחדת. הכאב שלי מפלח לי את הקרביים, אז אני סותמת אותו באוכל ועוד אוכל, ולא באמת נהנית מכלום. אני חייבת שזה יפסיק לכאוב ככה. אני רוצה את אימא שלי. או אימא כלשהי. אימא. מישהי. פונקצייה שתמיד חיפשתי בחוץ, כי שלי לא הייתה לי גם כשהייתה פיזית בחיים. אני רוצה לשבת ושהיא (מי? הרופאה אולי?) תלטף לי את הראש, תניח לי יד על הכתף, תחבק אותי ותבטיח לי שיהיה בסדר. לא שום דבר מיני (אם כי אינני יודעת לעשות הפרדה. וכי איך אדע?). רק ביטחון. להאמין במשהו או במישהו. הכול אבד לי. הכול התרסק לי. אין במי. ובמה. אין לי את התמיכה של הקבוצות (כבר הסברתי למה, נדמה לי). ואחרי מחר בערב, אם אגש לבחינה, כבר לא יהיו לי גם לימודים (עד הסמסטר הבא). מה יישאב לוואקום הזה? מה יהיה עם האוכל? מה יהיה עם המשקל שלי? אני מתקשה יותר ויותר לשאת את עצמי.

אני זרה לזאת במראה. סולדת. שוטמת. נבהלת. בעיקר נבהלת. מי זאת, עם הגוף הזה, עם השם הזה? למה היא נראית ככה? ואז שונאת. את הצדודית. את הסנטר. את העיגול הגדול, את הנפילות והמפלים. יותר מששונאת אני עצובה, אני חושבת. ואין לאן להוליך את הכאב הזה. אני לא יודעת איך עדיף כבר להכאיב לעצמי כדי להסיט את הכאב למקום אחר, שיכאב יותר מהנפש, כי הנפש לא יכולה לסבול. אז יש כדורי הרגעה. יופי. ומה עם סכנת ההתמכרות? ואין לי עם מי לדבר. מה יהיה עם זה שאין לי עם מי לדבר? כל אחד בתפקיד. בשעות קבלה. בימים מסוימים. זה לא ייתכן שאני נשארת ככה תלויה באוויר. אין לי קיום, אני לא מרגישה קיימת, רק כאב שמזכיר לי שאני עדיין פה.

אני מבוהלת מאוד. אני רוצה לשבת ולדבר אתה כמו תמיד, לא יכולה לחכות עד סוף מרץ, זה לא אנושי ככה. אני לא רוצה לחכות 4 שעות בשביל שתזרוק לי משפט וחצי על הדרך החוצה. והיא אוהבת אותי, אני יודעת שהיא, היא גם אמרה לי, ואכפת לה, אבל אי אפשר לטפל בי ככה. אני צריכה יותר. אני צריכה שמישהו ישב עם עוד מישהו ואולי עם עוד מישהו וכדאי שגם אתי, ונתכנן את העתיד שלי, לפחות את זה הקרוב. כי אי אפשר ככה. אני לא יכולה להתמוטט כל יומיים וחצי בצורה כזאת. אני לא יכולה למסטל את עצמי עם כדורים ואוכל. אני לא יכולה להמשיך לסבול ככה, זה לא אנושי לסבול ככה כל שנייה. זה פשוט בלתי אפשרי. אין שום דבר שמחזיק אותי. הכול קורס ונרמס. איך אפשר ככה לתכנן טיפול? אפשר מקסימום לרשום איזה מרשם ושלום על ישראל. אני לא יכולה לוותר על השיחות אתה, על המבט, על הטון הרך הזה, על הדברים הטובים שהיא אמרה לי. אני פשוט רוצה להיות שם ושהיא תהיה שם וזהו. אני לא יכולה עם כל מה שזה מעורר בי. אני לא עומדת בזה. אני שוב מרגישה מה זה החסך הזה, מה שהביא אותי לאשפוזים הקודמים. אני לא יכולה לתת לזה לקרות שוב. יש לי עכשיו יותר מדיי להפסיד. אז מה נקודות האור שלי בכל זאת? מה יחזיק אותי כאן? אני אנסה לחשוב.

החתולה שלי.

השותפה שלי.

העבודה השיקומית שלי, שבה אני מאוד מוערכת וגם מרגישה שאני תורמת, ומקבלת משובים מרגשים מאוד.

העבודה האחרת שלי, שבה כל הזמן מתקשרים לשבח אותי ואומרים לי דברים שאני מתקשה להאמין להם מרוב שהם טובים ואומרים לי שאני העובדת הכי טובה שלהם ושהם סומכים עליי בעיניים עצומות ו... תחזיקו חזק... התקשרו אליי מוקדם יותר היום ודיברו אתי על אפשרות של קידום למשהו שזה פשוט החלום שלי לעשות!!! היא צריכה לבקש אישור מהמנהלת שלה, אבל היות שהמנהלת שלה מתלהבת ממני לא פחות מהמנהלת הישירה שלי, אני ממש מקווה שזה יסתדר. וזה יגזול הרבה מהזמן שלי, אז זה יהיה מעולה. אין כמו לשקוע בתוך טקסטים ולהפיח בהם חיים.

הלימודים שלי הם אור גדול. כשהתאשפזתי בעבר לא הייתי סטודנטית ולא הייתה לי עבודה נורמלית. עכשיו יש לי הרבה יותר מה לאבד, ואני ממש לא רוצה.

הבית שלי יפה ונחמד.

יש לי שכנים טובים, במיוחד אחד שעוזר לי כמו אח ודואג לי.

אחותי, בכל זאת.

הרופאה שלי (אבל זה מסויג בהרבה מאוד כאב...)

הטקסטים שלי.

קבוצת הלימוד החדשה שלי בדיור המוגן. זה ממש מעניין ופגשתי אנשים נחמדים וטובים.

השיאצו.

מנהלת השיקום של הדיור המוגן, העו"סית, המדריכה הזמנית. כולן באמת מקסימות.

המנהלת החדשה שלי בעבודה השיקומית נראית סבבה לגמרי.

עוד אנשים שמעריכים אותי, שאכפת להם ממני ודואגים לי.

אני חושבת שטיפה השתפר לי מצב הרוח.

 

[אלומת האור]

כואב לי

כואב לי בנפש ועמוק בארובות העיניים. וברקות. ובמצח. מישהו צריך לעשות סטארטאפ מהתפלת מי דמעות. הכנרת לעולם לא תתייבש. עליי.

 

[someone343]

אלומה

מבינה אותך וקוראת ( מקווה שאני לא מנדנדת עם ההודעות...)
והכאב המפלח הזה.. הלוואי ויכולתי לעשות משהו שיפסיק מעט, שירגע
אני מבינה אותך ומזדהה מאד..
מחבקת חזק, בתקווה שיירגע מעט

 

[אלומת האור]

מה פתאום

מנדנדת? כל תגובה יקרה ללבי, מחממת אותו, מלטפת אותו, חשובה לי.
עצם זה שכתבת, שחשבת עליי, כבר עוזר. אז תודה

 

[כבר לא ילדה4]

יקרה..

אני כל כך כועסת על עצמי שאין בי מילים לחזק ולעודד...
שפשוט אין בי מילים...

אני רק רוצה להגיד שאני כאן, וקוראת, ואיתך..
וכואבת איתך ביחד...
ואוהבת כל כך..
ומחבקת חזק חזק חזק..

את כל כך יקרה ומדהימה... אבל כל כך...
תחזיקי מעמד יקרה...
שמרי עלייך...
שולחת המון חיזוקים וכוחות..
והמון המון המון אהבה..

 

[אלומת האור]

מה קורה לכן, בנות?

למה אתן כועסות על עצמכן שאין לכן מילים, כשיש? ואם אין מילים, יש פרצופונים... ואתן כאן אתי, וזה מה שחשוב, ואתן מחממות לי את הלב, עם פרצופון או עם מילים או גם וגם או רק ורק... די לכעוס על עצמכן איפה שלא צריך (אף פעם לא צריך).
אוהבת מאוד בחזרה. מאוד מאוד אפילו.

 

[פרח נובל2]

באמת קשה לקרוא

מכירה את זה כשלך כואב וכשלך הכי קשה אז את לא באמת מרחמת על עצמך אבל כשאת שומעת שמשהיא אחרת הקיאה או פגעה בעצמה אז זה קשה לשמוע? מקווה שהבנת. ככה אני מרגישה עכשיו.
למרות שאני לא כותבת הרבה בפורום אני קוראת אותו כל הזמן. ואני רואה איך שאת מדהימה! גם כשהייתי כותבת את תמיד ידעת לענות לי והיית שם ועודדת אותי. יש דברים שלא שוכחים

אוהבת אותך המון!
מקווה שהיום יותר קל לך!

 

[אלומת האור]

תודה רבה לך

 

[פנס כחול]

מאיפה את מביאה את התגובות החמודות האלו?

 

[אלומת האור]

מכאן

.

סליחה. ניסיתי להתאפק. באמת שניסיתי.

 

[פנס כחול]

חח

מעריכה ממש את הניסיון, אור.

 

[פנס כחול]

את מהממת

אני באמת נדהמת מהאומץ שלך. והכוחות.

 

[אלומת האור]

כוחות? אומץ? מי, אני?

אני כולי רכיכה רועדת, מבוהלת וכואבת... איזה אומץ? אילו כוחות?

נ"ב אני מתאפקת כדי לא לעצבן אותך.

 

[אלומת האור]

רע לי. פשוט רע לי. הכול מיובש לי (ט)

בחכמתי הרבה מצאתי דרך נחמדה יצירתית לפגוע בעצמי. למה דה פרסונליזציה לא קורית בהזמנה?
ללמוד. ללמוד. ללמוד. ללמוד. הכול יחכה. הכול יעבור.
אני פוחדת להיות אחרי. אני פוחדת מלפני.
אני פוחדת להיות בלי הרופאה שלי. אני רוצה לפגוש אותה. זה כואב לי בכל נים בגוף ובנפש.
אני רוצה שהיא תסכך את פצעיי ותסוכך עליי.
שתגיד לי מילים טובות. שתחבק אותי. היא יודעת להסתכל בתוכי ולהגיד.
אני לא יודעת איך אעבור את הלילה הזה כשכולי רועדת מפחד ומכאב.
רוצה שיטפלו בי. להסיר מעצמי אחריות ושיטפלו בי. זה לא נשמע לי טוב. אני נשמעת לי כמו בתקופה הטרום-אשפוזית שלי. האדמה רעדה לי אז מתחת לרגליים, קצת כמו שעכשיו מתחיל. גם אז זה קרה כשאיבדתי את האמונה והפסקתי ללכת לקבוצות, ואז הטריגר היה הפרידה מבן הזוג. המצב שלי לא כמו שהיה אז, הוא הרבה יותר טוב היום, אני עושה הרבה יותר דברים טובים (מנסה להזכיר לעצמי) ועסוקה. חשוב לי לשמור על שגרה יציבה, על מטרות בריאות. לחזור לתכנית של הנטורופת שזנח אותי ואני גם אותו, התכנית הייתה בסך הכול ממש טובה לי. כמה זה טיפשי להעניש אותו בבגידה עם האוכל.

אבל המצב שלי לא טוב. אני מרגישה צורך אינטנסיבי בעזרה. אולי זה בגלל שכבר הרבה זמן אין לי בעצם תהליך שיקום בדיור המוגן. יש לי עו"ס שחולה הרבה. הייתה מדריכה שעזבה מהרגע להרגע בלי להתריע, וגם הודיעה לי בטובה שזה בגלל שהעבודה לא משתלמת לה כלכלית. ואז הביאו לי (אחרי הרבה זמן) מדריכה שלא יכולה לתת לי את השעות שמגיעות לי (יש לי סטטוס מתוגבר), ואחר כך היא התחילה לעבוד במקום אחר, וכעת יכולה לתת לי רק שעה וחצי פעם בכמה שבועות... ומגיע לי 4 וחצי שעות שבועיות!!! אז אין מדריכה קבועה ויש עו"סית חולה ואין קבוצות OA (כבר הסברתי למה), והתחלפו לי המנהלים בעבודה, והתחיל תהליך פינוי-בינוי (ממש בחיתוליו) - חתימה אצל עו"ד שחטפתי לו במשרד התקף חרדה (כמה מביך). והשותפה - כן עוזבת, לא עוזבת, והחרדה הזאת של לקום בבוקר ולגלות שהמקלחת שלי תפוסה ושיש בג'ורה שערות שלה ושל החבר שלה. וכל מיני מחלוקות, שממש בקטנה, באמת, בורכתי בשותפה מדהימה, אבל עדיין תחשבו על זה, אני 9 שנים רגילה לגור לגמרי לבד, לא נכנס לכאן איש חוץ מהצוות השיקומי, ופתאום לחלוק את קודש הקודשים שלי עם בחורה מדהימה שיש לה אורח חיים משלה ומיליון חברים שבאים ומתקלחים וישנים ואוכלים והיא באמת מקסימה, אז אני לא מתלוננת, אבל זה קשה לי, הפקעת הפרטיות הזאת. ואני אף פעם לא יודעת אם היא תחזור בלילה הביתה או לא, היא נוסעת להורים, לחבר, ואני רוצה לסגור את הדלת עם השרשרת ולא יודעת... והיא לא מודיעה לי... ודברים מרגיזים אותי, אבל שוב, אני באמת לא יכולה להרשות לעצמי לקטר על זה, כי היא מדהימה וזה מעל לכול. אני כותבת כדי להסביר למה המצב שלי כל כך הידרדר (להסביר לעצמי, בעיקר). והמבחן. והלחץ בעבודה השיקומית. והבעיות החברתיות שלי. והלחץ בעבודה השנייה (שזה לחץ מבורך כי זה מביא אותי למקומות טובים וממנף אותי ואת הכישורים שלי). ואנשים כל הזמן מנתקים אתי קשרים, בתכנית בעיקר, על ימין ועל שמאל. אנשים לא סובלים אותי. והמצב הכספי שלי. ובעיות הבריאות שלי שמחמירות וצריכות מעקב וטיפולים ובדיקות, והמחשבות על ניתוח שרוול. והפלשבקים מההורים ומהילדות שהייתה לי. דברים שאי אפשר להכיל את עוצמת הרגשות שלהם.

ומטפלות שפוגעות ומעליבות ועוזבות, ואז הרופאה הזאת שהעיניים שלה מלטפות לי את הנשמה ואני מתמכרת ומתמסרת. ורק חושבת על הפגישות. וזה שהודיעו לי שדוחים לי את התור כמעט בחודשיים פשוט שבר אותי לגמרי. אני לא יודעת מה יהיה. לא יודעת מה נעשה. אני חייבת את העזרה שלה. אני חייבת שמישהו יאזן אותי כבר תרופתית. והבלגן הנוכחי שהתחיל כשהיא הורידה לי מינון של אחת התרופות מאוד בהדרגתיות, אבל זה ריסק אותי לקרשים, ועד עכשיו לא מצליחה להתאושש, עקב כל האירועים. בן אדם נורמלי חווה דברים בעוצמות נורמליות. אצלי כשמתחיל בכי הוא לא נגמר, הוא מרעיד את אמות הספים, אי אפשר להימלט ממנו לשום מקום, זה מבהיל אנשים, זה מבהיל גם אותי, כי אין לזה סוף, אין קרקע, התהום פעורה והנפילה שלי לא נבלמת וזה מבהיל כל כך, כל כך מפחיד. וכל תזוזה, וכל שינוי, מרגישים לי כאילו היה לי שטיח מתחת לרגליים ומישהו ניער בפראות ומשך את השטיח ואני נופלת ונחבלת ומתערבלת ומתערפלת ואין לי אוויר ואין לי טיפת אוויר בריאות של הנפש וגם של הגוף, ואין מוטיבציה לכלום ואין לי מאמנת באו.איי כי גם הן נטשו אותי בצורה מגעילה, ואני פוחדת להיכנס למיטה כי מיטה בשבילי = דיכאון ואי אפשר לצאת. קשה מאוד לצאת. הלילות ההם של שנת 2007-2009 של כניסה למיטה עם בקבוק מים על השידה, טישו, טלפון אלחוטי, טלפון סלולרי ובכי בלתי פוסק. שמיכת פוך שעטפה אותי ולא הצליחה להרגיע את הרעד שלי, את הפחד מהלבד שלא יכולתי להכיל. לא יכולתי להכיל עד כדי כך שלא היה אכפת לי להיות בחדר אחד עם פסיכוטית שהשתינה על עצמה דרך הבגדים שגנבה לי דקה לפני, ועם פסיכוטית אחרת שהייתה מקסימה ותוך חמש דקות הייתה הופכת למפלצת פראית ושתיהן מתחרות מי צורחת יותר חזק והצוות רק מגחך ומסמם עם תרופות הרגעה. עד כדי כך לא יכולתי להיות לבד, שהתחננתי להישאר שם עוד לילה (הייתי בסה"כ שני לילות, רצו לשחרר אותי כבר אחרי כמה שעות).

ואני הולכת ונשמטת, הולכת ומידרדרת. ומה יעצור את זה הפעם? במה להיאחז? במה לדבוק? ואיך זה שאני מתקרבת לגיל 40 (טוב, נו, 38.5) ואין לי מושג מי אני ומה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה, ממש כמו בשיר של אהוד בנאי. איך ייתכן שבגיל שלי כל מה שאכפת לי זה שיאהבו אותי, וללכת לחפש את זה בכל מיני מקומות שלא יכולים להכיל אותי ועוד יותר פוגעים בי. איך ייתכן שבגיל כזה אני (עוד) לא רוצה ילדים ואין לי קריירה ותואר וכלום. ואני הולכת ומלקטת פירורי אהבה כמו אדמה חרבה שמחכה לגשם, וכמו האדמה החרבה שמחכה לגשם, כשהיא פוגשת אגלי טל קטנים, הם מזכירים לה תחושת רעב אדיר, תחושת צמא נוראית שכבר קצת שככה, הורדמה, ופתאום כל אגל טל מכאיב כל כך, שספק אם הוא בכלל מיטיב, ואולי מוטב היה לאדמה שהייתה נשארת בחרסיה, בחרפתה, כי כל אגל, כל מבט טוב, כל טון רך, כל מגע, הכול כואב ומסחרר ומציף, כמו שמש שקרנית בחורף, זה לא אמיתי, זה לא באמת קורה, וכשזה קורה זה כל כך מעט. וקר. וכל ניסיון שלי להתנחם או להתענג על הלחלוחית, על קרן השמש החיוורת, מכאיב כל כך.

אולי פשוט להתאבן. לקחת ואבן ולהתאבן. אני עושה את זה כשזה נהיה בלתי נסבל, וזה הרבה בלתי נסבל לאחרונה. ולאן אני הולכת מכאן.

 

[אלומת האור]

אויש, זה לא נקרא טוב, הפסקה האחרונה

עלול להשתמע מזה משהו אחר לגמרי. התכוונתי לכדור SOS כשיש לי התקף חרדה קשה, נדיר שאני משתמשת בו בכלל, וכשאני משתמשת בו אני זהירה מאוד ולא עושה חס ושלום שימוש לא חוקי או כזה שנוגד את המלצות הרופאה שלי. אז שלא ישתמע משהו אחר...

 

[תמרה45]

שיר, קשור או לא? תחליטי את...
https://www.youtube.com/watch?v=-D36ayIZvyY

נשמתי פרחה כמעט
מרוב שמחה
אני פגשתי בה על אם הדרך צחקה
ללא סיבה, אז אני פגשתי בה
נשמתי צחקה ללא סיבה

חי נפשי אני שכחתי כבר
את תום ליבה
עד שפגשתי בה על אם הדרך צחקה
ללא סיבה, אז אני פגשתי בה
נשמתי צחקה ללא סיבה

..
אפשר לתת לשיר הזה הרבה פירושים
והרבה פעמים יהיו על האין סיבה שיש מתחת להרבה דברים, ותחושות....

תמרה

 

[אלומת האור]

תודה רבה (ט)

עוד ועוד אוכל...

מתחננת לאלוהים שיפסיק את הכאב הזה כבר, כי אני לא מסוגלת להפסיק אותו בעצמי...