עברו שלושים יום

[ashli80]

עברו שלושים יום

אתמול רק באמת עיכלתי את מהות העיניין , שאנני נמצאת בתוך חלום ושאנני אמורה להתעורר בכל רגע מהחלום הנורא הזה והילד שלי יהיה לידי , קבר קטן ליד עוד המון קברים ללא שמות ולא נשאר לי אלא לבכות ולבקש ממנו סליחה , ועד כמה שעדיין קשה לי לעכל שזה קרה ולשכוח את המראה של תינוק קטן ללא רוח חיים ולנסות להמשיך בחיים .. אני מנסה לשכנע את עצמי שאין מה לעשות קרה מה שקרה זה לא בידיים שלנו למנוע אסון כזה ... אבל מצד שני כל כך -כל כך קשה להבין למה זה קרה ואיך דבר כזה קורה והגוף מצטמרר עקב המחשבות הנוראיות האלו שרק לפני רגע הוא אכל שתה וחייך והחלפנו לו ובשנייה הכל נדם ואני מנסה בכל הכוח להשתחרר מזה ולנחם את עצמי שזה חשבונות שמים ....

 

[דיא]

../images/Emo201.gif

על מה את מבקשת ממנו סליחה? היית האמא הכי טובה שיכלה להיות לו, אהבת אותו ואת אוהבת אותו גם עכשיו. אני יודעת שאת מרגישה שתפקידך כאמא היה גם להגן עליו מפני המוות הלא הגיוני הזה, אבל זה לא משהו שאף אחד יכול לעשות, אפילו לא אמא. רוצה לכתוב לך באריכות, אבל חייבת לצאת. מקווה שאצליח להמשיך בערב. בינתיים רק יכולה לחבק אותך, ולבקש ממך להתחיל לסלוח לעצמך, כי את לא עשית שום דבר פסול.

 

[המבינה הגדולה]

סיפור מחריד!

הנורא מכל...אין מילים... תחזיקי מעמד...

 

[תמי ס]

אין נחמה

עברו 30 יום, כל כך הרבה ובעצם כל כך מעט. את נמצאת בתוך חלום רע, הלוואי וזה באמת היה חלום, הלוואי שהיה אחרת. אין על מה לבקש סליחה, מותו לא היה תלוי בך, מותו ישאר כנראה לעולם בלתי מוסבר, את עשית למענו את מה שכל אמא עושה עם תינוק כה קטן

, האכלת והחלפת וחיבקת והשכבת, מי ידע או חשב שאסון כזה יכול לקרות? יקירה - אל תשאירי רגשות קשים בפנים, הוציאי בכל דרך אפשרי, בכי, צעקי, כתבי, פירקי, אל תשאירי בפנים גם אם נראה לך שלעולם לא נוח לקבל את זה - עשי עכשיו מה שטוב לך ולבן זוגך, כי רק מהתהום הכי עמוקה ניתן לצמוח ולעלות, ולכן את חייבת לעצמך את האפשרות להתאבל. מחבקת

אותך בתוך הקושי הנורא הזה, ומאחלת שיבואו במהרה ימים בהם יהיה מעט יותר קל לנשום.

 

[יעל של עדי]

כמה כאב

כמה כאב יש במילים שלך, כמה כאב את חשה... אין מילים לנחם כי את באמת עוברת עכשיו תקופה קשה ולא הגיונית. מחבקת אותך. יעל

 

[mic75]

ליבי איתך

תני לעצמך את הזמן אנחנו פה למה שאת צריכה חיבוקים ענקיים מיכל

 

[שלומית76]

../images/Emo201.gif

הצער שלך הוא פשוט לא נורמלי ובלתי נתפס. יקרה, תני לעצמך להתאבל על האסון הנורא הזה, ולהבין שאין לך חלק או אשמה בו. את היית בשבילו האמא הכי טובה שיכולה להיות ובזכותך נשמתו זכתה לבצע את תפקידה הקצר בעולם הזה. שולחת לך חיבוקים של נחמה ומתפללת עבורך שבמהרה תמצאי מרגוע לנפשך המיוסרת.

 

[נאשא]

איזה דבר איום

אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על הטלטלה האיומה שהחיים האלה הביאו עליך. את כל כך בתחילת הדרך, וזה עוד כל כך טרי. רק עכשיו מתחילים אולי לעקל, והגעגועים האלה שוברים את הלב. אנחנו פה, אם את רוצה להיות, ואנחנו נבין גם אם תמצאי לך פורום אחר (כמו אובדן הריון למשל, שבו יפתחו לך בית). זה בלתי נתפס! ואני יודעת שכמה שנגיד שאת לא אשמה, זה לא יעזור, אבל את באמת באמת לא אשמה! האם את הולכת ליעוץ מקצועי? אני מאד ממליצה לא לזלזל בענין הזה: פסיכולוג או כל עזרה דומה הם הדבר הכי חשוב לדעתי לחיזוק העצמי בשלבים האיומים האלה. מחבקת, עצובה ובוכה איתך.

 

[נוגה אור]

../images/Emo201.gif../images/Emo201.gif../images/Emo201.gif

 

[ashli80]

אתם כל כך מעודדים

זה כל כך קשה ובלתי נתפס לא מצאתי נחמה או משהו שיכול להגיד לי את הדבר הנכון בשביל שאני ארגיש טוב הלכתי לטיפול אך הרגשתי יותר מתוסכלת כי אין אף אחד שיכול להבין את הכאב הגדול שלי חוץ ממי שעבר דבר דומה אני מרגישה שאני חייבת תמיד לבקש ממנו סליחה ,סליחה על זה שלא שמתי לב יותר וסליחה על זה שאמא הייתה כלכך עייפה באותו לילה שחור ונרדמה אני מסתכלת בתמונות ומתגעגעת והגוף שלי לא יודע איך להגיע למרגוע ולהשלמה ויסורי המצפון לא נחים לרגע אני יודעת שבסוף זה חיב להפסק וחייבים להמשיך הלאה אבל איך אפשר אחרי דבר כזה לקום אני לא יכולה לשכוח את הפרצוף הכחול שלו והגוף חסר נשימה והנסיונות החייאה שלא צלחו מנסה לזכור אותו יפה ורוד וחייכן , מנסה להבין שיש עוד ילדים בבית שצריכים אותי אבל הגוף והנפש כל כך רוצים לשקוע במין תרדמה ולא ל קום אני נלחמת עם עצמי לא ליפול ולהאחז בחיים ...... אין מילים בפי להודות לכם תודה שאתם פה בשבילי

 

[נאשא]

אישה יקרה וכואבת

כל מה שאת מספרת, עם כל הכאב בקריאה של כל מילה שלך, זה נורמלי: את מסכימה איתי שזה לא היה נורמלי אם היית רק קצת עצובה כזה... נכון? הכאב שאת מתארת, הכאב הפיזי הזה, הגעגוע שמתחיל בשורף הזה בבטן, ובעקצוצים האיומים האלה במעלה הגב והצואר- זה לא דבר שעובר. בכל פעם שמישהו מזכיר לך זה שם. הדבר האופטימי הוא שעם הזמן לא כל דבר מעביר אותך ישר לשם, ולפעמים אפשר פשוט לדלג מעל זה ולתת לזה לחזור בגדול רק כששומעים דברים מסוימים, כמו ההודעות שלך למשל. אבל זה לא קורה מיד, וגם לא אחרי כמה חודשים, זה אולי קורה אחרי כמה שנים- אז אני מכינה אותך לזה, ואת חייבת לקבל את זה ולהרשות לעצמך את הכאב הזה כחלק מההחלמה שלך (החלמה יחסית כי אף-פעם אין לחלוטין במקרים האלה, וזה לכל החיים הדבר הזה, זה רק נהיה פחות שורף עם הזמן). לגבי הטיפול יש לי כמה דברים להגיד: ראשית, המטפל שהלכת אליו כנראה לא מתאים לך. מטפל טוב ומקצועי ידע להכיל כל מה שתביאי לטיפול גם בלי שחווה את זה על בשרו. לרוב יודעים אם מטפל מתאים לך די מיד, תוך פגישה או שתיים, ואם לא אז חבל על האנרגיות ומיד להחליף. יש מטפלים שהתמחותם אובדן, אבל גם אחרים יכולים להוכח כטובים. שנית, וזה ממשיך את הנק' הראשונה, לא לוותר על טיפול: מנסיוני, שהלכתי לשתי מטפלות לא משהו אחרי האובדן (אחת שבית החולים נתן לנו שהייתה טובה רק כמכבת שריפה והשניה שפשוט דיברה עברית והייתה גרועה בשבילי), אחרי שתיהן כבר נכנסתי להריון וחשבתי שהכל סבבה ואני גיבורת-על וגם מצאתי את פורום אובדן הריון ובלה בלה בלה... אבל בחיים זה לא ככה, ורק אחרי שבתי השניה נולדה התחילו הרעלים לצאת החוצה ובגדול. זה לא טוב. שלישית, ללכת גם לטיפול משפחתי או לפחות זוגי. זו טראומה של המשפחה וצריך לפתוח את זה מול כולם. זה מאד קל להכנס למשחק ההאשמות (למה את אשמה? אולי בעלך היה צריך להתעורר...) ועוד כל מיני שטויות כאלה, כי כולנו יודעים שזה לא את ולא הוא! אז ללכת לטיפול יחד בבחינת למל"מ, כמו פוליסת ביטוח. יקירתי, משפחות מתפרקות אחרי דבר קטלני כזה ואת, מתפקידך כחלק החזק (לרוב) של משוואת הנישואין, צריכה לדאוג לתא המשפחתי שלך. אשלי יקרה, המילים כולן מתגמדות אל מול הכאב שלך. אני שמחה שמצאת אצלינו קצת נוחם, והלואי ויכולנו יותר. אני מקווה שתשארי פה למרות כל הסיפורים שנראים כל כך הדוניסטים אל מול סיפורך, ולמרות כל ההריונות ואי"ה הלידות שנכונו לנו כפורום. אל תרגישי נורא אם תרצי לעזוב ולחזור בפעם אחרת, לכולנו כאן יש תקופות השתבללות. חושבת עליך המון ומקווה שאת מרגישה את זה.

 

[מאוהבת 75]

../images/Emo201.gif../images/Emo201.gif../images/Emo201.gif../images/Emo14.gif

 

[happy]

התאורים שלך כלכך כואבים

את עוברת את הסיוט הכי גדול שהטבע יכול לברוא. לא קיים אסון גדול יותר מאשר לאבד ילד. אין לי מילים מנחמות כי פשוט אין. מחבקת אותך חזק חזק חזק ורוצה להגיד לך שאין לך מה להתנצל על כלום. שום דבר הוא לא אשמתך. מחבקת אותך חזק חזק.

 

[אםדניאל]

כואבת איתך את כאבך

גם לי היתה התחושה הזאת "אין אף אחד שיכול להבין את הכאב הגדול שלי" ומהרבה בחינות את צודקת, זה הכאב שלך ותהליכי האבל שלך ולצערי אף אחד לא יכול לקחת ממך את כאב ואת התהליך הקשה הזה. הכאב הזה, שהופך לפיזי ותחושת החוסר הזה שלא עוזב לרגע , שבר כזה גדול...וכלפי חוץ דברים נראים כרגיל, אף אחד לא מנחש או מבין. את מוזמנת לשתף אותנו, להוציא את הכאב, לעבד את כל התחושות מולנו. אחרי שדניאל הלכה, הגעתי לפורום אובדן, ומאחר והיה לי ילד, די מהר התחלתי לקרוא גם בפורום הזה וגם בהריון לאחר אובדן. לכל פורום היו הפנים שלו, והזויות שלו בעזרה בהתמודדות עם המציאות הכואבת. מזמינהאותך לנסות למצוא, במקביל לכאן, גם תמיכה בפורום אובדן הריון, יש משהו בכאב הראשוני, בימים וחודשים ראשונים שאחרי האובדן,שקיים בעיקר שם. היכולת לעבור תהליך אבל, עם נשים שעברו אובדן באותה תקופה, העובדה שכולן מרגישות אשמות, העובדה שהכאב של כל אחת גדול, אפילו אם יש סיפורים יותר שוברי לב מאחרים. נשים שאיבדו את תינוקן בחודשי הריון ראשונים, יחד עם כאלה שהאובדן היהבחודשים מאוחרים, סביב זמן הלידה או לאחריה - וכולן אמהות כואבות, מתאבלות שעוברות תהליכים דומים ושונים ונמצאות שם אחת בשביל השניה. ובמקביל, כאן יש את המקום לראות קצת פרספקטיבה, לראות איך זה אחרי שהכאב לוקח צעד אחורה ומאפשר לעוד רגשות לבוא אל קידמת הבמה. ולגבי האשמה, אוף, איך כולנו צריכות להצמודד עם המשא הארור הזה. אני זוכרת את עצמי אומרת על אחרות , היא ממש לא אשמה, אבל אני? איך לא שמתי לב? איך לא ידעתי לעזור בזמן אמת? אני אשמה. אז זהו שלא, וזה תהליך שיקח לך זמן לפתור, את לא אשמה, דברים קורים בחיים והם אינם באשמתנו או בגללנו. הם קורים מסיבות אלומות, הם קורים כי דברים אחרים יקרו אחריהם. את לא אשמה, את לא אשמה,את לא אשמה,את לא אשמה,

מקווה שתרגישי שנוח להמשיך ולחלוק איתנו מה שעובר עלייך

 

[עדיקים]

../images/Emo201.gif../images/Emo7.gif../images/Emo201.gif../images/Emo7.gif../images/Emo201.gif../images/Emo7.gif

 

[yakir797]

../images/Emo201.gif