זו תהייה נכונה ולגיטימית
הגישה שלי היא שאנחנו לא אמורים להתאים את השגרה שלנו לטיפול בח"ח, אלא להתאים את הטיפול בח"ח לשגרה שלנו.
כלומר, אם אני כבר נמצאת במסגרת כלשהי, אני אבדוק איך אני יכולה לאתגר את עצמי בתוך המסגרת הזו. אני אחפש הזדמנויות לחשיפה.
לדוגמה, כשהתחלתי קבוצת טיפול לח"ח הייתי באותו זמן סטודנטית ולא עבדתי. האוניברסיטה היתה השגרה היומיומית שלי. בטיפול למדתי שאני צריכה לזהות סביבי הזדמנויות לחשיפה, סיטואציות שיאלצו אותי לצאת מאזור הנוחות ולהתמודד עם החרדה.
גיליתי שבכל רגע נתון אני מוקפת בהזדמנויות כאלו, העולם הפך להיות לונה פארק, ואני רק צריכה לבחור על איזה מתקן מפחיד לעלות.
התחלתי לדבר עם סטודנטים אחרי שנתיים שנמנעתי מהם, התחלתי יותר לפנות למרצים ולשאול שאלות בכיתה, העזתי לקנות ארוחה בקפיטריה ולשבת לאכול שם כשיש מלא אנשים סביבי, ובסופו של דבר אפילו שאלתי בספריה אם צריכים עובדים והתחלתי לעבוד שם, מה שפתח לי עוד אתגרים חדשים. סמול טוק עם ספרניות, עזרה לסטודנטים, התמודדות עם ביקורת אפילו הכי קטנטנה. כל חשיפה כזו היא מה שמקדם אותנו בסופו של דבר, ועם הזמן אנחנו רק צריכים להעלות את הרמה.
 
אם בזמן הטיפול אנחנו לא נמצאים בשגרה כמובן שעדיף להיכנס לאחת כזו. זה לא חייב להיות אינטנסיבי כמו לימודים או עבודה, מספיק שהולכים לאיזה קורס או חוג פעם בשבוע רק כדי להתחיל ממשהו. לצאת מהבית, לפגוש אנשים. אפילו אם בדרך אנחנו עוברים ליד חנות ובוחרים להיכנס ולשאול את המוכר משהו, הרווחנו חשיפה.
הטיפול בח"ח מקיף אותנו, הוא נמצא סביבנו כל הזמן. אנחנו לא אמורים לזרוק את עצמנו בכוח למסגרות קשות ומאתגרות שלא בהכרח מתאימות לנו. זה עלול לעשות בדיוק את ההיפך, להגביר את הפחד ולהבריח אותנו מהתמודדות.
 
אותו הדבר עבודה במשרד. אובייקטיבית אנחנו מסתכלים על זה ואומרים, זה תשע שעות לשבת מול מחשב, איפה האתגר פה? איך אפשר לטפל בחרדה חברתית אם אנחנו מבודדים כל היום?
אז זהו שזה לא עובד ככה. מספיק שאנחנו יוצאים מהבית, פוגשים עמיתים לעבודה, נכנסים לסמול טוק (שזה משהו שאפשר בכיף ליזום ולהשקיע מה שמחזק קשרים עם אנשים), והכי חשוב, אנחנו עובדים מתחת לבוס? יש פה סמכות, יש אדם שצריך לעמוד בציפיות שלו, אנחנו מקבלים ביקורת שזה אחד הדברים שהכי קשים לאדם עם ח"ח. הביקורת הזו מחזקת אותנו, עם הזמן אנחנו יודעים איך לקבל אותה, איך להשתמש בה לטובתנו, ההערכה העצמית שלנו עולה, יש תחושה שאנחנו שווים משהו, תורמים משהו לחברה. יש גם עניין של עבודה בצוות, שיתוף פעולה עם עובדים אחרים, השתתפות בישיבות צוות, לאכול ארוחת צהריים עם עוד אנשים. הכל סביבנו, ואם יש תחושה שאין מספיק אתגר בעבודה, אפשר למצוא אותו בפעילויות חיצוניות בזמן הפנוי.
 
בכל מקרה המטרה של טיפול בחרדה חברתית היא להגיע למצב שאין מה שעוצר אותנו מלעשות את מה שאנחנו באמת רוצים. אם השאיפה שלי היא להגיע לעבודה מסודרת, מאתגרת, במקום נוח עם משכורת מסודרת אני אטפל בחרדה כדי להגיע לשם ולא אכניס את עצמי למסגרות שלא מתאימות לי ואולי לא מעניינות אותי רק כדי לאתגר את עצמי.
ולהיפך, אם המטרה שלי היא להגיע לעבודה מעניינת, דינאמית ומגוונת מחוץ למשרד, אני אכוון את הטיפול והאתגרים שאני מציבה לעצמי לשם. זה כמו תכנית עבודה מאוד הדרגתית שמובילה בסופו של דבר למטרה שלי, אם זה חלום, שאיפה או סתם רצון כלשהו.
המטרה של טיפול בח"ח היא אינדיבידואלית ומשתנה מאחד לאחד, לכל אחד יש שאיפות אחרות בחיים ועפ"י זה הוא בעצם בונה את הטיפול וההתמודדויות שלו. גישה כזו היא גם הרבה יותר מספקת, כי כשאני מצליחה לעשות דברים שחשובים לי ופעם לא האמנתי שאני אצליח לעשות אותם, הסיפוק הרבה יותר גדול ומייצר מוטיבציה חדשה שדוחפת קדימה.
