קבוצת פתוחה זו קבוצת פיתוח
קבוצת מחקר
לדעתי אוטיסטים הם לא טריטוריאלים אלא שמה שקורה זה שיש קשר מאוד מעניין ומלמד בין תפישת זמן ותפישת מרחב,
ובתפישת מרחב היררכית,שזה מרחב המבוסס על הוראות,על קביעת וקיבוע גבולות,על הנצחת הקיים על חשבון העתיד,על ציות לסמכות... הטריטוריאליות היא בעיקר קבוצתית,ומכאן גם המשקל המכריע שיש לאחידות הצורה והזמן ביצירת זהות,
קבוצה נ"ט מבוססת על סמכות מרכזית שקובעת את הזהות לכולם(זה גם מה שמביא לטירוף התפישה של אוטיזם,שזו בעצם תפישה נ"ט של אחרים שאינם מסוגלים להבין)
הזמן והמקום נקבע כאחיד לכולם,ללא שום קשר ליחודיות הפרט,כולם קמים בדיוק באותה שעה והולכים בדיוק לאותו מקום ועושים בדיוק אותו הדבר
השליטה על הטריטוריה ,של כולם,נקבעת על ידי האדם המרכזי,החזק,זו גם בדיוק הסיבה שהעולם הוא כל כך רע וטיפשי ומושחת ולא יעיל ומכוער
אצל אוטיסטים,בדיוק בגלל שהם הרבה פחות היררכים מהממוצע,תחושת הטריטוריה מתחילה ונגמרת בגבולות גוף האדם,בגבולות הפרט,ולכן קיומם הוא הרבה יותר מבוסס תקשורת ולכן הם גם הרבה יותר רגישים למגע ולמרקם ולא מגיבים טוב על הציפיות לתגובה של אנשים היררכים כמו הנ"ט
אצל אוטיסטים האדם עצמו הוא המידה,לא הקבוצה,זה לא אומר שהם לא צריכים קבוצה,הם צריכים,הכי,אבל הם צריכים קבוצה שתנסה לבסס אחדות לא על זהות צורה וזמן אלא על יחודיות צורת המרחב והזמן כמו שהיא מתבטאת בכל דבר וחפץ וחי
הטריטוריה היא אישית ולכן אין לכפותה על האחר
יש הרבה מקרים שבהם אוטיסטים הכי כופים את הטריטוריה על האחרים ויש הרבה מקרים שבהם הם נתפשים בטעות כאילו הם עושים את זה רק בגלל שבדיוק בגלל מה שנכתב למעלה הם לא עונים על ציפיות הכלל להשתלבות בחברה
אוטיסטים שכופים הם אוטיסטים "משולבים",כאלה שנכפו בין אם מתוך התניה רגשית,גם כזאת לא מכוונת ולא טיפולית,ובין אם מתוך תהליך אינטנסיבי של כפיה שנחשב לצערנו כטיפול,להפנמת תפישת זמן ומרחב נ"ט
השילוב הלא טבעי בין תבניות נורמטיביות לתפישות אוטיסטיות מוביל לכל ההקצנות וקשיי הוויסות שמתבטאים לא פעם בהפכית האוטיסט לקריקטורה או פרודיה מאוד מוקצנת של אדם נורמטיבי
האוטיסט מטבעו,הוא מאוד לא טריטוריאלי,הכי לא,אלא שבדיוק לכן הוא נדחק למקומות מוקצנים וקיצוניים גם מבחינה זאת
כי כמו שרבים כאן יודעים,או שבכלל לא מרגישים בקיומו כי הוא בכלל לא לוקח חלק במאבקים המתמידים של הנ"ט לתפישת מקום והשלטת הזהות והנוכחות על הסביבה,ואז הוא פשוט מוזנח למוות,לא נראה,לא מורגש,מה שיכול להביא להתפרצויות מאוד קשות,גם טריטוריאליות,כי למרות שזה נשמע לא סביר אפילו אוטיסטים רוצים לחיות,לפחות לפעמים
למעשה האוטיסט מוגדר כבעל לקות תקשורתית בדיוק בגלל שקיומו וזהות הם הכי תקשורתיית,הכי מוטי תקשורת,הכי תלויים בתקשורת,כי זו האופציה היחידה שבאמת פתוחה לאדם לא טרוטוריאלי,אדם לא כחני,הדדיות,נסיון לרקום מקצבים וצלילים שונים למשמעות שתאפשר ראיה ושמיעה כתשתית להעברת הכרה ונוכחות כתחושת הפרשנות היחודית שיש לכל אחד מאתנו למציאות.
לאדם כחני,עדרי,קבוצתי... כמו הנ"ט למשל,תקשורת זה דבר הרבה פחות מהותי,כי תבניות זהותו,ולכן תבניות קבוצתו,מספקים צרכים אלה על ידי כחנות,תחרות,האדם משדר את זהותו על ידי הבלטתה,על ידי מיצוי יכולתו לגבור ולדחוק ולדכא זהות של אחרים,לנצח אותם,להפוך בעצמו לסמכות שקובעת את גבולות הזמן והמרחב לאחרים.
זה גם בדיוק מה שמביא לאבסורד שאין נורא ואין מגעיל ממנו,זה שבו אנשים שאין להם עניין מהותי בתקשורת,מתייגים קבוצה שלמה וגדולה של אנשים שכל זיקתם לחיים היא רק תקשורת ותקשורת בלבד,כבעלי לקות תקשורתית,והם עושים את זה תוך הישענות על תבניות הכי אנטי תקשורתיות,אלא שכאמור מעניקים מונופול וזכות מוחלטת רק לאנשים חסרי מצפון ותבונה לקביעת זהותם של אחרים,וכמובן שזה נעשה תוך התעלמות מוחלטת מהדינמיקה של התפתחות הפרט והקבוצה,כי היררכיה תמיד תנסה לשמר את כוחה ולכן כל שינוי מאיים על קיומה
נ"ט לא מסוגלים להבין שינויים ולא מסוגלים לייישמם,אלא שבלי שינוי לא תיתכן תקשורת,בלי שינוי לא תיתכן תפישה לא כחנית ולא כופה או כפוייה של טריטוריה,של מרחב אישי שמשולב במרחב קבוצתי לא דרך ערכים של שליטה והבלטה ותחרות אלא דרך ערכים ורגישויות של הבנה ומגע וישמרנו השם אפילו קצת אהבה
אוטיסטים תמיד יהיו סמויים למרחב הנ"ט,כי הוא כחני,מוטה שליטה,מבוסס על אחידות צורה וזמן,אנטי תקשורתי
הנסיונות האוטיסטים לתקשורת במרחב כזה תמיד יתקלו בלעג וניצול וביזוי
בסופו של דבר ראיתי את הסרט המדובר כאן " אין לי אחד" הוא לא היה לגמרי מחורבן,היו בו רגעים נוגעים ללב,כי היו בו מעט אנשים אמיתיים,אוטיסטים
הסרט,כמובן,כדרכה של חגית שיצרה אותו,מבטא חרדה איומה ובושה איומה מול כל סימן של שונות וחריגות
אין לי מושג כמה אנשים יודעים כמה זה נורא לגדול באווירה כזאת
יש שם אוטיסט שאחותו כן דואגת לא במסירות,למרות שקשה לה,אוטיסט שבגלל תמימות רצונו לקשר אנושי חזר כל היום מבית הספר עם איברים שבורים,היום הוא חי במה שנקרא נדמה לי דיון מוגן והוא שואל את אחותו אם יש סיכוי קטן שגם לא פעם יותר לחיות כבן אדם,בלי שיקצבו את זמנו ומאכליו ומרחבו וקצביו
הבן של חגית מספר על מקרה שפשוט גמר לו את הצורה
איך בזמן משחק כדורסל,האח האוטיסט פשוט תפש את הכדור והתחיל לרקוד איתו בשמחה ולעשות קולות
וחגית כמון מזדהה איתו בעיניים הכי אמפטיות בעולם
אבל דווקא המקרה הזה מדגים בדיוק את מה שאני מנסה לספר כאן
יש אנשים שיודעים וצריכים להשתלב בסביבה לא דרך תבניות תחרותיות,תבניות נלעגות ופרימיטיביות של מי הכי טוב ומי הכי חזק,אלא דרך שמחת הקיום על יופיו של העולם
הקבוצה הנ"ט,בראשות מלומדיה ומחנכיה ומוסדותיה,לא יודעת אפילו להתחיל לראות אותם,להרגיש אותם,לשמוח בקיומם וביכולות התקשורתיות הכל כך מיוחדות ומעניינות שלהם
אלה שיכולות לקחת את כולנו למקום מדהים
הקבוצה הנ"ט יודעת רק לתייגם כאחרים ולקויים ולהשקיע זמן ומשאבים בשביל להרוס להם את החיים
לא ברור איך תראה קבוצה אוטיסטית
אבל זה בדיוק כל העניין
כל היופי
למצוא מעט יכולת לחפש קבוצה בעלת אופק שכיום הוא עדיין לא ברור
יש גם דברים מאוד מדוייקים באוטיזם
אלא שהם מדוייקים בצורה אחרת
מטבע הדברים
אם מקשיבים להם אז אפשר שנמצא קבוצה שסובלת פחות מסתירות פנימיות ופרדוקסים מכערי ומערערי קיום
קבוצה שנשמעת לחוקי המוזיקה
לדרך שבה הדברים השונים נוגעים ומצטלצלים אחד בשני
במקום להתקבע רק על האינטרסים הכי חשוכים וצרים וזמניים של הפסיכופאט התורן
