עדה 1!!
- פותח הנושא mgirl
- פורסם בתאריך
עדה 1!!
(סטייל ההודעה של קרן, רציתי לכתוב 'חזרתי מהמחנה' אבל זה נשמע עלוב כזה...) טוב, אז חזרתי מהמחנה. ואז הגעתי לעפולה ולא היה לנו אינטרנט, ובכלל לא הייתי בפורום ממש המון זמן אז החלטתי לעשות קמבאק, זמני לפחות, כי אף אחד אחר לא רצה להקשיב לסיפורים שלי על המחנה. אז מה היה? הרבה. שרוך, בטח שמעת כבר על כל הקטעים (מי חטף סנדל לראש? אייייי) משמואל... אבל הם היו בגיחה בחלק מהזמן ואנחנו היינו בגיחה בחלק מהזמן ובקיצור... לא משנה. טוב אני אספר יום יום כי זה יותר מסודר, וכי משעמם לי ונרדמתי באיזה 7 בערב ועכשיו אני לא יכולה לישון, ואם אתם לא רוצים פשוט תדלגו. יום שלישי ה19.8.03- אמרו לנו להיות ב8 בסניף עם התיקים. הגעתי ב8 ורבע והייתי בטוחה שנצא באיזה 10 (בשנה שעברה אמרו להם לבוא ב8, הם יצאו מהסניף ב11) אבל יצאנו ב8 וחצי. היינו באוטובוס עם חדרה, זכרון וניר עציון. הנסיעה הייתה סבבה, ישנתי ברובה, לא ממש הכרתי אנשים. כשהגענו לאזור יער עין זיתים הורידו אותנו מהאוטובוס, אמרו לנו להביא תיקים קטנים והתחלנו ללכת לכיוון היער. הלכנו באבק (וואחד אבק! הנעליים שלי החדשות, שהיו שחורות באוטובוס, היו עכשיו לבנות-אפורות) בערך חצי שעה עם הפסקות, עד שהגענו ליער. סחבנו את התיקים למאהל בנות. עכשיו, קלטו איך זה היה - מאהל בנות שטוח, אבל צריך לעלות אליו בעליה ממש תלולה (היה שם חבל כדי לעזור לבנות לטפס בלי ליפול אחורה). העדות היו על גבעה אחרת, והיו על כל המורד של הגבעה, ובמקביל היה גם מאהל בנים. ככה שעם עברת יוטה אחת יותר מדי אתה כבר במאהל בנים. בקיצור, טיפסנו למאהל בנות ומצאנו מקום ממש טוב צמוד לכניסה למאהל. ניסינו להקים את האוהל, שבסוף נעמד רעוע כזה, ואז הלכנו לעדות. אנחנו היינו עדה 1 ברובע א'. (We're number 1!!) ועדה אחד הייתה העדה הכי גבוהה. לבנים זה היה טוב כי הם הקימו את האוהלים שלהם למעלה בקצה הגבעה ולכן הם היו ממש 2 מטר מהעדה, אבל לנו... וואי... בכולופן, הבנים הביאו את הסרנדות (ככה אומרים בשבט שלי, אל תצחקו עליי!) ועשינו מטבח עם כאלה יוטות, ומאוחר יותר, כשסניף פסגות הגיעו, הם עשו גם שולחנות. וכל היום הבנות וגם 2-3 בנים ישבו לפרום חבל (הרי חבל מורכב מ3 חבלים דקים יותר, אז היה לנו 5 מטר חבל לפרום ל-3). כל היום בנינו את העדה, תוך כדי שהרכזים צועקים לנו באוזניים ללבוש כובע ונעליים, משקפיים על העיניים ולשתות הרבה מים. (כן, בחרוזים). בערב הלכתי עם חברה שלי אורטל לחפש את עדה 17 ומצאתי את שמואל חבר של שרוך ודיברנו איתם קצת, ואז עליתי למאהל בנות והבאתי את הקלסר-שירים שלי, שהוא שובר-קרח ממש מעולה. (יש לי קלסר עם ליריקס למלא-מלא שירים). בכל אופן, 2 בנות מהשבט שלי ואני ישבנו עם פנסים ושרנו, ואז הצטרף אלינו אחד שמעון מאשדוד ואמר שאני צריכה ללמד אותו הרבה שירים כי הוא לא מכיר כמעט, אבל הוא הכיר ביטלס. ואז החברות הפארשיות שלי הלכו לישון, ושמעון מאשדוד הלך למקום אחר ואני ישבתי עם יקיר מהשבט שלי, ושרנו. ולפני שהבנות הלכו לישון הן צחקו עליו שהוא יושב עם הקלסר ושר וזה היה ממש מעצבן מצידן.. לא משנה, בכל אופן, ואז הכינו תה בעדה אז שתינו תה ואז יקיר היה צריך ללכת להביא משהו מהאוהל ואני נשארתי בעדה ודיברתי קצת עם אחד שמואל מאשדוד. ואז יקיר חזר, ואז באו גם שמואל חבר של שרוך ועוד מישהו... יאיר אם אני זוכרת נכון. (נו, שרוך, ההוא עם העיניים בכל הצבעים...). ואז הלכתי לישון. זה היה הלילה היחיד שישנתי גם עם המזרון המתגלגל הזה וקמתי למחרת עם כ-ל השרירים תפוסים, משהו רצחני. זה כל מה שקרה ביום הראשון... אמרתי לכם שזה יהיה ארוך! היום השני בהודעה הבאה... אני עוד אשב כאן כל הלילה!
(סטייל ההודעה של קרן, רציתי לכתוב 'חזרתי מהמחנה' אבל זה נשמע עלוב כזה...) טוב, אז חזרתי מהמחנה. ואז הגעתי לעפולה ולא היה לנו אינטרנט, ובכלל לא הייתי בפורום ממש המון זמן אז החלטתי לעשות קמבאק, זמני לפחות, כי אף אחד אחר לא רצה להקשיב לסיפורים שלי על המחנה. אז מה היה? הרבה. שרוך, בטח שמעת כבר על כל הקטעים (מי חטף סנדל לראש? אייייי) משמואל... אבל הם היו בגיחה בחלק מהזמן ואנחנו היינו בגיחה בחלק מהזמן ובקיצור... לא משנה. טוב אני אספר יום יום כי זה יותר מסודר, וכי משעמם לי ונרדמתי באיזה 7 בערב ועכשיו אני לא יכולה לישון, ואם אתם לא רוצים פשוט תדלגו. יום שלישי ה19.8.03- אמרו לנו להיות ב8 בסניף עם התיקים. הגעתי ב8 ורבע והייתי בטוחה שנצא באיזה 10 (בשנה שעברה אמרו להם לבוא ב8, הם יצאו מהסניף ב11) אבל יצאנו ב8 וחצי. היינו באוטובוס עם חדרה, זכרון וניר עציון. הנסיעה הייתה סבבה, ישנתי ברובה, לא ממש הכרתי אנשים. כשהגענו לאזור יער עין זיתים הורידו אותנו מהאוטובוס, אמרו לנו להביא תיקים קטנים והתחלנו ללכת לכיוון היער. הלכנו באבק (וואחד אבק! הנעליים שלי החדשות, שהיו שחורות באוטובוס, היו עכשיו לבנות-אפורות) בערך חצי שעה עם הפסקות, עד שהגענו ליער. סחבנו את התיקים למאהל בנות. עכשיו, קלטו איך זה היה - מאהל בנות שטוח, אבל צריך לעלות אליו בעליה ממש תלולה (היה שם חבל כדי לעזור לבנות לטפס בלי ליפול אחורה). העדות היו על גבעה אחרת, והיו על כל המורד של הגבעה, ובמקביל היה גם מאהל בנים. ככה שעם עברת יוטה אחת יותר מדי אתה כבר במאהל בנים. בקיצור, טיפסנו למאהל בנות ומצאנו מקום ממש טוב צמוד לכניסה למאהל. ניסינו להקים את האוהל, שבסוף נעמד רעוע כזה, ואז הלכנו לעדות. אנחנו היינו עדה 1 ברובע א'. (We're number 1!!) ועדה אחד הייתה העדה הכי גבוהה. לבנים זה היה טוב כי הם הקימו את האוהלים שלהם למעלה בקצה הגבעה ולכן הם היו ממש 2 מטר מהעדה, אבל לנו... וואי... בכולופן, הבנים הביאו את הסרנדות (ככה אומרים בשבט שלי, אל תצחקו עליי!) ועשינו מטבח עם כאלה יוטות, ומאוחר יותר, כשסניף פסגות הגיעו, הם עשו גם שולחנות. וכל היום הבנות וגם 2-3 בנים ישבו לפרום חבל (הרי חבל מורכב מ3 חבלים דקים יותר, אז היה לנו 5 מטר חבל לפרום ל-3). כל היום בנינו את העדה, תוך כדי שהרכזים צועקים לנו באוזניים ללבוש כובע ונעליים, משקפיים על העיניים ולשתות הרבה מים. (כן, בחרוזים). בערב הלכתי עם חברה שלי אורטל לחפש את עדה 17 ומצאתי את שמואל חבר של שרוך ודיברנו איתם קצת, ואז עליתי למאהל בנות והבאתי את הקלסר-שירים שלי, שהוא שובר-קרח ממש מעולה. (יש לי קלסר עם ליריקס למלא-מלא שירים). בכל אופן, 2 בנות מהשבט שלי ואני ישבנו עם פנסים ושרנו, ואז הצטרף אלינו אחד שמעון מאשדוד ואמר שאני צריכה ללמד אותו הרבה שירים כי הוא לא מכיר כמעט, אבל הוא הכיר ביטלס. ואז החברות הפארשיות שלי הלכו לישון, ושמעון מאשדוד הלך למקום אחר ואני ישבתי עם יקיר מהשבט שלי, ושרנו. ולפני שהבנות הלכו לישון הן צחקו עליו שהוא יושב עם הקלסר ושר וזה היה ממש מעצבן מצידן.. לא משנה, בכל אופן, ואז הכינו תה בעדה אז שתינו תה ואז יקיר היה צריך ללכת להביא משהו מהאוהל ואני נשארתי בעדה ודיברתי קצת עם אחד שמואל מאשדוד. ואז יקיר חזר, ואז באו גם שמואל חבר של שרוך ועוד מישהו... יאיר אם אני זוכרת נכון. (נו, שרוך, ההוא עם העיניים בכל הצבעים...). ואז הלכתי לישון. זה היה הלילה היחיד שישנתי גם עם המזרון המתגלגל הזה וקמתי למחרת עם כ-ל השרירים תפוסים, משהו רצחני. זה כל מה שקרה ביום הראשון... אמרתי לכם שזה יהיה ארוך! היום השני בהודעה הבאה... אני עוד אשב כאן כל הלילה!
והיום השני
אני אוהבת לכתוב מגילות... יום רביעי ה20.8.03- טוב, קמנו באותו יום ב5 וחצי לפזמון החוזר ("בוקר טוב לכל המחנה, לכל המחנה בוקר טוב!")- את הסיפור שלהם לאותו שבוע הם עדיין לא סיפרו. הכריזה הודיעה לכל העולם ואשתו שאם המאהלים לא נקיים לא נקבל ארוחת בוקר. כאילו מה כבר מקבלים לארוחת בוקר... האמת שכל המחנה חיינו על טונה מדממת, שוקולד נוטלה ופרוסות לחם. בסוף קיבלנו ארוחת בוקר. בעמל רב הצליחו להוריד את כל עדה 1 (השולטים!) מהעדה, ועמדנו עם כולם מחכים שיתנו לנו לצאת. רובעים א' וב' עשו מסלול אחד, וג' וד' מסלול אחר. אז הושיבו אותנו וחילקו לנו ארוחת בוקר (מי לוקח טונה מדממת בתיק? תירס? דורון, יש לך פותחן?!?!)(אה, דורון זה המדריך שלי). ואז התחלנו ללכת. עכשיו תחשבו שכל ה45 דק' הראשונות של המסלול הן בעליה, לא תלולה אבל לא עצרנו בכלל. 45 דק' פשוט הולכים בעליה על האספלט... זה היה מייבש. אחרי 45 דק' בערך העליה נגמרה והתחלנו ללכת על אבק ישר. היה די משעמם, ואת כל החצי שעה הבאה ביליתי במעבר בין הבנות בשבט שלי לבין הבנים והמדריך, שהלכו קצת יותר מלפנים. האמת שעם הבנות היה משעמם, משהו נוראי, אבל מי צריך שירדו עליו בגלל זה כל המחנה? כשהתקרבנו לאזור ארוחת בוקר, ראינו את זה - נבלות בצידי הדרך. שלדים של חיות ופה ושם גם גופה חצי אכולה. מה מתברר? זה אזור האכלה - כשהפקחים רואים חיה שמתה, הם לוקחים אותה לכאן כדי שהתנים יוכלו לאכול. ושם, דווקא שם, בחרו לעשות ארוחת בוקר. היה שם גם אוטו גלידה. צילמתי שתי תמונות של 2 הבנים בשבט שלי (מה לעשות, היינו 7 אנשים - 2 בנים ו5 בנות) עם נבלה של פרה ועם ראש של חזיר בר - הבנות לא הסכימו להתקרב. בכל אופן, אחרי אזור ההאכלה חצינו כביש ואז התחילה ירידה כזאת, לא מאתגרת אבל לפחות לא הולכים על אספלט. אני ויקיר, שהסכמנו בינינו שככל שהמסלול קל יותר הוא פחות כיף, מצאנו דרכי עיקוף מסביב לשורת הבנות שבקושי זזו במסלול (באמת היו שם כמעט ורק בנות, כל הבנים היו מקדימה אני חושבת) והמשכנו ללכת בלי העדה. הלכנו בלי עצירות איזה שעתיים, כל פעם עקפנו עדה אחרת עד שהגענו לעדה האחרונה שהייתה בעצירה, ואחריה לא נתנו לנו להמשיך. אז חיכינו עד שבאה עדה אחרת שעקפה אותם והמשכנו איתה וככה עשינו עד בערך 12 וחצי בצהריים. ב12 וחצי העדה הכי קדמית עשו עצירה שוב, והיינו חייבים לעצור איתם. 20 דק' אח"כ העדה שלנו הגיעה ולא נתנו לנו להמשיך עם העדה הקדמית. מבאס. בכל אופן, גם שם היה האוטו גלידה הצמוד אז קניתי לי פחית קולה והלכתי לשבת עם השבט שלי ועם איתמר ושמעון מאשדוד. הגזלנים בשבט שלי גמרו לי חצי פחית
ולעומתם שמעון מאשדוד לא שותה קולה... יצור! ודאגתי להבהיר לו את זה
המשכנו ללכת עם העדה... מהר מאוד המסלול נעשה שוב ישר, מבאס ומעייף. גם הייתה לי שפשפת רצחנית ועוד לבשתי ג'ינס מתחת לחצאית אז בכלל... בשלב של בערך שעה וחצי לפני סוף המסלול הייתי חצי מעולפת כבר, עצרתי כל הזמן לשתות. דורון המדריך בא ודחף את כולנו מאחורה (מהתיקים, אל תבהלו), ואני ברחתי קדימה כל פעם שהוא התקרב אליי ואמרתי שאני אמצא הלכה שאסור לו לגעת לנו בתיקים. אח"כ המשכנו לפניו והוא נשאר מאחורה, ואז כולם המשיכו לעקוף אותי ואני בקושי הלכתי שוב. חצי שעה לפני סוף המסלול היינו אני, ואחת מהשבט שלי בין האחרונים. מאחורינו היו דורון ועוד אחת מהשבט שלי שהתייבשה. סופסוף הגיע סוף המסלול. את זו מהשבט שלי שהתייבשה הכניסו לאמבולנס, הכניסו לה עירוי לוריד ופינו אותה לגיחה. אנחנו עלינו לאוטובוס הממוזג. התיישבתי חצי מתה ודורון הודיע לנו שהולכים לאכול צהריים (YAY!) אבל לפני כן עולים ל... אממ... ברעם קראו לזה? כן. אז דורון אמר שהיינו העדה היחידה שעלינו לברעם כי היינו היחידים שסיימנו בזמן. ואני הייתי בטוחה שהיינו אחרונים.. אז עדה 1 עלתה לברעם באוטובוס, באנו והתיישבנו על הדשא מתחת לאחד העצים - אני, מישהי מהשבט ו2 הבנים מהשבט וגם עוד 3 מהעדה. ואז החליטו להזיז אותנו לעץ אחר. אז הכרזנו שהקמנו התנחלות חדשה (נפתולי סרח! לא נזוז מכאן!) אבל בסוף זזנו. וכל הזמן הזה הייתי עם שפשפת וכאב לי ללכת... אח"כ הורידו אותנו מברעם לאיפה שנגמר המסלול הקודם, מצאנו שם עץ וישבנו לארוחת צהריים (למי יש טונה מדממת? תעביר את הנקניק! לא לא, אסור טונה עם נקניק!) ואח"כ אמרו לנו שיש עוד מסלול של בערך שעה וחצי. אז כו-לנו - 5 הבנות של השבט, התחלנו ללכת במסלול, אבל מזה בסוטול! לאט לאט. דורון בא ואמר שצריך שנהיה ראשונים לשמש דוגמא אז שנתחיל, במחילה מכבודנו, להזיז את עצמנו. אז אמרנו שאנחנו בכלל לא עדה 1 אלא עדה 24 : הולכים בקצב שלנו. (היו במחנה 23 עדות, אגב). אבל הגברנו קצב. המסלול ארך בערך שעה ואז הגענו לכביש שצריך ללכת עליו עד שמגיעים לאזור הגיחה. אני ויקיר התחלנו ללכת לפני כולם ובסוף הגענו, הלכנו עד לאיזה אבן גדולה שם במגרש החניה והתמוטטנו עליה, ומהר מאוד הגיעו גם שאר החבר'ה. והיה שם אוטו גלידה, אז קניתי קולה. התקשרתי הבייתה וגיליתי שהם עברו היום, 2 בנות מהשבט שלי בשם אביטל ואורטל עשו מסז' אחת לשניה, וגם 2 בנים - אחד יקיר והשני מעדה 2 שפשוט הכיר את כולנו כי הוא גר פעם בפר"ח, עשו גם מסז' אחד לשני. אביטל רצתה לעשות לי מסז' כי כמו שאמרתי, הייתי תפוסה לחלוטין, אבל אני שונאת מסז'ים... זה פשוט כואב רצח. חברה שלי רבקה עדיין הייתה באמבולנס, שעמד ליד המגרש חניה. היא באה להגיד לנו שהיא ישנה באמבולנס הלילה, ואז חזרה לשם. וואי ההודעה לא מספיקה.. המשך בהודעה הבאה!
אני אוהבת לכתוב מגילות... יום רביעי ה20.8.03- טוב, קמנו באותו יום ב5 וחצי לפזמון החוזר ("בוקר טוב לכל המחנה, לכל המחנה בוקר טוב!")- את הסיפור שלהם לאותו שבוע הם עדיין לא סיפרו. הכריזה הודיעה לכל העולם ואשתו שאם המאהלים לא נקיים לא נקבל ארוחת בוקר. כאילו מה כבר מקבלים לארוחת בוקר... האמת שכל המחנה חיינו על טונה מדממת, שוקולד נוטלה ופרוסות לחם. בסוף קיבלנו ארוחת בוקר. בעמל רב הצליחו להוריד את כל עדה 1 (השולטים!) מהעדה, ועמדנו עם כולם מחכים שיתנו לנו לצאת. רובעים א' וב' עשו מסלול אחד, וג' וד' מסלול אחר. אז הושיבו אותנו וחילקו לנו ארוחת בוקר (מי לוקח טונה מדממת בתיק? תירס? דורון, יש לך פותחן?!?!)(אה, דורון זה המדריך שלי). ואז התחלנו ללכת. עכשיו תחשבו שכל ה45 דק' הראשונות של המסלול הן בעליה, לא תלולה אבל לא עצרנו בכלל. 45 דק' פשוט הולכים בעליה על האספלט... זה היה מייבש. אחרי 45 דק' בערך העליה נגמרה והתחלנו ללכת על אבק ישר. היה די משעמם, ואת כל החצי שעה הבאה ביליתי במעבר בין הבנות בשבט שלי לבין הבנים והמדריך, שהלכו קצת יותר מלפנים. האמת שעם הבנות היה משעמם, משהו נוראי, אבל מי צריך שירדו עליו בגלל זה כל המחנה? כשהתקרבנו לאזור ארוחת בוקר, ראינו את זה - נבלות בצידי הדרך. שלדים של חיות ופה ושם גם גופה חצי אכולה. מה מתברר? זה אזור האכלה - כשהפקחים רואים חיה שמתה, הם לוקחים אותה לכאן כדי שהתנים יוכלו לאכול. ושם, דווקא שם, בחרו לעשות ארוחת בוקר. היה שם גם אוטו גלידה. צילמתי שתי תמונות של 2 הבנים בשבט שלי (מה לעשות, היינו 7 אנשים - 2 בנים ו5 בנות) עם נבלה של פרה ועם ראש של חזיר בר - הבנות לא הסכימו להתקרב. בכל אופן, אחרי אזור ההאכלה חצינו כביש ואז התחילה ירידה כזאת, לא מאתגרת אבל לפחות לא הולכים על אספלט. אני ויקיר, שהסכמנו בינינו שככל שהמסלול קל יותר הוא פחות כיף, מצאנו דרכי עיקוף מסביב לשורת הבנות שבקושי זזו במסלול (באמת היו שם כמעט ורק בנות, כל הבנים היו מקדימה אני חושבת) והמשכנו ללכת בלי העדה. הלכנו בלי עצירות איזה שעתיים, כל פעם עקפנו עדה אחרת עד שהגענו לעדה האחרונה שהייתה בעצירה, ואחריה לא נתנו לנו להמשיך. אז חיכינו עד שבאה עדה אחרת שעקפה אותם והמשכנו איתה וככה עשינו עד בערך 12 וחצי בצהריים. ב12 וחצי העדה הכי קדמית עשו עצירה שוב, והיינו חייבים לעצור איתם. 20 דק' אח"כ העדה שלנו הגיעה ולא נתנו לנו להמשיך עם העדה הקדמית. מבאס. בכל אופן, גם שם היה האוטו גלידה הצמוד אז קניתי לי פחית קולה והלכתי לשבת עם השבט שלי ועם איתמר ושמעון מאשדוד. הגזלנים בשבט שלי גמרו לי חצי פחית
המשך היום השני וגם היום השלישי
הנה ההמשך: כשהתחיל להחשיך כבר באו ואמרו לנו שכדאי לנו לקחת את הנקניק (=כל השק"שים) ולהתארגן במאהל בנות של הגיחה כי אח"כ כבר יהיה חושך. עכשיו, את מאהל בנות תקעו רחוק מאוד מהמגרש חניה איפה שכולם ישבו. היית צריך לרדת 3 דקות במדרגות, ללכת קצת, לעבור את איפה שכולם התפללו ורק אז המאהל. אבל מצאנו מקום ליד הכניסה, הנחתי את השק"ש שלי ועליתי למעלה עם הפנס שחצי עבד וחצי לא. חילקו לנו לחמניות ונקניק לארוחת ערב ואני אכלתי רק לחמניה, ואז התיישבו כזה אנשים ודיברו. היה לי משעמם אז שאלתי את יקיר אם הוא רוצה שנעשה סיפור בהמשכים - כי האחרים לא היו חסרי שפיות מספיק בשביל זה, אבל הוא אמר שהוא לא ידע להמשיך ושאני פשוט אספר לו סיפור, אבל באמצע הסיפור כשהוא הלך להביא לו לחמניה, באו הבנות והתיישבו משני הצדדים שלי ולא יכולנו להמשיך את הסיפור. ואז סתם ישבנו ככה ודיברנו, וגם רבקה באה מהאמבולנס לשבת איתנו. יקיר הלך בינתיים ואביהו היה הבן היחיד בקבוצה, אז הוא קם ועמד מעלינו כזה. לא עזר כמה שאמרתי לו 'בנאדם, שב!' הוא לא הסכים. טוב אני מבינה אותו, חצי מהזמן גם אני מרגישה תקועה עם הבנות, אז למה שהוא לא? אחרי שכולם חצי התפזרו הארתי לשמעון מאשדוד עם הפנס בעיניים ושאלתי אותו אם הוא מעניין כי משעמם לי, אז הוא אמר שכן והתיישב. ואז התחלנו סיפור בהמשכים על חלליות, משהו שלא הלך כל כך טוב. ואז התחלנו את הסיפור הכי קרוע בעולם, וריאציה של הקוסם מארץ עוץ. במקום דורותי היה ילד בשם דור וכלב בשם נילי, שגרו עם אישה זקנה מקומטת ואיש זקן מקומט, ואז הייתה סופה. בכל אופן, בדרכם הם ראו איש תלוי בשדה עם הידיים פרושות ושאלו אותו מיהו והוא אמר שקוראים לו ישו (הסבר: ישו הצלוב=הדחליל... הכל בהומור
) והייתה גם סופת רעמים שהפילה חתיכות מתכת שנמסו והפכו לאיש הפח שנראה בול, אבל בול, כמו דליק ווליניץ, והיה אגם שיצאה ממנו ציפור שיכלה רק לשחות ולא לעוף וקראו לה פיג'יוטו, ובשלב מסוים פיג'יוטו מתפתח לפיקצ'ו שחוטף הצטננות וכל הזמן מתעטש - פיקה-פיקה-אטצ'וווווווווו!!!!! ועשיתי את זה ממש טוב וכל פעם ש'התעטשתי' אני ושמעון נקרענו מצחוק. ואנשים באו והלכו, התיישבו לשניה, שמעו את השריטות והלכו. ורבקה באה איפשהו באזור דליק ווליניץ. ואיתמר מאשדוד הציע שיקראו לארץ ארץ הצפון-מזרחית משמאל לימין והסכמנו, ואז רבקה אמרה שאולי נעבור לאזור האמבולנס אז עברנו. וצוות יע"ר שהיו שם הכינו סיר ענק של תה. עכשיו כבר היה בערך 11 וחצי, שתינו תה ורבקה לא רצתה. והמשכנו את הסיפור ואז לשמעון היה קר והוא הלך להביא שק"ש להתכסות בו ורבקה עשתה לי עיניים ולא הבנתי מה היא רוצה ממני. ואז הוא חזר ודיברנו כזה ואז רבקה הלכה לישון ואני ושמעון הלכנו לשבת באור במגרש חניה ואז היה לי קר והוא התעקש לתת לי את השק"ש שלו למרות שגם לו היה קר, ואז באו כל סניף אשדוד ועמדו מסביבנו במעגל ועשו הרבה רעש ואז הם הלכו... בכל אופן, ישבנו שם ודיברנו עד 2 בערך כשכיבו את האורות ואז בקושי מצאתי את הדרך למאהל בנות בחושך עם הפנס שבקושי עבד, ואז הלכתי לישון. היום השלישי בהודעה הבאה!
הנה ההמשך: כשהתחיל להחשיך כבר באו ואמרו לנו שכדאי לנו לקחת את הנקניק (=כל השק"שים) ולהתארגן במאהל בנות של הגיחה כי אח"כ כבר יהיה חושך. עכשיו, את מאהל בנות תקעו רחוק מאוד מהמגרש חניה איפה שכולם ישבו. היית צריך לרדת 3 דקות במדרגות, ללכת קצת, לעבור את איפה שכולם התפללו ורק אז המאהל. אבל מצאנו מקום ליד הכניסה, הנחתי את השק"ש שלי ועליתי למעלה עם הפנס שחצי עבד וחצי לא. חילקו לנו לחמניות ונקניק לארוחת ערב ואני אכלתי רק לחמניה, ואז התיישבו כזה אנשים ודיברו. היה לי משעמם אז שאלתי את יקיר אם הוא רוצה שנעשה סיפור בהמשכים - כי האחרים לא היו חסרי שפיות מספיק בשביל זה, אבל הוא אמר שהוא לא ידע להמשיך ושאני פשוט אספר לו סיפור, אבל באמצע הסיפור כשהוא הלך להביא לו לחמניה, באו הבנות והתיישבו משני הצדדים שלי ולא יכולנו להמשיך את הסיפור. ואז סתם ישבנו ככה ודיברנו, וגם רבקה באה מהאמבולנס לשבת איתנו. יקיר הלך בינתיים ואביהו היה הבן היחיד בקבוצה, אז הוא קם ועמד מעלינו כזה. לא עזר כמה שאמרתי לו 'בנאדם, שב!' הוא לא הסכים. טוב אני מבינה אותו, חצי מהזמן גם אני מרגישה תקועה עם הבנות, אז למה שהוא לא? אחרי שכולם חצי התפזרו הארתי לשמעון מאשדוד עם הפנס בעיניים ושאלתי אותו אם הוא מעניין כי משעמם לי, אז הוא אמר שכן והתיישב. ואז התחלנו סיפור בהמשכים על חלליות, משהו שלא הלך כל כך טוב. ואז התחלנו את הסיפור הכי קרוע בעולם, וריאציה של הקוסם מארץ עוץ. במקום דורותי היה ילד בשם דור וכלב בשם נילי, שגרו עם אישה זקנה מקומטת ואיש זקן מקומט, ואז הייתה סופה. בכל אופן, בדרכם הם ראו איש תלוי בשדה עם הידיים פרושות ושאלו אותו מיהו והוא אמר שקוראים לו ישו (הסבר: ישו הצלוב=הדחליל... הכל בהומור
היום השלישי
וואי איך אני מורטת לכם את העצבים נכון? יום חמישי ה21.8.03- באותו יום לא יצאתי למסלול בגלל השפשפת. קמתי עם כולם ב5 וחצי ואז התלבשתי והכל, והלכתי להשיג אישור מהרופא. החובשים המשיכו לנדנד לי שלא צריך וזה סתם שטויות אבל הרופא נתן אישור. נשארו איתי גם אביטל שסבלה מכאבי בטן רצחניים ורבקה, שהתייבשה. אביטל נכנסה למרפאה בשביל אישור רפואי ולא יצאה, וראינו ששמו אותה במיטה בחדר האחורי של המרפאה בגיחה, והיא ישבה שם ובכתה. בשלב מסוים אחרי שכולם יצאו למסלול הושיבו את כל החולים (אוטובוס מלא!) בקבוצה על האספלט ואמרו לנו שעד שהאזור של הגיחה לא נקי, לא חוזרים למחנה. אני עם שפשפת נוראית התחלתי לנקות, ולמזלי אביטל בדיוק בקשה שיקראו לי ולרבקה, אז נכנסנו אליה וישבנו איתה. ואז העלו אותנו לאוטובוס ומשם למחנה. אני ורבקה לקחנו את אביטל למרפאה במחנה ושם אשפזו אותה גם. ישבנו איתה קצת ואז רבקה, שאמא שלה הייתה אמורה לבוא תוך כמה שעות, לקחת אותה לדודים שלה בצפת שם היא תשתה ותאכל ואז להחזיר אותה, נשארה עם אביטל, ואני הלכתי להתקלח - גם עכשיו כשכולם במסלול המקלחות היו מלאות. כשחזרתי אביטל ישנה ורבקה נעלמה, כנראה נסעה לצפת. עליתי למאהל בנות שהיו בו בערך 10 בנות מפוזרות, האוהל שלנו התמוטט בינתיים, כנראה אתמול כשהיינו בגיחה, והשק"שים עוד לא הגיעו למחנה. ישנתי על הבד של האוהל, ושמתי את הראש על התיק, ישנתי בערך עד 1 ואז קראו לנו לארוחת צהריים אבל לא הייתי רעבה אז לא הלכתי. היה לי ספר די משעמם שקראתי עד 2 ואז אביטל באה, מסתבר שהכאבי בטן שלה נעלמו כאילו כלום. האמת שיש סיבה טובה אבל לא חשוב עכשיו. אז ישבנו עד כזה 3 במאהל ואז רבקה באה. 10 דק' אח"כ היא ביקשה שאני אלך איתה למרפאה, אז הלכתי. ירדנו ממאהל בנות ואז היא שינתה את דעתה ורצתה לחזור, אבל אמרתי שאם היא לא מרגישה טוב אז היא באה למרפאה, כי אחרי הכל היא התיבשה באופן רציני אתמול. סחבתי אותה למרפאה ושם בדקו לה לחץ דם ודופק והכל, שהיו קצת גבוהים, ואז 20 דק' נסו לשכנע אותה לשתות (תקלטו שהילדה התייבשה כי היא לא הסכימה לשתות - גם אחרי ההתיבשות היה צריך לשבת לה על הראש שתשתה.) כשהיא סופסוף שתתה כוס מים פתחו לה פחית שימורים של תירס אחרי שהתברר שהיא לא אכלה כמעט כלום כל היום. אבל היא לא הסכימה לאכול. שעה ורבע (!!) ישבנו שם ושידלנו אותה והיא לא אכלה אפילו גרגר. וזה לא אנורקסיה, היא פשוט לא רצתה לאכול. לא עזר מה שאמרנו לה, שאני הייתי מתה לפחית תירס (באמת רציתי, הייתי רעבה מוות, ואני שונאת תירס אבל הייתי מוכנה לאכול הכל באותו רגע). ושילדים באתיופיה היו מאושרים אם היתה להם פחית תירס. החובשים פתחו לי גם פחית כשהם שמעו שאני רעבה וגמרתי את כולה. בסוף שעה וחצי אח"כ רבקה הסכימה לגמור חצי פחית, אז הסתובבנו כזה במחנה עד שהיא גמרה חצי פחית. כשכולם התחילו לחזור מהמסלול רבקה ואביטל הרגישו רע שוב. הלכתי איתם למרפאה וביקשו ממני לחכות בחוץ כי היה עומס, כי כולם חזרו מהמסלול עם כל היבלות והפצעים. אז חיכיתי בחוץ ליד כולם. חצי שעה... והן לא יצאו. דיברתי עם אחד שהסתובב יחף, ציינתי בפניו שיעקוץ אותו עקרב, והוא אמר שאני מפחידה אותו כי אמרתי שאני על פרוזאק והייתי שרוטה לגמרי. כל הזמן הסתכלתי וחיפשתי את עדה 1 אבל הם חזרו רק בסוף-בסוף. אחרי שחיכיתי 45 דק' ביקשתי מהחובשים לחכות באור והם הסכימו. ואז יצאתי החוצה מהמרפאה וחיכיתי על החול עד שהעדה שלי באו. אביהו אמר לי שלום בדרך למאהל בנים, יקיר ישב איתי 10 דקות והלך. נכנסתי למרפאה, חיכיתי עוד, אחרי שעה וחצי (!!) שחיכיתי החלטתי לבדוק מה איתן. נכנסתי ומצאתי אותן יושבות ומדברות וצוחקות ואוכלות תירס, בקיצור, בריאות לגמרי. כשנכנסתי הן אמרו שהן שכחו ממני. אז נעלבתי. ובצדק, כל היום נסחבתי אחריהן ודאגתי להן והן שכחו ממני. יופי, למה לא. עליתי בריצה לעדה וצעקתי על צ'לצ'ו מעדה 2, ההוא שגר פעם בפר"ח. ואז ביקשתי סליחה. אח"כ שמעון מאשדוד בא והתיישב לידי ודיברנו קצת והבאתי את הקלסר אז שרנו קצת, ז"א, אני שרתי והוא הקשיב. (כן, אני שרה ליד בנים ולא, אני לא רוצה להכנס לזה). ואז ניסו להכין ארוחת ערב. מכירים את המלאווחים הקפואים? הביאו לנו כאלה רק שהם כבר לא היו קפואים אז גירדו את הבצק שנדבק מהניילונים ועשו כדורים ו'טיגנו' בשמן עמוק. אני ושמעון פרשנו כבר באמצע, כל מי שאכל מהם חטף כאב בטן נוראי. עליתי למאהל בנות להביא ג'קט כי היה לי קר, ושמעון הביא את השק"ש כי היה לו קר, ומישהי מחדרה נתנה לי חתיכת מלאווח - שלהם יצא טוב. ואז ישבנו למטה וחצי שעה הסתכלנו על הכוכבים עד שמצאנו את כוכב הצפון. ותחשבו למי שגר בדרום, או אצלי, בצפון-מרכז, הכוכבים בצפון היו מהממים. נורא נורא בולטים - אח"כ כשחזרתי לפר"ח הסתכלתי בכוכבים והם היו ממש חיוורים. לא משנה, הסתכלנו בכוכבים ומצאנו את כוכב הצפון ומצאנו משולש שווה שוקיים. ואז כזה שרנו קצת עם הקלסר ואז הנחתי עליו את הראש (על הקלסר, לא על שמעון!) ובקיצור... הסתכלנו המון על הכוכבים ודיברנו המון ובערך ב2 וחצי סופסוף עליתי לישון. יום הבא בהודעה הבאה!
וואי איך אני מורטת לכם את העצבים נכון? יום חמישי ה21.8.03- באותו יום לא יצאתי למסלול בגלל השפשפת. קמתי עם כולם ב5 וחצי ואז התלבשתי והכל, והלכתי להשיג אישור מהרופא. החובשים המשיכו לנדנד לי שלא צריך וזה סתם שטויות אבל הרופא נתן אישור. נשארו איתי גם אביטל שסבלה מכאבי בטן רצחניים ורבקה, שהתייבשה. אביטל נכנסה למרפאה בשביל אישור רפואי ולא יצאה, וראינו ששמו אותה במיטה בחדר האחורי של המרפאה בגיחה, והיא ישבה שם ובכתה. בשלב מסוים אחרי שכולם יצאו למסלול הושיבו את כל החולים (אוטובוס מלא!) בקבוצה על האספלט ואמרו לנו שעד שהאזור של הגיחה לא נקי, לא חוזרים למחנה. אני עם שפשפת נוראית התחלתי לנקות, ולמזלי אביטל בדיוק בקשה שיקראו לי ולרבקה, אז נכנסנו אליה וישבנו איתה. ואז העלו אותנו לאוטובוס ומשם למחנה. אני ורבקה לקחנו את אביטל למרפאה במחנה ושם אשפזו אותה גם. ישבנו איתה קצת ואז רבקה, שאמא שלה הייתה אמורה לבוא תוך כמה שעות, לקחת אותה לדודים שלה בצפת שם היא תשתה ותאכל ואז להחזיר אותה, נשארה עם אביטל, ואני הלכתי להתקלח - גם עכשיו כשכולם במסלול המקלחות היו מלאות. כשחזרתי אביטל ישנה ורבקה נעלמה, כנראה נסעה לצפת. עליתי למאהל בנות שהיו בו בערך 10 בנות מפוזרות, האוהל שלנו התמוטט בינתיים, כנראה אתמול כשהיינו בגיחה, והשק"שים עוד לא הגיעו למחנה. ישנתי על הבד של האוהל, ושמתי את הראש על התיק, ישנתי בערך עד 1 ואז קראו לנו לארוחת צהריים אבל לא הייתי רעבה אז לא הלכתי. היה לי ספר די משעמם שקראתי עד 2 ואז אביטל באה, מסתבר שהכאבי בטן שלה נעלמו כאילו כלום. האמת שיש סיבה טובה אבל לא חשוב עכשיו. אז ישבנו עד כזה 3 במאהל ואז רבקה באה. 10 דק' אח"כ היא ביקשה שאני אלך איתה למרפאה, אז הלכתי. ירדנו ממאהל בנות ואז היא שינתה את דעתה ורצתה לחזור, אבל אמרתי שאם היא לא מרגישה טוב אז היא באה למרפאה, כי אחרי הכל היא התיבשה באופן רציני אתמול. סחבתי אותה למרפאה ושם בדקו לה לחץ דם ודופק והכל, שהיו קצת גבוהים, ואז 20 דק' נסו לשכנע אותה לשתות (תקלטו שהילדה התייבשה כי היא לא הסכימה לשתות - גם אחרי ההתיבשות היה צריך לשבת לה על הראש שתשתה.) כשהיא סופסוף שתתה כוס מים פתחו לה פחית שימורים של תירס אחרי שהתברר שהיא לא אכלה כמעט כלום כל היום. אבל היא לא הסכימה לאכול. שעה ורבע (!!) ישבנו שם ושידלנו אותה והיא לא אכלה אפילו גרגר. וזה לא אנורקסיה, היא פשוט לא רצתה לאכול. לא עזר מה שאמרנו לה, שאני הייתי מתה לפחית תירס (באמת רציתי, הייתי רעבה מוות, ואני שונאת תירס אבל הייתי מוכנה לאכול הכל באותו רגע). ושילדים באתיופיה היו מאושרים אם היתה להם פחית תירס. החובשים פתחו לי גם פחית כשהם שמעו שאני רעבה וגמרתי את כולה. בסוף שעה וחצי אח"כ רבקה הסכימה לגמור חצי פחית, אז הסתובבנו כזה במחנה עד שהיא גמרה חצי פחית. כשכולם התחילו לחזור מהמסלול רבקה ואביטל הרגישו רע שוב. הלכתי איתם למרפאה וביקשו ממני לחכות בחוץ כי היה עומס, כי כולם חזרו מהמסלול עם כל היבלות והפצעים. אז חיכיתי בחוץ ליד כולם. חצי שעה... והן לא יצאו. דיברתי עם אחד שהסתובב יחף, ציינתי בפניו שיעקוץ אותו עקרב, והוא אמר שאני מפחידה אותו כי אמרתי שאני על פרוזאק והייתי שרוטה לגמרי. כל הזמן הסתכלתי וחיפשתי את עדה 1 אבל הם חזרו רק בסוף-בסוף. אחרי שחיכיתי 45 דק' ביקשתי מהחובשים לחכות באור והם הסכימו. ואז יצאתי החוצה מהמרפאה וחיכיתי על החול עד שהעדה שלי באו. אביהו אמר לי שלום בדרך למאהל בנים, יקיר ישב איתי 10 דקות והלך. נכנסתי למרפאה, חיכיתי עוד, אחרי שעה וחצי (!!) שחיכיתי החלטתי לבדוק מה איתן. נכנסתי ומצאתי אותן יושבות ומדברות וצוחקות ואוכלות תירס, בקיצור, בריאות לגמרי. כשנכנסתי הן אמרו שהן שכחו ממני. אז נעלבתי. ובצדק, כל היום נסחבתי אחריהן ודאגתי להן והן שכחו ממני. יופי, למה לא. עליתי בריצה לעדה וצעקתי על צ'לצ'ו מעדה 2, ההוא שגר פעם בפר"ח. ואז ביקשתי סליחה. אח"כ שמעון מאשדוד בא והתיישב לידי ודיברנו קצת והבאתי את הקלסר אז שרנו קצת, ז"א, אני שרתי והוא הקשיב. (כן, אני שרה ליד בנים ולא, אני לא רוצה להכנס לזה). ואז ניסו להכין ארוחת ערב. מכירים את המלאווחים הקפואים? הביאו לנו כאלה רק שהם כבר לא היו קפואים אז גירדו את הבצק שנדבק מהניילונים ועשו כדורים ו'טיגנו' בשמן עמוק. אני ושמעון פרשנו כבר באמצע, כל מי שאכל מהם חטף כאב בטן נוראי. עליתי למאהל בנות להביא ג'קט כי היה לי קר, ושמעון הביא את השק"ש כי היה לו קר, ומישהי מחדרה נתנה לי חתיכת מלאווח - שלהם יצא טוב. ואז ישבנו למטה וחצי שעה הסתכלנו על הכוכבים עד שמצאנו את כוכב הצפון. ותחשבו למי שגר בדרום, או אצלי, בצפון-מרכז, הכוכבים בצפון היו מהממים. נורא נורא בולטים - אח"כ כשחזרתי לפר"ח הסתכלתי בכוכבים והם היו ממש חיוורים. לא משנה, הסתכלנו בכוכבים ומצאנו את כוכב הצפון ומצאנו משולש שווה שוקיים. ואז כזה שרנו קצת עם הקלסר ואז הנחתי עליו את הראש (על הקלסר, לא על שמעון!) ובקיצור... הסתכלנו המון על הכוכבים ודיברנו המון ובערך ב2 וחצי סופסוף עליתי לישון. יום הבא בהודעה הבאה!
היום הרביעי...
כן כן יש 7... יום שישי ה22.8.03- הדבר הראשון שחשבתי עליו כשקמתי היה: היום יש למשה יומולדת. הוא שינן לי לראש כ"כ הרבה פעמים שב22 יש לו יומולדת שלא יכולתי שלא לזכור את זה. אבל דחיתי את הSMS לאח"כ כי במחנה לא הייתה בכלל קליטה לסלקום. קמתי כרגיל, התלבשתי כרגיל, עליתי לעדה כרגיל. אמרו לנו לנקות ודחפו לנו שקיות זבל כתומות ליד. אביטל הוכיחה במחנה הזה שהיא עצלנית משהו נוראי. היא הרימה שתי עטיפות וקופסת שימורים, שמטה את השקית והכריזה 'ניקיתי!!' אני מצידי המשכתי לנקות עוד כמה שניות והפסקתי, פשוט כי לא רציתי לנקות. אבל כשאמר לנו דורון לנקות, לא צעקתי כמו אביטל 'ניקיתי!' אלא באמת המשכתי לנקות. גם אביהו מהשבט שלי ניקה ועוד איזה 2 אנשים. אנשים עלו לעדה וירדו ממנה, ובסוף כולנו ירדנו למטה. עלינו לאוטובוסים - עכשיו, חצי מהעדה גם ככה לא יצאו למסלול - באמת בקושי אנשים עלו בכלל לאוטובוסים. 3 הבנות שיצאו ביום חמישי מהשבט שלי (יותר נכון, 2 הבנות והמדריכה שהגיעה שלשום בגיחה) נשארו במחנה. וכל מי שנשאר - בישל. בכל אופן, היינו 3 בנות ו2 בנים מהשבט ועוד די הרבה אנשים מהעדה. הורידו אותנו מהאוטובוסים באיזה כפר דרוזי אחד, ואוטובוס כמעט מלא חזר למחנה - כמעט אף אחד לא יצא למסלול. רבקה לעומת זאת בחרה להמשיך למרות שהיא הייתה חלשה, ואח"כ במסלול היא שוב חצי התעלפה. בכל אופן, התחלנו ללכת, ו2 דקות אח"כ כשיצאנו מהכפר עצרנו מתחת לעץ לארוחת בוקר. (תעביר את הטונה-מדממת! למי יש גבינה? מה?! נגמר השוקולד?!) ואז המשכנו ללכת. אני ושמעון הלכנו כזה ביחד עם אחד איתמר מאשדוד, והשבט שלי המשיכו קצת מלפנים. בשלב מסוים עקפנו אותם, איתמר נשאר מאחורה ואנחנו השגנו אותם באיזה רבע שעה עד שמצאנו סלע שטוח ונחנו וחיכינו להם. בכל אופן, בשלב מסוים דורון אמר שתהיה קרינה כי אנחנו עוברים ליד האנטנות (הוא הצביע לנו על 2 אנטנות למעלה בהר) ונצטרך לשים שקיות על הראש בטווח של 200 מטר. אבל לא היו לנו שקיות אז הוא אמר שנרוץ. המשכנו ללכת וללכת וללכת עם קצת עצירות שתיה, ובשלב מסוים ראינו התקהלות מרחוק ומישהו צעק 'יש פה חובש?' אז אחד מהעדה שהוא מע"ר רץ קדימה. הייתה שם מישהו עם קוצר נשימה שכמעט-כמעט איבדה את ההכרה. ראיתי את כולם מסביבה מסתכלים עליה וחשבתי זה ממש מגעיל מצידם לבהות בה כאילו היא מופע קרקס, אז המשכתי ללכת, ולכן לא ראיתי מה הוא עשה אבל סיפרו לי שהוא לא איבד את העשתונות וממש הציל את החיים שלה. אני מצידי המשכתי לעלות ועכשיו התחיל להיות ממש טיפוס רציני. קצת אח"כ עצרנו כל העדה ודורון העביר לנו איזה פעולה מוזרה וקצרה, ואז המשכנו ללכת ולעלות ולעלות. בשלב מסוים הרגשתי שאני ממש לא יכולה להמשיך ועשיתי כל כמה צעדים עצירה לכמה שניות. המשכתי קצת לטפס עד שהגעתי לסלע גדול ומוצל ועצרתי שם. ישב שם מאבטח ששאל אותי אם אני עושה עצירה כאן אז אמרתי שכן והוא הצביע על תיק חובש שעמד שם ואמר שהחובש השאיר אותו שם כשהוא רץ לעזור לזו שלמטה, ואם אני יכולה להגיד לקבוצה הבאה שתעצור שם שיתנו לו את זה כשהוא מגיע. הסכמתי, חשבתי תיכף יעצרו שם אנשים, אבל ישבתי שם 20 דקות וכולם המשיכו והמשיכו. השבט שלי המשיכו והשאירו אותי מאחורה, וכולם המשיכו פשוט ללכת. אחרי 20 דקות שמעון הגיע וישב איתי גם 10 דקות, ואז גם איתמר הגיע. אבל איתמר היה חצי מת אז חיכינו שם עוד רבע שעה והמשכנו ללכת בסוטול. הגענו לאנטנות, אבל כבר מזמן הבנתי שדורון עבד עלינו בקטע של הקרינה. הייתה שם לסלקום קליטה ושלחתי למשה מזל"ט. המשכנו ללכת עד שהגענו לכביש שהיה בירידה והתחלנו ללכת וללכת בכביש וסתם דיברנו כזה שלושתנו. האוטובוס חיכה במורד הכביש הארוך-ארוך. בשלב מסוים עצרנו לשתות וראינו שלט שהיא כתוב עליו '4 קמ'. חשבנו עוד 4 ק"מ ושמחנו שלא יותר מזה, אבל כשהתקרבנו ראינו שהיה שם גם 5 שהתקלף (כאילו 45 קמ). כמעט השתגענו ואז שמתי לב שהייתה גם ש'. (כאילו 45 קמ"ש, ז"א שזו המהירות המותרת ולא הדרך שנשארה). הגענו סופסוף לאוטובוס. עלינו עליו, ונסענו למחנה, שם ההורים שלי חיכו לי כי זה היום של הביקורים. אביטל ורבקה נכנסו למרפאה וההורים שלי ואני התיישבנו שם באזור, והם הביאו לי בקבוק 2 ליטר של קולה וגם עוגה, ואח"כ כשעליתי לעדה ההתנפלות הייתה גדולה. חזרתי למאהל בנות. ישנתי קצת, לקחתי ממישהי חולצה ולבשתי ראומה לשבת, ואז הלכנו לתפילת ערבית. לא התקלחתי אבל חפפתי את השיער בכיור. אחרי ערבית אביטל הייתה צריכה להביא משהו מהמאהל אז חיכיתי לה, ופגשתי שם מישהי שגם חיכתה לחברה שלה מתחת למאהל. אח"כ הייתה ארוחת ערב שאלו שנשארו במחנה באותו יום בישלו. היה בסדר. היה מיץ ושתינו ממנו בכמויות. אשדוד השרוטים עשו 'קטעים אומנותיים' וקרעו אותנו מצחוק. (למשל הם עשו תנועות לשיר 'שאי עינייך וראי' - נשפכנו.) אח"כ ניקינו את השולחנות המאולתרים ואנשים התפזרו. ישבנו אני, אביטל, אורטל, שניים אהרוני וישי מפסגות, צ'לצ'ו, אביהו, והראל, שמעון ואיתמר מאשדוד במעגל כזה. מהר מאוד שמעון נרדם ופרש, ואהרוני וישי ואיתמר דיברו על דברים... נגדיר את זה 'מגעילים'. אביטל ואורטל פרשו גם. אביהו התעייף והלך לישון. צ'לצ'ו הלך עם חברים שלו. אהרוני נשאר שם ואני וישי הלכנו לסיבוב מסביב למחנה. הוא מהאנשים האלה שלא שומרים נגיעה אבל לא שומרים גם על שאר הדברים - ובכלל זה שפה נקיה, נושאים שלא מדברים עליהם, תפילות וכאלה. הוא נורא נחמד, באמת, ויש לו עיניים מדהימות
ירוקות כאלה אבל בנאדם, יש דברים של-א מדברים עליהם, בטח שלא עם בנות, אפילו שאני לא ממש כמו שאר הבנות וגם אמרתי לו את זה. בקיצור, דיברנו איזו שעה והלכתי לישון. שבת - בהודעה הבאה!
כן כן יש 7... יום שישי ה22.8.03- הדבר הראשון שחשבתי עליו כשקמתי היה: היום יש למשה יומולדת. הוא שינן לי לראש כ"כ הרבה פעמים שב22 יש לו יומולדת שלא יכולתי שלא לזכור את זה. אבל דחיתי את הSMS לאח"כ כי במחנה לא הייתה בכלל קליטה לסלקום. קמתי כרגיל, התלבשתי כרגיל, עליתי לעדה כרגיל. אמרו לנו לנקות ודחפו לנו שקיות זבל כתומות ליד. אביטל הוכיחה במחנה הזה שהיא עצלנית משהו נוראי. היא הרימה שתי עטיפות וקופסת שימורים, שמטה את השקית והכריזה 'ניקיתי!!' אני מצידי המשכתי לנקות עוד כמה שניות והפסקתי, פשוט כי לא רציתי לנקות. אבל כשאמר לנו דורון לנקות, לא צעקתי כמו אביטל 'ניקיתי!' אלא באמת המשכתי לנקות. גם אביהו מהשבט שלי ניקה ועוד איזה 2 אנשים. אנשים עלו לעדה וירדו ממנה, ובסוף כולנו ירדנו למטה. עלינו לאוטובוסים - עכשיו, חצי מהעדה גם ככה לא יצאו למסלול - באמת בקושי אנשים עלו בכלל לאוטובוסים. 3 הבנות שיצאו ביום חמישי מהשבט שלי (יותר נכון, 2 הבנות והמדריכה שהגיעה שלשום בגיחה) נשארו במחנה. וכל מי שנשאר - בישל. בכל אופן, היינו 3 בנות ו2 בנים מהשבט ועוד די הרבה אנשים מהעדה. הורידו אותנו מהאוטובוסים באיזה כפר דרוזי אחד, ואוטובוס כמעט מלא חזר למחנה - כמעט אף אחד לא יצא למסלול. רבקה לעומת זאת בחרה להמשיך למרות שהיא הייתה חלשה, ואח"כ במסלול היא שוב חצי התעלפה. בכל אופן, התחלנו ללכת, ו2 דקות אח"כ כשיצאנו מהכפר עצרנו מתחת לעץ לארוחת בוקר. (תעביר את הטונה-מדממת! למי יש גבינה? מה?! נגמר השוקולד?!) ואז המשכנו ללכת. אני ושמעון הלכנו כזה ביחד עם אחד איתמר מאשדוד, והשבט שלי המשיכו קצת מלפנים. בשלב מסוים עקפנו אותם, איתמר נשאר מאחורה ואנחנו השגנו אותם באיזה רבע שעה עד שמצאנו סלע שטוח ונחנו וחיכינו להם. בכל אופן, בשלב מסוים דורון אמר שתהיה קרינה כי אנחנו עוברים ליד האנטנות (הוא הצביע לנו על 2 אנטנות למעלה בהר) ונצטרך לשים שקיות על הראש בטווח של 200 מטר. אבל לא היו לנו שקיות אז הוא אמר שנרוץ. המשכנו ללכת וללכת וללכת עם קצת עצירות שתיה, ובשלב מסוים ראינו התקהלות מרחוק ומישהו צעק 'יש פה חובש?' אז אחד מהעדה שהוא מע"ר רץ קדימה. הייתה שם מישהו עם קוצר נשימה שכמעט-כמעט איבדה את ההכרה. ראיתי את כולם מסביבה מסתכלים עליה וחשבתי זה ממש מגעיל מצידם לבהות בה כאילו היא מופע קרקס, אז המשכתי ללכת, ולכן לא ראיתי מה הוא עשה אבל סיפרו לי שהוא לא איבד את העשתונות וממש הציל את החיים שלה. אני מצידי המשכתי לעלות ועכשיו התחיל להיות ממש טיפוס רציני. קצת אח"כ עצרנו כל העדה ודורון העביר לנו איזה פעולה מוזרה וקצרה, ואז המשכנו ללכת ולעלות ולעלות. בשלב מסוים הרגשתי שאני ממש לא יכולה להמשיך ועשיתי כל כמה צעדים עצירה לכמה שניות. המשכתי קצת לטפס עד שהגעתי לסלע גדול ומוצל ועצרתי שם. ישב שם מאבטח ששאל אותי אם אני עושה עצירה כאן אז אמרתי שכן והוא הצביע על תיק חובש שעמד שם ואמר שהחובש השאיר אותו שם כשהוא רץ לעזור לזו שלמטה, ואם אני יכולה להגיד לקבוצה הבאה שתעצור שם שיתנו לו את זה כשהוא מגיע. הסכמתי, חשבתי תיכף יעצרו שם אנשים, אבל ישבתי שם 20 דקות וכולם המשיכו והמשיכו. השבט שלי המשיכו והשאירו אותי מאחורה, וכולם המשיכו פשוט ללכת. אחרי 20 דקות שמעון הגיע וישב איתי גם 10 דקות, ואז גם איתמר הגיע. אבל איתמר היה חצי מת אז חיכינו שם עוד רבע שעה והמשכנו ללכת בסוטול. הגענו לאנטנות, אבל כבר מזמן הבנתי שדורון עבד עלינו בקטע של הקרינה. הייתה שם לסלקום קליטה ושלחתי למשה מזל"ט. המשכנו ללכת עד שהגענו לכביש שהיה בירידה והתחלנו ללכת וללכת בכביש וסתם דיברנו כזה שלושתנו. האוטובוס חיכה במורד הכביש הארוך-ארוך. בשלב מסוים עצרנו לשתות וראינו שלט שהיא כתוב עליו '4 קמ'. חשבנו עוד 4 ק"מ ושמחנו שלא יותר מזה, אבל כשהתקרבנו ראינו שהיה שם גם 5 שהתקלף (כאילו 45 קמ). כמעט השתגענו ואז שמתי לב שהייתה גם ש'. (כאילו 45 קמ"ש, ז"א שזו המהירות המותרת ולא הדרך שנשארה). הגענו סופסוף לאוטובוס. עלינו עליו, ונסענו למחנה, שם ההורים שלי חיכו לי כי זה היום של הביקורים. אביטל ורבקה נכנסו למרפאה וההורים שלי ואני התיישבנו שם באזור, והם הביאו לי בקבוק 2 ליטר של קולה וגם עוגה, ואח"כ כשעליתי לעדה ההתנפלות הייתה גדולה. חזרתי למאהל בנות. ישנתי קצת, לקחתי ממישהי חולצה ולבשתי ראומה לשבת, ואז הלכנו לתפילת ערבית. לא התקלחתי אבל חפפתי את השיער בכיור. אחרי ערבית אביטל הייתה צריכה להביא משהו מהמאהל אז חיכיתי לה, ופגשתי שם מישהי שגם חיכתה לחברה שלה מתחת למאהל. אח"כ הייתה ארוחת ערב שאלו שנשארו במחנה באותו יום בישלו. היה בסדר. היה מיץ ושתינו ממנו בכמויות. אשדוד השרוטים עשו 'קטעים אומנותיים' וקרעו אותנו מצחוק. (למשל הם עשו תנועות לשיר 'שאי עינייך וראי' - נשפכנו.) אח"כ ניקינו את השולחנות המאולתרים ואנשים התפזרו. ישבנו אני, אביטל, אורטל, שניים אהרוני וישי מפסגות, צ'לצ'ו, אביהו, והראל, שמעון ואיתמר מאשדוד במעגל כזה. מהר מאוד שמעון נרדם ופרש, ואהרוני וישי ואיתמר דיברו על דברים... נגדיר את זה 'מגעילים'. אביטל ואורטל פרשו גם. אביהו התעייף והלך לישון. צ'לצ'ו הלך עם חברים שלו. אהרוני נשאר שם ואני וישי הלכנו לסיבוב מסביב למחנה. הוא מהאנשים האלה שלא שומרים נגיעה אבל לא שומרים גם על שאר הדברים - ובכלל זה שפה נקיה, נושאים שלא מדברים עליהם, תפילות וכאלה. הוא נורא נחמד, באמת, ויש לו עיניים מדהימות
יום מספר 5
היום היו קטעים... יום שבת ה23.8.03- היום קרה משהו מצחיק - לרכזים יש מן כזה מגפון לשבת, שזה חתיכת פלסטיק כתומה עגולה שמדברים לתוכה. לא משנה, בכל אופן, בבוקר שבת עובר הרכז הנכבד במאהל בנים וצועק 'בוקר טוב לכל המחנה! לכל המחנה בוקר טוב!' ומאחד האוהלים (של האשדודים, אלא מה?) עף לו סנדל - ישר לראש! עכשיו, אותו רכז העונה לשם חנניה, תמיד מספר ומדבר ברמקול ואחרי כל מילה שניה הוא אומר כזה 'אייייי!' בניגון... נו, כאילו הוא לומד תורה. אז מאחד האוהלים, נדמה לי שזה היה אשקלון, מישהו צועק 'מי חטף סנדל לראש?' וכולם עונים לו 'איייייי!' בניגון. את כל זה לא ראיתי כי זה קרה במאהל בנים ב6 בבוקר, אבל סיפרו לי. וזה הפך לשוס של המחנה. מאז כל הזמן אנשים צעקו 'איייי!' בשבת לא הגעתי לתפילת שחרית... הגעתי רק אח"כ לקידוש. אח"כ השליח הושיב אותנו במעגל ועשה סבב הכרות, שבו הוא ביקש מכל אחד ואחת להגיד את השם, צבע מברשת השיניים וסיפור שקשור בחיית מחמד. תופתעו לכמה בנים יש מברשת שיניים ורודה... בכל אופן, באמצע הפעולה של השליח אורטל סחבה אותי לחפש מיץ ענבים כי היא לא שמעה קידוש, ואז נזכרתי שמותר לקדש על מיץ אז מצאנו פטל והיא קידשה. ואז עלינו חזרה והתיישבנו, ז"א, היא התיישבה, על אחד הספסלים בין שתי בנות, ואני נדדתי כי לא היה לי איפה לשבת. בכלל כל הספסלים נטו למטה וזה היה נורא נורא לא נוח. אחרי הפעולה והכל אשדוד עשו עוד הופעה אומנותית - שורה של 5 בנים שעמדו מול העדה, ומכירים את זה שעושים כזה קצב, כמו מוראל, ואז כזה 'מי אוהב, מי אוהב, מי אוהב, מי אוהב, מי אוהב את השבת? אמא ואבא...' וכו' וכו'? אז הם כזה 'מי אוהב, מי אוהב, מי אוהב, מי אוהב, מי אוהב ת'מחנה.' ואז הם הסתובבו והלכו. נקרענו, הם עשו את זה ממש טוב. ואז הייתה ארוחת צהריים שבמהלכה לא אכלתי כמעט כלום, רק בורקס. ואז ישבנו כל מי שישב ביומשישי ביחד איזה שעתיים-שלוש ואז רציתי ללכת לישון אבל אביטל הזכירה לי שעוד 20 דק' מפקד אז לא שווה לי, אז אמרתי שאני אנוח בעדה ושמתי על אורטל ראש אז שמעון אמר שהוא יביא לי את השק"ש שלו כי המאהל בנים ממש קרוב אז אמרתי שלא צריך. ואז היה המפקד ושרנו את 'שאי עינייך וראי' עם התנועות. ואז עליתי למאהל בנות וישנתי בערך שעה. חצי שעה אחרי שהלכתי לישון התחיל המשפט אז הפסדתי חצי ממנו, אבל החצי שהייתי בו היה ממש נחמד. אחרי המשפט עליתי לעדה וישבנו שם כולם ואשדוד שרו שיר שהם המציאו: בהתחלה שרים את הפזמון: "משה שוחה בירקון מחפש טבעת, משה שוחה בירקון, משה השמנמן." ואז כולם מזמזמים ואחד מספר לפי הקצב על משה כפרה עליו שהייתה לו חברה שקראו לה תקווה כפרה עליה, ומשה רצה להציע לה נישואין אז הוא קנה לה טבעת מהתוכון - מכירים את התוכי שמוציא ביצה וטבעת? ואז הוא לקח אותה למקום רומנטי, לפארק הירקון, והוא כרע על ברכיו והוציא את הטבעת אבל היא נפלה לירקון אז הוא קפץ אחריה. ואז שרים שוב את הפזמון - "משה שוחה בירקון מחפש טבעת, משה שוחה בירקון, משה השמנמן." ואז מספרים שמשה שוחה ושוחה אבל אז הוא נזכר שהוא גוש שומן אז הוא מתחיל לטבוע, ותקווה חושבת שהוא עושה פשוט שחיה אומנותית. אז הוא צועק לה 'תקווה תקווה' והיא צועקת לו 'משה משה'. ואז שרים את הפזמון- "משה שוחה בירקון מחפש... טבע! וכולנו נקרענו, כרגיל. ואז הייתה תפילת ערבית. אבל סיימתי להתפלל מהר כי לא התפללתי עם המניין אז יצאתי מבית הכנסת המאולתר, והפסדתי הבדלה. אז אמרו לי שתהיה הבדלה למעלה בעדה אז עליתי וגיליתי שלא אז שמעון ירד איתי למטה לבית הכנסת לחפש את הנר ולעשות עוד הבדלה והגענו בדיוק באמצע ההבדלה השניה, אבל אז אמרו לנו שעוד 10 דקות תהיה עוד אחת אז חיכינו ואז הייתה הבדלה ואז עלינו למעלה. ולמעלה ישבנו כזה, ואחד שמואל מאשדוד שמנגן ממש מהמם ישב עם הגיטרה וניגן וכולנו שרנו ואז בא מישהו אחר וניגן ומישהו אחר ובקיצור כל אחד שידע לנגן - ניגן בתורו. אח"כ ישי, המע"ר מפסגות, הוציא אמגזית והרתיח מים וכולם הכינו לעצמם מנות חמות ואז הם הרתיחו עוד מים ועשו תה, ואז אני ושמעון לקחנו כוסות תה וירדנו למטה בדיוק כשנכבו כ-ל האורות, והיה לו פנס קטן. אז ישבנו בחושך והסתכלנו על הכוכבים שבחושך גמור היו עוד יותר בולטים ועוד יותר יפים. ואז באותו יום היה לי הג'קט אבל היה קר אז הלכנו והתיישבנו ליד הקיוסק כדי שהוא יחסום את הרוח, ואז שמענו מישהו מנגן בגיטרה ואני כזה 'זה בטוח שמואל, רק הוא מנגן ככה' וזה באמת היה הוא ואז אמרנו לו שלום והמשכנו ללכת ודיברנו קצת ובסביבות 3 הלכנו לישון.
היום היו קטעים... יום שבת ה23.8.03- היום קרה משהו מצחיק - לרכזים יש מן כזה מגפון לשבת, שזה חתיכת פלסטיק כתומה עגולה שמדברים לתוכה. לא משנה, בכל אופן, בבוקר שבת עובר הרכז הנכבד במאהל בנים וצועק 'בוקר טוב לכל המחנה! לכל המחנה בוקר טוב!' ומאחד האוהלים (של האשדודים, אלא מה?) עף לו סנדל - ישר לראש! עכשיו, אותו רכז העונה לשם חנניה, תמיד מספר ומדבר ברמקול ואחרי כל מילה שניה הוא אומר כזה 'אייייי!' בניגון... נו, כאילו הוא לומד תורה. אז מאחד האוהלים, נדמה לי שזה היה אשקלון, מישהו צועק 'מי חטף סנדל לראש?' וכולם עונים לו 'איייייי!' בניגון. את כל זה לא ראיתי כי זה קרה במאהל בנים ב6 בבוקר, אבל סיפרו לי. וזה הפך לשוס של המחנה. מאז כל הזמן אנשים צעקו 'איייי!' בשבת לא הגעתי לתפילת שחרית... הגעתי רק אח"כ לקידוש. אח"כ השליח הושיב אותנו במעגל ועשה סבב הכרות, שבו הוא ביקש מכל אחד ואחת להגיד את השם, צבע מברשת השיניים וסיפור שקשור בחיית מחמד. תופתעו לכמה בנים יש מברשת שיניים ורודה... בכל אופן, באמצע הפעולה של השליח אורטל סחבה אותי לחפש מיץ ענבים כי היא לא שמעה קידוש, ואז נזכרתי שמותר לקדש על מיץ אז מצאנו פטל והיא קידשה. ואז עלינו חזרה והתיישבנו, ז"א, היא התיישבה, על אחד הספסלים בין שתי בנות, ואני נדדתי כי לא היה לי איפה לשבת. בכלל כל הספסלים נטו למטה וזה היה נורא נורא לא נוח. אחרי הפעולה והכל אשדוד עשו עוד הופעה אומנותית - שורה של 5 בנים שעמדו מול העדה, ומכירים את זה שעושים כזה קצב, כמו מוראל, ואז כזה 'מי אוהב, מי אוהב, מי אוהב, מי אוהב, מי אוהב את השבת? אמא ואבא...' וכו' וכו'? אז הם כזה 'מי אוהב, מי אוהב, מי אוהב, מי אוהב, מי אוהב ת'מחנה.' ואז הם הסתובבו והלכו. נקרענו, הם עשו את זה ממש טוב. ואז הייתה ארוחת צהריים שבמהלכה לא אכלתי כמעט כלום, רק בורקס. ואז ישבנו כל מי שישב ביומשישי ביחד איזה שעתיים-שלוש ואז רציתי ללכת לישון אבל אביטל הזכירה לי שעוד 20 דק' מפקד אז לא שווה לי, אז אמרתי שאני אנוח בעדה ושמתי על אורטל ראש אז שמעון אמר שהוא יביא לי את השק"ש שלו כי המאהל בנים ממש קרוב אז אמרתי שלא צריך. ואז היה המפקד ושרנו את 'שאי עינייך וראי' עם התנועות. ואז עליתי למאהל בנות וישנתי בערך שעה. חצי שעה אחרי שהלכתי לישון התחיל המשפט אז הפסדתי חצי ממנו, אבל החצי שהייתי בו היה ממש נחמד. אחרי המשפט עליתי לעדה וישבנו שם כולם ואשדוד שרו שיר שהם המציאו: בהתחלה שרים את הפזמון: "משה שוחה בירקון מחפש טבעת, משה שוחה בירקון, משה השמנמן." ואז כולם מזמזמים ואחד מספר לפי הקצב על משה כפרה עליו שהייתה לו חברה שקראו לה תקווה כפרה עליה, ומשה רצה להציע לה נישואין אז הוא קנה לה טבעת מהתוכון - מכירים את התוכי שמוציא ביצה וטבעת? ואז הוא לקח אותה למקום רומנטי, לפארק הירקון, והוא כרע על ברכיו והוציא את הטבעת אבל היא נפלה לירקון אז הוא קפץ אחריה. ואז שרים שוב את הפזמון - "משה שוחה בירקון מחפש טבעת, משה שוחה בירקון, משה השמנמן." ואז מספרים שמשה שוחה ושוחה אבל אז הוא נזכר שהוא גוש שומן אז הוא מתחיל לטבוע, ותקווה חושבת שהוא עושה פשוט שחיה אומנותית. אז הוא צועק לה 'תקווה תקווה' והיא צועקת לו 'משה משה'. ואז שרים את הפזמון- "משה שוחה בירקון מחפש... טבע! וכולנו נקרענו, כרגיל. ואז הייתה תפילת ערבית. אבל סיימתי להתפלל מהר כי לא התפללתי עם המניין אז יצאתי מבית הכנסת המאולתר, והפסדתי הבדלה. אז אמרו לי שתהיה הבדלה למעלה בעדה אז עליתי וגיליתי שלא אז שמעון ירד איתי למטה לבית הכנסת לחפש את הנר ולעשות עוד הבדלה והגענו בדיוק באמצע ההבדלה השניה, אבל אז אמרו לנו שעוד 10 דקות תהיה עוד אחת אז חיכינו ואז הייתה הבדלה ואז עלינו למעלה. ולמעלה ישבנו כזה, ואחד שמואל מאשדוד שמנגן ממש מהמם ישב עם הגיטרה וניגן וכולנו שרנו ואז בא מישהו אחר וניגן ומישהו אחר ובקיצור כל אחד שידע לנגן - ניגן בתורו. אח"כ ישי, המע"ר מפסגות, הוציא אמגזית והרתיח מים וכולם הכינו לעצמם מנות חמות ואז הם הרתיחו עוד מים ועשו תה, ואז אני ושמעון לקחנו כוסות תה וירדנו למטה בדיוק כשנכבו כ-ל האורות, והיה לו פנס קטן. אז ישבנו בחושך והסתכלנו על הכוכבים שבחושך גמור היו עוד יותר בולטים ועוד יותר יפים. ואז באותו יום היה לי הג'קט אבל היה קר אז הלכנו והתיישבנו ליד הקיוסק כדי שהוא יחסום את הרוח, ואז שמענו מישהו מנגן בגיטרה ואני כזה 'זה בטוח שמואל, רק הוא מנגן ככה' וזה באמת היה הוא ואז אמרנו לו שלום והמשכנו ללכת ודיברנו קצת ובסביבות 3 הלכנו לישון.
יום מספר 6
נו תתעודדו רק עוד 2!! יום ראשון ה24.8.03- היום של הניווטים! חילקו אותנו לחוליות של בערך 11-12 אנשים כל אחת, ואת כל השבט שלי שמו בחוליה הראשונה חוץ מאותי ועוד אחת שאנחנו בקושי מדברות, שהכניסו לחוליה 2. שבת'כלס הם חבר'ה ממש חמודים כולם - אבל הם סטלנים בטירוף, לכו תזיזו אותם עכשיו. היה היום הכי מבאס שהיה. תפסתי מצברוח רע שלא השתפר לי עד שעלינו על האוטובוסים חזרה למחנה, בסביבות 3 אחה"צ. בבוקר כשיצאנו הייתה לי שיחה קצרה ומצחיקה עם שמואל: "למה אתה מאחורי כולם?" "כי אני מאסף" "גם אני רוצה להיות מאספת" "את לא יכולה" "למה?" "כי אני מאסף." "אז אתה מאסף ואני מאספת!" "לא את לא יכולה" "למה?" "כי את בת" "טוב אז אתה שוביניסט ואני מאספת" "לא את לא יכולה" "למה?" "כי אין לך מכנסיים קצרים!" "יש לי מתחת לחצאית! עכשיו אני מאספת!" "לא את לא!" "למה?" "כי אין לך מקל" (היה לו מקל ארוך כזה). הרמתי מקל ארוך וניקיתי ממנו את הענפים הדקים שהיו מחוברים אליו. "הנה יש לי מקל". בסוף לא הייתי מאספת, אבל הלכתי ממש לאט והוא בתור מאסף היה חייב להגרר מאחורי. הנקמה מתוקה... בכל אופן, זו הייתה נק' האור היחידה בכל המסלול של יום ראשון. בשלב מסוים הגענו לנקודה במסלול וגילינו שהחוליה הראשונה נורא נהנתה, הם תפסו טרמפ על ג'יפ ועצרו בחווה ועשו ממש כיף חיים מה שביאס אותי הרבה יותר, בקיצור, היה מסלול זבל. שלא לדבר על כמה שהם השוויצו בזה שהם נהנו. בסוף עלינו על האוטובוסים חזרה למחנה. הגענו ועלינו למאהל בנות. בערב ב7 וחצי הייתה אמורה להיות לנו הופעה של אהרון רזיאל באיזה ישוב איפושהו באזור. ב8 עלינו לאוטובוסים, ההופעה כבר התחילה כשהגענו. מאחורי איפה שכולם עמדו או רקדו היה שטח לא מאוד גדול של דשא גבוה-גבוה, 8 ס"מ לפחות, ורך בטירוף. אני ואורטל התיישבנו שם כמה דקות, אח"כ מצאנו את שאר החבר'ה. אורטל הלכה לרקוד, אני הלכתי עם האחרים לקנות פיצה. קנינו מגש וקולה ושתינו ואכלנו. אח"כ חזרנו למשטח הדשא ואני ורבקה וישי ויקיר ישבנו על הדשא, ואז יקיר שם ראש על ישי והלך לישון ואני שאלתי את רבקה אם אפשר לשים עליה ראש והיא אמרה שלא, אז ישנתי על הדשא והם ישבו לידינו כזה. ואז הם היו צריכים ללכת אז אני הייתי חייבת לקום, כי זה ממש לא נראה טוב שאנחנו ככה ישנים. ואז שמעון בא ודיברנו קצת ואז ההופעה נגמרה ועלינו לאוטובוסים ושרנו שם קצת ואז הגענו למחנה ועלינו לעדה. הם רצו לעשות קומזיץ, העדה שלנו. כבר החליטו שעושים קומזיץ לכל המחנה אבל הם רצו מדורה משלהם. אז עשינו מדורה משלנו, וישבנו מסביבה ודיברנו ולאט לאט אנשים פרשו - שמואל למשל, נרדם מיד ונשאר שם כמה שעות אח"כ. הבנות הלכו משם ממש מהר, אביהו נרדם אחרי חצי שעה, קם והלך למאהל בנים, ובסוף נשארנו אני, אחד בשם מתניה, הראל ושמעון. בסוף בסוף נשארנו אני ושמעון, כיבינו את המדורה, או מה שנשאר ממנה, בחול, ישבנו איזה 45 דקות ליד מה שהיה פעם מדורה, וקפאנו מקור. לי היה ג'קט ועדיין היה לי ממש קר, ולו היה השק"ש שלו אבל הוא התעקש שאני אתכסה בו ואני לא הסכמתי בשום אופן כי לי היו שתי חולצות ארוכות והוא היה בטי שירט קצרה. אז בסוף אף אחד לא התכסה בשק"ש. אח"כ הצטרפנו למדורה הגדולה-לשעבר והכינו שם תה, והיו שם איזה 2 בנים מהסניף של שרוך, ואיזה שעה אח"כ הלכתי לישון, בערך בשעה רבע ל5 לפנות בוקר.
נו תתעודדו רק עוד 2!! יום ראשון ה24.8.03- היום של הניווטים! חילקו אותנו לחוליות של בערך 11-12 אנשים כל אחת, ואת כל השבט שלי שמו בחוליה הראשונה חוץ מאותי ועוד אחת שאנחנו בקושי מדברות, שהכניסו לחוליה 2. שבת'כלס הם חבר'ה ממש חמודים כולם - אבל הם סטלנים בטירוף, לכו תזיזו אותם עכשיו. היה היום הכי מבאס שהיה. תפסתי מצברוח רע שלא השתפר לי עד שעלינו על האוטובוסים חזרה למחנה, בסביבות 3 אחה"צ. בבוקר כשיצאנו הייתה לי שיחה קצרה ומצחיקה עם שמואל: "למה אתה מאחורי כולם?" "כי אני מאסף" "גם אני רוצה להיות מאספת" "את לא יכולה" "למה?" "כי אני מאסף." "אז אתה מאסף ואני מאספת!" "לא את לא יכולה" "למה?" "כי את בת" "טוב אז אתה שוביניסט ואני מאספת" "לא את לא יכולה" "למה?" "כי אין לך מכנסיים קצרים!" "יש לי מתחת לחצאית! עכשיו אני מאספת!" "לא את לא!" "למה?" "כי אין לך מקל" (היה לו מקל ארוך כזה). הרמתי מקל ארוך וניקיתי ממנו את הענפים הדקים שהיו מחוברים אליו. "הנה יש לי מקל". בסוף לא הייתי מאספת, אבל הלכתי ממש לאט והוא בתור מאסף היה חייב להגרר מאחורי. הנקמה מתוקה... בכל אופן, זו הייתה נק' האור היחידה בכל המסלול של יום ראשון. בשלב מסוים הגענו לנקודה במסלול וגילינו שהחוליה הראשונה נורא נהנתה, הם תפסו טרמפ על ג'יפ ועצרו בחווה ועשו ממש כיף חיים מה שביאס אותי הרבה יותר, בקיצור, היה מסלול זבל. שלא לדבר על כמה שהם השוויצו בזה שהם נהנו. בסוף עלינו על האוטובוסים חזרה למחנה. הגענו ועלינו למאהל בנות. בערב ב7 וחצי הייתה אמורה להיות לנו הופעה של אהרון רזיאל באיזה ישוב איפושהו באזור. ב8 עלינו לאוטובוסים, ההופעה כבר התחילה כשהגענו. מאחורי איפה שכולם עמדו או רקדו היה שטח לא מאוד גדול של דשא גבוה-גבוה, 8 ס"מ לפחות, ורך בטירוף. אני ואורטל התיישבנו שם כמה דקות, אח"כ מצאנו את שאר החבר'ה. אורטל הלכה לרקוד, אני הלכתי עם האחרים לקנות פיצה. קנינו מגש וקולה ושתינו ואכלנו. אח"כ חזרנו למשטח הדשא ואני ורבקה וישי ויקיר ישבנו על הדשא, ואז יקיר שם ראש על ישי והלך לישון ואני שאלתי את רבקה אם אפשר לשים עליה ראש והיא אמרה שלא, אז ישנתי על הדשא והם ישבו לידינו כזה. ואז הם היו צריכים ללכת אז אני הייתי חייבת לקום, כי זה ממש לא נראה טוב שאנחנו ככה ישנים. ואז שמעון בא ודיברנו קצת ואז ההופעה נגמרה ועלינו לאוטובוסים ושרנו שם קצת ואז הגענו למחנה ועלינו לעדה. הם רצו לעשות קומזיץ, העדה שלנו. כבר החליטו שעושים קומזיץ לכל המחנה אבל הם רצו מדורה משלהם. אז עשינו מדורה משלנו, וישבנו מסביבה ודיברנו ולאט לאט אנשים פרשו - שמואל למשל, נרדם מיד ונשאר שם כמה שעות אח"כ. הבנות הלכו משם ממש מהר, אביהו נרדם אחרי חצי שעה, קם והלך למאהל בנים, ובסוף נשארנו אני, אחד בשם מתניה, הראל ושמעון. בסוף בסוף נשארנו אני ושמעון, כיבינו את המדורה, או מה שנשאר ממנה, בחול, ישבנו איזה 45 דקות ליד מה שהיה פעם מדורה, וקפאנו מקור. לי היה ג'קט ועדיין היה לי ממש קר, ולו היה השק"ש שלו אבל הוא התעקש שאני אתכסה בו ואני לא הסכמתי בשום אופן כי לי היו שתי חולצות ארוכות והוא היה בטי שירט קצרה. אז בסוף אף אחד לא התכסה בשק"ש. אח"כ הצטרפנו למדורה הגדולה-לשעבר והכינו שם תה, והיו שם איזה 2 בנים מהסניף של שרוך, ואיזה שעה אח"כ הלכתי לישון, בערך בשעה רבע ל5 לפנות בוקר.
והיום האחרון!
יום שני ה25.8.03- קמתי ב8, התלבשתי והתחלתי לארוז. הורדנו את התיקים. עליתי לעדה ועזרנו לנקות. עליתי למאהל ועזרנו לנקות. בקיצור, עד בערך 11 וחצי רק ניקינו. אח"כ ירדנו לרחבה וכולם ישבו שם כזה, בקבוצות לפי העדות וסתם כזה דיברנו. לקחתי מספרים של כמה אנשים. הבטחנו לשמור על קשר. התחלנו לתכנן כבר שבת עדה. קנינו ארטיקים. דורון קנה לכולם קרטיבים מכסף שהוא אסף יומיים קודם מכל החבר'ה. הסתלבטנו עד בערך 2 וחצי כשסופסוף העלו אותנו לאוטובוסים. ישבנו באוטובוס, היה לנו נהג רשע-רשע, והאוטובוס היה שקט נורא. כולם ישנו ומי שדיבר, לחש. במעבר ישבו יקיר וחבר שלו ושיחקו שש-בש. בערך חצי שעה לפני זכרון הנהג עצר בתחנת דלק והכריז על הפסקה של 10 דקות. כל מי שהיה לו כסף - שזה די מעט אנשים כי את כל התיקים השארנו בתא המטען של האוטובוס לבקשת הנהג - הלך לחנות לקנות משהו, אבל בחנות היו מחירים מופקעים נורא. מסתבר שהנהג מכיר את המוכר בחנות והוא פשוט עושה לו קומבינות. הוא בטח מקבל עמלה על כל אוטובוס שהוא מביא. הנהג היה ממש מגעיל. הוא הוריד את זכרון ואז את ניר עציון ואז אותנו ואז את חדרה. ואני ירדתי מהאוטובוס והלכתי לישון אצל אביטל, וסופסוף התקלחתי. והמים היו חומים, וכשחפפתי הקצף היה חום. ממש חום, בלי הגזמות. ואכלתי ולמחרת אמא שלי באה ב8 וחצי בבוקר ואספה אותי והקפיצה אותי לתחנת רכבת, והתיקים נשארו אצלה באוטו ונסעתי לת"א לאורתודנט. וכשחזרתי התחלנו לסוע לעפולה באוטו ובערך 7 דק' נסיעה מעפולה באמצע הכביש הראשי האוטו שבק חיים, והמנוע נשרף אז אני ואמא שלי השארנו את התיקים הגדולים באוטו והתחלנו ללכת ברגל לכיוון עפולה, ואז עצר לנו אוטובוס פרטי והנהג נתן לנו טרמפ וחזרתי הבייתה לעפולה. זהו. נו זה לא היה כ"כ נורא נכון?
יום שני ה25.8.03- קמתי ב8, התלבשתי והתחלתי לארוז. הורדנו את התיקים. עליתי לעדה ועזרנו לנקות. עליתי למאהל ועזרנו לנקות. בקיצור, עד בערך 11 וחצי רק ניקינו. אח"כ ירדנו לרחבה וכולם ישבו שם כזה, בקבוצות לפי העדות וסתם כזה דיברנו. לקחתי מספרים של כמה אנשים. הבטחנו לשמור על קשר. התחלנו לתכנן כבר שבת עדה. קנינו ארטיקים. דורון קנה לכולם קרטיבים מכסף שהוא אסף יומיים קודם מכל החבר'ה. הסתלבטנו עד בערך 2 וחצי כשסופסוף העלו אותנו לאוטובוסים. ישבנו באוטובוס, היה לנו נהג רשע-רשע, והאוטובוס היה שקט נורא. כולם ישנו ומי שדיבר, לחש. במעבר ישבו יקיר וחבר שלו ושיחקו שש-בש. בערך חצי שעה לפני זכרון הנהג עצר בתחנת דלק והכריז על הפסקה של 10 דקות. כל מי שהיה לו כסף - שזה די מעט אנשים כי את כל התיקים השארנו בתא המטען של האוטובוס לבקשת הנהג - הלך לחנות לקנות משהו, אבל בחנות היו מחירים מופקעים נורא. מסתבר שהנהג מכיר את המוכר בחנות והוא פשוט עושה לו קומבינות. הוא בטח מקבל עמלה על כל אוטובוס שהוא מביא. הנהג היה ממש מגעיל. הוא הוריד את זכרון ואז את ניר עציון ואז אותנו ואז את חדרה. ואני ירדתי מהאוטובוס והלכתי לישון אצל אביטל, וסופסוף התקלחתי. והמים היו חומים, וכשחפפתי הקצף היה חום. ממש חום, בלי הגזמות. ואכלתי ולמחרת אמא שלי באה ב8 וחצי בבוקר ואספה אותי והקפיצה אותי לתחנת רכבת, והתיקים נשארו אצלה באוטו ונסעתי לת"א לאורתודנט. וכשחזרתי התחלנו לסוע לעפולה באוטו ובערך 7 דק' נסיעה מעפולה באמצע הכביש הראשי האוטו שבק חיים, והמנוע נשרף אז אני ואמא שלי השארנו את התיקים הגדולים באוטו והתחלנו ללכת ברגל לכיוון עפולה, ואז עצר לנו אוטובוס פרטי והנהג נתן לנו טרמפ וחזרתי הבייתה לעפולה. זהו. נו זה לא היה כ"כ נורא נכון?
טוב... אז ככה...
דבר ראשון- לדעתי אני הייתי היחידה שקראה את ה-כ-ל-!-!-! (משהו שאני בדר"כ לא עושה...) אז- כל הכבוד לי
דבר שני- אז אני מבינה שממש נהנת במחנה... אבל כמה שזה נראה לכם מחנה מהנה-אין כמו המחנה שלנו!!! אבל אני לא משועממת כמו מיכל אז אני לא ירשום כל מה שקרה... ודבר שלישי- אין דבר שלישי...
דבר ראשון- לדעתי אני הייתי היחידה שקראה את ה-כ-ל-!-!-! (משהו שאני בדר"כ לא עושה...) אז- כל הכבוד לי
עכשיו קראתי הכל שוב וזה באמת נורא משעמם... :/ דבר שני - אי אפשר להשוות מחנה הרוא"ה למחנה סיירים זה שני דברים שונים. למה כל השמות תפוסים
New member
אם כבר פתחת שירשור...
נצל"ש מיכל- שמעתי שיש לך יומולדת- נכון? אז המון מזל טוב ובאמת רק טוב ו... איך היה היום הראשון ללימודים? אני מתה על הבנות שבכיתה שלך! אז מזל טוב עודפעם ובהצלחה בבי"ס החדש!
נצל"ש מיכל- שמעתי שיש לך יומולדת- נכון? אז המון מזל טוב ובאמת רק טוב ו... איך היה היום הראשון ללימודים? אני מתה על הבנות שבכיתה שלך! אז מזל טוב עודפעם ובהצלחה בבי"ס החדש!
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.