עגונות או (לא ?) להיות...

[לאה_מ]

ויותר מזה, גם אם תמי ארד תחליט

לוותר על ה"רשות" של הרבנות, ולחיות חיי אישות עם גבר אחר בלי שתתותר מעגינותה, הרי תמיד תהיה בעיה אמיתית אם ילדים נוספים שיוולדו לה, משום שהם יחשבו כממזרים, כל עוד היא נשואה לרון ארד. וממזרות זה כבר לא עניין של נוחות בלבד, זה מטיל מגבלות ומטיל אותן על הילדים.

 

[אמיר.]

אשראיך טל קר..

שאת חיה במדינה דמוקרטית ונאורה... אבל מסביבנו (אם לא ידעת) ישנן ארצות בהן שוטלת חשכת הדיקטטורה. שם יכול אדם להעלם ולא ישמעו ממנו שנים - עד התהפך השלטון. ראול ולנברג נעלם ב 1944. הרוסים טענו שמת ב 1945. היום ידוע שהיה חי עד לפחות תחילת שנות ה 60. ..... בעז"ה כשיחזור במהרה רון ארד, ניתן להם לבד (!) להחליט על עתידם. חותם בדמע.

 

[חנה בית הלחמי]

ניתן ל-ה-ם ???

מדינת ישראל והרבנות כבר החליטה על גורלה האישי של תמי ארד מבלי שתהייה לה שום זכות עירעור, בינתיים. זה לא פחות חשוך ואכזרי בעיני מ"ארצות בהן שולטת חשכת הדיקטטורה". מעניין למה דברים כאלה לא נכנסים לדו"ח אמנסטי...

 

[אמיר.]

נ א פ ש ר !!

כי פה לא נותנים להם כלום. את ההחלטה על גורלה של תמי ארד היא קיבלה ביחד עם אישה הנעדר. עכששיו את מצפה שהמדינה תכפה על מישהו שינוי בסטטוס האישי שלו מפני שלך לא נראה. החלפנו צד ?

 

[חנה בית הלחמי]

את ההחלטה על גורלה היא לא קבלה

עם אישה הנעדר - היא לא נקראה להתייעצות במתקני הכליאה של החיזבאללה כדי לשוחח איתו בנושא.

 

[מירי,]

אבל גם לא ביקשה אחרת...

נכון שהבקשה שלה שרון יוכרז מת עלולה לגרום להפסקת הפעילות לשחרורו..אבל... זה השיקול שהיא והיא לבד עושה!!! בנתיים כפי שאני רואה את זה גורלה כן בידיה!!!

 

[טל קר]

אהלן מירי, בכתבה מצוין בפירוש שהיא

פנתה בעבר לכמה גורמים כדי לנסות להתיר אותה מעגינותה, ללא הצלחה. אז איפה כאן השיקול?

 

[aaa123]

זה צריך להיות תלוי במה שמוסכם בין

בני הזוג,ובני הזוג צריכים להחליט ביניהם לפני הנישואים מה קורה במקרה של העדרות של 1 הצדדים. אם מוסכם בין בני הזוג לפני הנישואים על פרידה במקרה ש1 מהם יעדר לפחות למשך תקופה מוסכמת אז צריך לכבד הסכם זה. במקרה שאין הסכם ,ויש העדרות של לפחות שנה אז יש לעשות לדעתי הערכת סיכויים. במקרה המדובר מכיון שהערכה ריאלית אומרת שהסבירות שרון ארד יחזור קטנה מ50 אחוזים אז הייתי פוסק להתיר את תמי ארד מעגינותה.

 

[Boojie]

לא חושבת שזה צריך להיות תלוי בהסכם.

אבל מה, אני חושבת שגם גירושין רגילים לא צריכים לחייב הסכמה של שני הצדדים. לעניות דעתי, מרגע שצד אחד רוצה להיפרד, אין כל הגיון להמשיך ולסחוב (כמובן, לאחר שנעשה נסיון סביר כלשהו להחזיר שלום בית). ולא, לפני שתוקפים אותי על זה - אני לא חושבת שחיי זוגיות באים בקלות, ואני מאמינה שעל זוגיות צריך לעבוד, אבל אני חושבת שההחלטה אם לעבוד עליהם או לא צריכה להיות של הזוג (בכל זאת שני פרטים בוגרים) ולא של המדינה/הרבנות.

 

[ציפי ג]

ומי תהיה הערכאה שתכריע על פירוק

הנישואין? כלומר בא בן זוג, עוזב את בת זוגו, עם ילדיהם המשותפים, אחרי שלוש שנים בא ואומר זה מעשה גרושין, ואני זכאי לקבל גט. האשה העזובה, תשאר ללא כל זכויות, או לחילופין עם זכויות שהיא זכאית לקבל, אבל לא מסוגלת לממש אותן, ורוצה להאבק עליהן. למי היא תפנה. אולי לבית הדין לעיניני משפחה? מה פתרת בזה? הטלת על אדם אחד את האשפרות לפרק הסכם שהושג בשותפות מבלי שלצד השני תהיה אפילו זכות הרהור או ערעור. ממש מקפח לדעתי.

 

[אלת הירח]

בתי המשפט.

 

[ציפי ג]

נו, אז זה כבר הפקעת כוחו של היחיד

להחליט על עצמו. אם בית משפט נכנס לענין, אז לא כל אחד יכול לאחר תום X שנים לקום ולהגיד שלום, ולא להתראות.

 

[אורלי_ל]

למה? אני לא רואה סתירה

שבית המשפט יפסוק לגבי חזקה על ילדים, רכוש וכל היתר. אבל שמי שרוצה ללכת יוכל לקוםפ וללכת, המזונות ישולמו למי שמחזיק בילדים, רכוש לפי הצדק הכלכלי.

 

[חנה בית הלחמי]

כן ציפי, במגבלה הגיונית.

ואני חושבת שחמש עשרה שנות בדידות, פרישות וגזר דין של עגינות ללא תקווה הם בהחלט מגבלה הגיונית. אם את רוצה להתגרש ובעלך לא - נראה לך ראוי שיאלצו אותך כאדם אוטונומי להשאר במצב שגורם לך מגבלה וסבל ? באירופה פתרו את זה בכך שאם הוכחת שלא חייתם ביחד חיי אישות וזוגיות פעילה מעל (דומני) שנתיים - תוכלי לבטל את נישואייך באופן חד צדדי.

 

[Boojie]

לא ממש הבנתי את הגישה שלך.

זה שלאנשים אמורה להיות אפשרות לגירושין חד-צדדיים לא קשור בשום צורה לתנאי הגירושין. החוק צריך להגן על זכויות שני הצדדים כדי לאפשר מצב כזה. למשל, במקרה שאחד מבני הזוג לא עבד ועשה לטיפוח הבית והילדים, החוק צריך לקחת מצב כזה בחשבון. לא ברור לי למה לדעתך אי אפשר לבנות מצב שהחוק ישמור על זכויותיהם של בני הזוג. בכל מקרה, לעזוב את הבית ולצפצף על זכויות בן הזוג כל אחד יכול, גם עכשיו. מרגע שרוצים להתגרש, החוק צריך להכתיב מה יהיה הבסיס הכלכלי והמשפטי של פרידה כזו. אני לא ממש מבינה את העמדה הפסימית שלך.

 

[טל קר]

לדעתי זה בהחלט נושא שבו התנגדות

של צד אחד לקיום החוזה מספיקה. מספיק לדעתי שאחד הצדדים לא ירצה בחיים משותפים. ובכל מקרה, לדעתי חיוב שני הצדדים דווקא פוגע באישה. כי אם היא לא רוצה להתגרש, הגבר עדין יכול לגור עם אישה אחרת, ללדת ילדים משותפים וכו´. וגם אפשר להכריח אותה להתגרש או להתיר אישה שניה. אבל אם הוא לא רוצה להתגרש, היא לא יכולה לגור עם גבר אחר, ילדיהם יהיו ממזרים וכו´, אי אפשר להכריח אותו להתגרש. להשאיר מישהו בנישואים שהוא לא מעונין בהם זה מקפח מאוד לדעתי. האישה העזובה או הבעל העזוב זכאים לקבל מזונות במקרה הצורך, חצי מהרכוש ושאר המקובל.

 

[אמיר.]

הרי תמי ארד היא רק תירוץ...

לקעקע את מוסד הנישואין בכלל והנישואין היהודיים בפרט. האם המטרה מקדשת את האמצעים ?? (נפל האסימון). --------------- נ"ב תמיד תעבתי את ´והיה העקוב למישור). והמבין - תבין.

 

[חנה בית הלחמי]

אולי תחזור שנית על דבריך...

כדי שאאמין שהם באמת נכתבו.

 

[aaa123]

כל הרעיון של חתונה הוא שלא תהיה

אפשרות לצד אחד להתגרש בלי סיבות טובות. סיבות טובות יכולות להיות בגידה של הצד שלא רוצה להיפרד או העדרות של הצד שלא רוצה להיפרד או אלימות של הצד שלא רוצה להיפרד. אם בני הזוג מעוניינים במצב כמו שאת מתארת אז יש אפשרות לחיות יחד בלי חתונה.

 

[Boojie]

סיבות טובות להפסקת נישואים:

"אני לא אוהב/ת אותו/ה יותר". "נשבר לי ממנו/ה". "כל מה שהוא/היא עושה מעצבן אותי". "לא יכולה לחיות איתו/ה יותר, כל רגע איתו/ה הוא עינוי". כל אלה סיבות טובות ומספקות. נישואים הם דרך למסד רצון של שני אנשים לחיות יחדיו, להקים משפחה ולגדל ילדים. מרגע שאחד מהם לא מעוניין בזה, זה צריך להספיק.