עדיין בלי סוף - חלק א'
"איזה קטע", היא פתאום אומרת לי. "מה קטע?" אני שואלת מנומנמת, מושכת את היד מתחתיה לתנוחה טובה יותר, כזו שזורם בה דם. היא מסתובבת אלי, מניחה אצבע חזקה על הסנטר שלי, מסובבת אותי אליה. אני שבויה בעיניים שלה, כמו תמיד. "אנחנו", היא לוחשת, ומנשקת. ********** כן. אנחנו "קטע". ביזארי, כמו שהיא אוהבת לקרוא לזה. מסובך, כמו שאני מוכרחה לקרוא לזה. אני לסבית. היא לא. מעולם לא הייתה, אפילו לא חשבה על זה, עד שפגשה אותי. ככה היא מסבירה את זה. "אני לא נמשכת לנשים בכלל. זה הכל נקודתי אליך. את מבינה את זה, נכון?", היא שואלת אותי כל פעם מחדש. "הכל ספציפי את..", מדגישה. זה השתנה כשיצאתי מהארון בפניה. לא היינו חברות טובות. בכלל. סתם, כאלו חברות לימודים. לומדות ביחד לאותו התואר, יושבות באותם הקורסים, בעיקר מסתובבות עם אותם האנשים, אבל לא אחת עם השניה. ואז התאהבתי, במישהי שלא התאהבה בי בחזרה. והגעתי לשיעור, הפוכה לחלוטין. והיא בדיוק התיישבה לידי. היא הייתה חייבת לשאול "מה קרה?", מתוך נימוס, ואני, מתוך חוסר נימוס מוחלט ומשבר אגואיסטי לחלוטין, גררתי אותה החוצה ותוך כדי וידוי נונשלנטי על נטיותיי המיניות, סיפרתי לה כל מה שקורה. והיא הקשיבה, נתנה עצה, אמרה "לא נורא", אמרה שהיא מופתעת כי אני לא נראית, ואחרי שעתיים הלכה הבייתה. שבוע אחר כך. מסיבת סטודנטים. אני עומדת עם חברים ועובר בחור. מסתכל עלי, אני מסתכלת בחזרה. ידיד פולט: "נו, לכי על זה". ופתאום בא לי לספר לו. בא לי לספר לכולם. אני נעמדת באמצע המעגל: "חבר'ה, סתם למקרה כאילו שלא קלטתם עדיין, אני אוהבת בנות. סבבה?". אפילו לא הייתה שניה של שקט, או של מבוכה. "סבבה!", הם עונים, מחייכים, גוררים אותי בחזרה לרקוד. {"זה לא משנה כלום", לוחש לי אחד מהם אחר כך, "באותה מידה יכולת להגיד לנו שאת אוהבת מיץ תפוזים"} ניגשת אליה כמה דקות אחר כך. "תקשיבי, סיפרתי להם. רק שתדעי שאת לא צריכה לשמור את זה בסוד". היא מחייכת. "יופי, אני נורא גאה בך". אני מפנה מבט לרגע, והיא נעלמת. ********** "זה יגמר רע, את יודעת", היא לוחשת לי. אני מנתקת את השפתיים שלי מהצוואר שלה בחוסר רצון "מה יגמר רע?", ממלמלת.. "אנחנו", היא אומרת, מושכת אותי בחזרה אליה, "אנחנו". ********** סוף המסיבה. חברה ניגשת אלי. "את צריכה טרמפ לדירה?" "כן! הכי צריכה!" אני נכנסת לחדר האחורי לקחת את התיק, ומוצאת אותה שם. בחושך, שיכורה. מתיישבת לידה. "מיכלי, מה קרה?" "בואי החוצה." אני הולכת אחריה בשקט. משהו מפרפר לי בלב. תחושה לא ברורה שהיה משהו שהייתי צריכה לשים אליו לב, ולא שמתי. תחושה שפספסתי משהו שלא הולך להעלם מהר. מתיישבות על החומה. את השיחה אני כבר לא כל כך זוכרת. שתינו שיכורות. היא בוכה. ממלמלת משהו על בלאגן בלב, על דיכאון, על חוסר יכולת לנתח את המצב, על חוסר הבנה, ובעיקר על בלבול. אני מפספסת את הטרמפ, מפספסת את הלילה, וגם, כפי שהסתבר מאוחר יותר, מפספסת את הנקודה. משוכנעת שהיא סתם בהלם כי אין לה חברות לסביות, אני מנסה להרגיע אותה. לשכנע אותה שזו סתם סקרנות, סתם הפתעה, אולי קצת שמרנות.. והיא נכנסת למגננה, צועקת עלי, יורה בי חיצים. אני הולכת, משאירה אותה על החומה. מצטערת, אני לא הפסיכולוגית של אף אחד. בטח לא שלה. ********** הודעה מצפצפת באמצע הלילה, השם שלה על הצג. "אהובה שלי. התעוררתי בגלל רעשים זרים ומתוך חלום ניסיתי להבין איפה את, ולמה את לא ישנה לידי. מתוך הבהלה שכחתי שאני בבית של ההורים, ולא איתך. המיטה שלי הופכת זרה בלעדייך". ********* חודש אחרי המסיבה. מתיישבת לקפה עם חברות. מעדכנת בקצרה. כן, הסיפור הלא ברור עם הבחורה מהלימודים עדיין נמשך. כן, עדיין פעם בשבוע היא מוציאה אותי לשיחה של ארבע שעות. כן, היא עדיין מבולבלת, עדיין לא מדברת במילים ברורות. עדיין מבוהלת לחלוטין, ממשיכה לזיין לי בשכל ש'אכפת לה ממני בצורה לא הגיונית', ושהיא מנסה להתנתק ממני ולהתרחק ולא מצליחה. ולא, אני לא מוכנה לדחוף אותה להודות בזה, לא רוצה את האחריות של להוציא מישהי מהכחשה של 23 שנים.. כי דבר כזה אי אפשר לעזוב באמצע, ולי אין כוח ללוות אותה את התהליך. אני לא קרובה אליה מספיק, בטח שלא נמשכת אליה, ולא מעוניינת באחריות על הסיפור. תודה רבה. שתפתור את הבלבול שלה בעצמה. "ואת לא מרגישה אליה כלום?", שואלות. אני חושבת שניה. "לא. בחיי שלא".
"איזה קטע", היא פתאום אומרת לי. "מה קטע?" אני שואלת מנומנמת, מושכת את היד מתחתיה לתנוחה טובה יותר, כזו שזורם בה דם. היא מסתובבת אלי, מניחה אצבע חזקה על הסנטר שלי, מסובבת אותי אליה. אני שבויה בעיניים שלה, כמו תמיד. "אנחנו", היא לוחשת, ומנשקת. ********** כן. אנחנו "קטע". ביזארי, כמו שהיא אוהבת לקרוא לזה. מסובך, כמו שאני מוכרחה לקרוא לזה. אני לסבית. היא לא. מעולם לא הייתה, אפילו לא חשבה על זה, עד שפגשה אותי. ככה היא מסבירה את זה. "אני לא נמשכת לנשים בכלל. זה הכל נקודתי אליך. את מבינה את זה, נכון?", היא שואלת אותי כל פעם מחדש. "הכל ספציפי את..", מדגישה. זה השתנה כשיצאתי מהארון בפניה. לא היינו חברות טובות. בכלל. סתם, כאלו חברות לימודים. לומדות ביחד לאותו התואר, יושבות באותם הקורסים, בעיקר מסתובבות עם אותם האנשים, אבל לא אחת עם השניה. ואז התאהבתי, במישהי שלא התאהבה בי בחזרה. והגעתי לשיעור, הפוכה לחלוטין. והיא בדיוק התיישבה לידי. היא הייתה חייבת לשאול "מה קרה?", מתוך נימוס, ואני, מתוך חוסר נימוס מוחלט ומשבר אגואיסטי לחלוטין, גררתי אותה החוצה ותוך כדי וידוי נונשלנטי על נטיותיי המיניות, סיפרתי לה כל מה שקורה. והיא הקשיבה, נתנה עצה, אמרה "לא נורא", אמרה שהיא מופתעת כי אני לא נראית, ואחרי שעתיים הלכה הבייתה. שבוע אחר כך. מסיבת סטודנטים. אני עומדת עם חברים ועובר בחור. מסתכל עלי, אני מסתכלת בחזרה. ידיד פולט: "נו, לכי על זה". ופתאום בא לי לספר לו. בא לי לספר לכולם. אני נעמדת באמצע המעגל: "חבר'ה, סתם למקרה כאילו שלא קלטתם עדיין, אני אוהבת בנות. סבבה?". אפילו לא הייתה שניה של שקט, או של מבוכה. "סבבה!", הם עונים, מחייכים, גוררים אותי בחזרה לרקוד. {"זה לא משנה כלום", לוחש לי אחד מהם אחר כך, "באותה מידה יכולת להגיד לנו שאת אוהבת מיץ תפוזים"} ניגשת אליה כמה דקות אחר כך. "תקשיבי, סיפרתי להם. רק שתדעי שאת לא צריכה לשמור את זה בסוד". היא מחייכת. "יופי, אני נורא גאה בך". אני מפנה מבט לרגע, והיא נעלמת. ********** "זה יגמר רע, את יודעת", היא לוחשת לי. אני מנתקת את השפתיים שלי מהצוואר שלה בחוסר רצון "מה יגמר רע?", ממלמלת.. "אנחנו", היא אומרת, מושכת אותי בחזרה אליה, "אנחנו". ********** סוף המסיבה. חברה ניגשת אלי. "את צריכה טרמפ לדירה?" "כן! הכי צריכה!" אני נכנסת לחדר האחורי לקחת את התיק, ומוצאת אותה שם. בחושך, שיכורה. מתיישבת לידה. "מיכלי, מה קרה?" "בואי החוצה." אני הולכת אחריה בשקט. משהו מפרפר לי בלב. תחושה לא ברורה שהיה משהו שהייתי צריכה לשים אליו לב, ולא שמתי. תחושה שפספסתי משהו שלא הולך להעלם מהר. מתיישבות על החומה. את השיחה אני כבר לא כל כך זוכרת. שתינו שיכורות. היא בוכה. ממלמלת משהו על בלאגן בלב, על דיכאון, על חוסר יכולת לנתח את המצב, על חוסר הבנה, ובעיקר על בלבול. אני מפספסת את הטרמפ, מפספסת את הלילה, וגם, כפי שהסתבר מאוחר יותר, מפספסת את הנקודה. משוכנעת שהיא סתם בהלם כי אין לה חברות לסביות, אני מנסה להרגיע אותה. לשכנע אותה שזו סתם סקרנות, סתם הפתעה, אולי קצת שמרנות.. והיא נכנסת למגננה, צועקת עלי, יורה בי חיצים. אני הולכת, משאירה אותה על החומה. מצטערת, אני לא הפסיכולוגית של אף אחד. בטח לא שלה. ********** הודעה מצפצפת באמצע הלילה, השם שלה על הצג. "אהובה שלי. התעוררתי בגלל רעשים זרים ומתוך חלום ניסיתי להבין איפה את, ולמה את לא ישנה לידי. מתוך הבהלה שכחתי שאני בבית של ההורים, ולא איתך. המיטה שלי הופכת זרה בלעדייך". ********* חודש אחרי המסיבה. מתיישבת לקפה עם חברות. מעדכנת בקצרה. כן, הסיפור הלא ברור עם הבחורה מהלימודים עדיין נמשך. כן, עדיין פעם בשבוע היא מוציאה אותי לשיחה של ארבע שעות. כן, היא עדיין מבולבלת, עדיין לא מדברת במילים ברורות. עדיין מבוהלת לחלוטין, ממשיכה לזיין לי בשכל ש'אכפת לה ממני בצורה לא הגיונית', ושהיא מנסה להתנתק ממני ולהתרחק ולא מצליחה. ולא, אני לא מוכנה לדחוף אותה להודות בזה, לא רוצה את האחריות של להוציא מישהי מהכחשה של 23 שנים.. כי דבר כזה אי אפשר לעזוב באמצע, ולי אין כוח ללוות אותה את התהליך. אני לא קרובה אליה מספיק, בטח שלא נמשכת אליה, ולא מעוניינת באחריות על הסיפור. תודה רבה. שתפתור את הבלבול שלה בעצמה. "ואת לא מרגישה אליה כלום?", שואלות. אני חושבת שניה. "לא. בחיי שלא".
