עברה שנה בדיוק
מאז ההודעה הזו. מוזר... נכנסתי לפורום במטרה לכתוב את מה שאכתוב בהמשך, אבל לפני זה החלטתי לערוך חיפוש בפורום על דברים שכתבתי פה בעבר. מצאתי את ההודעה שבלינק. צירוף מקרים מפחיד לחלוטין שחזרתי עם תהיות בדיוק שנה אחרי. היום אני מרגיש חילוני לחלוטין. בכל זאת אילוצים מסוימים מאלצים אותי לשמור חלק מהמצוות. אני נער בבית דתי כך ששמירת שבת למשל היא מצווה שאני מוכרח לקיים (כרגע אני לא בבית וכן יוצא לי לחלל שבת, אבל זה תמיד נעשה בסתר מעייף). עם עצמי כבר השלמתי ואין לי שום ספקות לגבי זה. השאלה היא מתי "להפיל את הפצצה" על ההורים. ההורים יודעים שאני לא צדיק גדול. עם הזמן נעשיתי די חפיפניק... הפסקתי להתפלל, ללמוד מקצועות קודש ולחפף באופן כללי. שוב, את המעשים הקיצוניים יותר אני מסתיר (חילול שבת, אוכל לא כשר וכו'). כרגע אני כלוא בהצגה מסוימת, שם את הכיפה ליד ההורים ומוריד בחוץ, מרגיש כאילו אני חוזר על עצמי שוב ושוב בלי לשנות כלום. כלוא. אני מניח שהם יודעים (חוששים יש לומר) שלא אהיה "דתי פנאט" בעתיד (גם הם לא מהסוג הפנאטי, אני מתכוון ל"דתי רציני" או לא יודע איך לקרוא לזה אפילו) ואולי אף חילוני. התחושה שלי היא שהם מכחישים, מפנימים, כי כך קל להם יותר. אני חושב שמה שמפריע לאמא שלי (עם אבא אני בקשר פחות טוב, לא רק בעניין הדת) זה יותר העובדה שאני בוחר בדרך שונה מהדרך בה חונכתי. למשל כשראתה אותי בסופר בלי כיפה ביקשה "בשכונה תשים כיפה. זה מבייש אותי". לפעמים גם דוחפת בכוונה, ווקאלית, כל מיני פסוקים וטעמים ומצוות, יכול להיות שאפילו לא כדי "להחזיר אותי" אלא יותר כדי להראות לי "אני צודקת, אתה טועה". האמת שמדובר במערכת יחסים סבוכה שנפרשת מעבר לגבולות הדת ושאין לי כח לפרט. אני מרגיש שנכון לעכשיו הכל נמשך על קו מאד מעורפל שגם להורים שלי וגם לי נוח להמצא בו. להורים - קל כי מבחוץ הבן שלהם דתי, ואולי במאמץ רב הם משליכים מהחוץ אל הפנים. לי - קל כי כל עוד אני דתי הכל נראה בסדר, ההורים נחמדים אלי רוב הזמן, אני מקבל את מה שאני רוצה (נשמע אגואיסטי), דבר מהתמונה החיובית כביכול (והמזויפת באמת, אני יודע) לא נפגם. ובכל זאת אני מאד רוצה לפרוץ את הערפל הזה, כי נמאס לי מההסתרות ומהשקרים. אני חי חיים כפולים. ומצד שני נוח לי היכן שאני, כשאף אינטרס מנוגד לא מאיים עלי. השאלה שלי בעצם היא מתי לדעתכם כדאי להודיע רשמית להורים? אולי הבעיה היא שבגילי הצעיר אני עדיין תלוי בהם, וכדאי לחכות לתקופה מאוחרת יותר? ואם כן, עד מתי כדאי לחכות? אני לא יודע כמה זמן אוכל להחזיק מעמד במצב הזה. אני מרגיש שכתבתי את דבריי בצורה מסורבלת, לא עצרתי את עצמי כדי לשנות ניסוחים כי הרגשתי שאני שופך את מה שעל הלב. מקווה שהצלחתי להבהיר הכל. תודה רבה לכם
מאז ההודעה הזו. מוזר... נכנסתי לפורום במטרה לכתוב את מה שאכתוב בהמשך, אבל לפני זה החלטתי לערוך חיפוש בפורום על דברים שכתבתי פה בעבר. מצאתי את ההודעה שבלינק. צירוף מקרים מפחיד לחלוטין שחזרתי עם תהיות בדיוק שנה אחרי. היום אני מרגיש חילוני לחלוטין. בכל זאת אילוצים מסוימים מאלצים אותי לשמור חלק מהמצוות. אני נער בבית דתי כך ששמירת שבת למשל היא מצווה שאני מוכרח לקיים (כרגע אני לא בבית וכן יוצא לי לחלל שבת, אבל זה תמיד נעשה בסתר מעייף). עם עצמי כבר השלמתי ואין לי שום ספקות לגבי זה. השאלה היא מתי "להפיל את הפצצה" על ההורים. ההורים יודעים שאני לא צדיק גדול. עם הזמן נעשיתי די חפיפניק... הפסקתי להתפלל, ללמוד מקצועות קודש ולחפף באופן כללי. שוב, את המעשים הקיצוניים יותר אני מסתיר (חילול שבת, אוכל לא כשר וכו'). כרגע אני כלוא בהצגה מסוימת, שם את הכיפה ליד ההורים ומוריד בחוץ, מרגיש כאילו אני חוזר על עצמי שוב ושוב בלי לשנות כלום. כלוא. אני מניח שהם יודעים (חוששים יש לומר) שלא אהיה "דתי פנאט" בעתיד (גם הם לא מהסוג הפנאטי, אני מתכוון ל"דתי רציני" או לא יודע איך לקרוא לזה אפילו) ואולי אף חילוני. התחושה שלי היא שהם מכחישים, מפנימים, כי כך קל להם יותר. אני חושב שמה שמפריע לאמא שלי (עם אבא אני בקשר פחות טוב, לא רק בעניין הדת) זה יותר העובדה שאני בוחר בדרך שונה מהדרך בה חונכתי. למשל כשראתה אותי בסופר בלי כיפה ביקשה "בשכונה תשים כיפה. זה מבייש אותי". לפעמים גם דוחפת בכוונה, ווקאלית, כל מיני פסוקים וטעמים ומצוות, יכול להיות שאפילו לא כדי "להחזיר אותי" אלא יותר כדי להראות לי "אני צודקת, אתה טועה". האמת שמדובר במערכת יחסים סבוכה שנפרשת מעבר לגבולות הדת ושאין לי כח לפרט. אני מרגיש שנכון לעכשיו הכל נמשך על קו מאד מעורפל שגם להורים שלי וגם לי נוח להמצא בו. להורים - קל כי מבחוץ הבן שלהם דתי, ואולי במאמץ רב הם משליכים מהחוץ אל הפנים. לי - קל כי כל עוד אני דתי הכל נראה בסדר, ההורים נחמדים אלי רוב הזמן, אני מקבל את מה שאני רוצה (נשמע אגואיסטי), דבר מהתמונה החיובית כביכול (והמזויפת באמת, אני יודע) לא נפגם. ובכל זאת אני מאד רוצה לפרוץ את הערפל הזה, כי נמאס לי מההסתרות ומהשקרים. אני חי חיים כפולים. ומצד שני נוח לי היכן שאני, כשאף אינטרס מנוגד לא מאיים עלי. השאלה שלי בעצם היא מתי לדעתכם כדאי להודיע רשמית להורים? אולי הבעיה היא שבגילי הצעיר אני עדיין תלוי בהם, וכדאי לחכות לתקופה מאוחרת יותר? ואם כן, עד מתי כדאי לחכות? אני לא יודע כמה זמן אוכל להחזיק מעמד במצב הזה. אני מרגיש שכתבתי את דבריי בצורה מסורבלת, לא עצרתי את עצמי כדי לשנות ניסוחים כי הרגשתי שאני שופך את מה שעל הלב. מקווה שהצלחתי להבהיר הכל. תודה רבה לכם