עבודה מהבית

[galiaS]

עבודה מהבית

שלום, אני עכשיו מתחילה לעבוד מהבית במשך כמה ימים בשבוע. בתי בת השנה ו-5 חודשים נמצאת בבית עם מטפלת. אני מאד מתלבטת איך בפועל להסגר בחדר העבודה כשהיא בבית. אני לא רוצה להיות בבית בעוד היא חושבת שאני בחוץ. כאן הנזק רב על התועלת. מצד שני, אני לא חושבת שאני יכולה לצפות ממנה להבין שאני עכשיו בחדר אחר ואסור להפריע לי. אני היתי מאד שמחה לשמוע את דעתכן בנושא.

 

[אפרתש]

מנסיון - אנחנו אומרים לילדה

מפעם לפעם בן זוגי או אני יושבים כמה שעות מול המחשב. אומרים לילדה שאנחנו שם, ושאנחנו עובדים ומבקשים שלא יפריעו לנו. מפעם לפעם הילדה מגיעה לכמה דקות של תשומת לב, אבל אז ה"הורה התורן" מגיע ולוקח אותה. אצלנו יש יתרון פיסי מסוים - חדר העבודה בקומה השניה, כך שיש ריחוק, קל "לשכוח" שאנחנו שם. גם לך אני מציעה לסגור את הדלת. לשמוע אותך כל הזמן זה פיתוי גדול מדי עבור הילדה. בחורף זה יותר קשה. בקיץ ממילא מבלים הרבה בחוץ. אז המטפלת תצטרך לעבוד קצת יותר קשה וכל הזמן לגרות ולעניין את הילדה. ועד עיצה - למרות הפיתוי לעשות הפסקות משותפות, אולי עדיף שדוקא כאשר יש פעילות מסודרת (ארוחות, אמבטיה) - המטפלת תסתדר בלעדייך, וככה תוכלי להרשות לעצמך לעשות הפסקות משחקים.

 

[אלדורית]

../images/Emo45.gif גמצלי זה היה ככה

הקטנה כבר בגן, אבל עד ספטמבר היתה עם מטפלת כשאני רוב הזמן בחדר העבודה שלי בבית. גם אצלי חדר העבודה נמצא קומה מעל שאר החדרים וזה איפשר הפרדה פיזית משמעותית. אני הייתי נפרדת ממנה לשלום ועולה במדרגות, וזהו. הקפדתי לקחת איתי מגש עם כד מים ופרי כדי שאני לא אצטרך לצאת עד סוף יום העבודה של שתינו (4-5 שעות; כן, מזל שיש לי כאן גם שירותים...). בהתחלה היה לה קשה והיא עמדה ובכתה וקראה לי מדי פעם, אבל המטפלת הצליחה להרגיע אותה (גם לי לא היה קל לשמוע אותה ככה), ונהגה לפתוח את הבוקר בטיול משותף בחוץ--ככה שגם לה היו עניינים משלה. בחלוף הזמן היא הפסיקה לבכות, וחזרה לבכות רק במצבים חריגים של מחלה (ואז כמובן הייתי יורדת אליה). נראה לי שאם מייסדים שגרה משני הצדדים (שגם לך יהיה איזה סדר פרידה קבוע, וגם לה תהיה "תכנית אמנותית" קבועה) ומקפידים על גבולות פיזיים ברורים (דלת סגורה נשארת סגורה גם אם מתדפקים עליה מבחוץ: וזה תפקידה של המטפלת לטפל בה כשהיא בוכה ודופקת על דלתך, ולא תפקידך), זה יכול להצליח. הקושי לשמור על גבולות משתלם לשני הצדדים כי לא מתבזבז זמן על נסיעות וככה יש לכן יותר זמן ביחד בפועל, וגם, במצבי מצוקה, את בכל זאת זמינה (וגם, ואולי הכי חשוב, גם דרך דלת סגורה יכולת הפיקוח שלך על המטפלת גדולה הרבה יותר מאשר מחוץ לבית).

 

[galiaS]

תודה לכן על התשובות. הם מאד מעודדות

אותי. אני מקווה שגם אצלנו זה יעבוד בצורה טובה.

 

[galiaS]

הם = הן

 

[ליליה והגמדים]

מנסיסיון של כמה שנים

(משנת 98) - זה לא פשוט. את צריכה להגדיר גבולות משרד מאוד קשוחים ולדאוג שהמטפלת תוציא את הילדה כמה שיותר מהבית בשעות המוגדרות כשעות עבודה שלך. יש בעייה עצומה של נוכחות הילדים בבית ושל תשומת הלב שהם - באופן טבעי - תובעים ממך ולא מהמטפלת. הדראך היחידה לעבוד כשיש ילדים בבית היא לתת להם את ההרגשה הברורה שעבורם, בזמן העבודה, את לא בבית. למה את לא שולחת אותה לגן? לטעמי ולנסיוני (מזמנים שהם חולים, או כשאני עובדת ועומר כבר חוזר מבי"ס) זה יוצר קונפליקטים מיותרים שאינם טובים לאף אחד/ת בבית. לגבי ה"להבין" - אם הגבול לא יהיה חד וברור, פשוט תהייה לך הרבה פחות פרנסה. ולקוחות ממש לא אוהבים לדבר איתך כשהם שומעים תינוקות ברקע, ולמרות שיש לי מה לומר על הצביעות המזעזעת הזו (איבדתי פעם פרויקט ענק בגלל ילד חולה שפשוט קולו נשמע באמצע הלחץ בעבודה), הפרנסה הנגזרת מאותם לקוחות היא גם עניינם וטובתם של הילדים. הייתי מציעה בחום על לשקול ברצינות לשלוח את הילדה לגן או למטפלת המטפלת בביתה שלה ולהגדיר לך ככה שעות משרד ברורות. אם זה לא ניתן, אז שהן תהיינה בשעות מסויימות פשוט רחוקות ממך פיזית.

 

[Kalla]

אצלי יש הפרדה מוחלטת

בין המשרד לשאר הבית (יחידת ההורים שבה נמצא המשרד נמצאת בקומה נפרדת וכשחיפשתי לקנות בית חיפשתי רק בית עם שתי קומות כי היה לי ניסיון טוב עם חלוקה כזאת בבית השכור). לילדים אין גישה אליו בשעות העבודה וכשאני עושה הפסקה אני זאת שניגשת אליהם. הרגלתי אותם לזה מהתחלה ולא נצפו שום בעיות. הם יודעים שאמא עובדת ואסור להפריע ואם הם צריכים אותי הם קוראים לי או מתקשרים אליי בטלפון ואני מיד מגיעה.

 

[ליליה והגמדים]

היום אנחנו במצב

שעומר מתקשר איתי באימייל מהמחשב שלו לשלי, מרחק 20 מ'

 

[עדי יותם]

תלוי מאוד באופי של הילד

אני עשיתי את זה עם שני ילדים, בגיל שנה ושנה וחצי, לחצי שנה בכל פעם, לחצי יום, וזה עבד מצוין. לא הייתי מסוגלת לסרב לילד שקרא לי או דפק על הדלת, אז הייתי עושה הפסקות של כמה דקות, ולעתים הם היו יושבים עליי (בד"כ יונקים) איזה זמן, כשאני עובדת על המחשב תוך כדי. גם אצלי חדר העבודה בקומה נפרדת וזה אכן מקל; אמנם אין שירותים, אז הייתי משתדלת ללכת לפני שהייתי עולה לעבוד

יש ימים מעטים בארץ שבהם מזג האוויר באמת לא מאפשר לצאת החוצה - גם אם לא לשחק בגינה, לפחות לטיול. הבוקר היה נפתח כשהמטפלת והילד מחוץ לבית, ואז הייתי מנסה לקיים את רוב שיחות הטלפון. לחלופין - כשהיו חוזרים, ועושים אמבטיה או אוכלים. גם למטפלות היה חלק גדול בהצלחה - הן היו אנרגטיות ויצירתיות (דווקא נשים מבוגרות, אחת בשנות החמישים והאחרת בשנות השישים שלה, אבל ממוצא דרום אמריקאי

) והסתדרו עם זה. גם כיום, אגב, אני עובדת המון כשהילדים (4 ו-7.5) בבית. הם חוזרים בצהריים, אני נותנת להם לאכול ועולה לעבוד, והם מסתדרים בצורה סבירה: סרט אחד (ההקצבה היומית...) בווידאו, שיעורים, קריאה ומשחקים לבד ובינם לבין עצמם. דווקא אם אני מתחילה לדבר בטלפון יש סיכוי גדול שבדיוק "יצטרכו אותי בדחיפות", אז אני משתדלת לדבר בטלפון בבקרים.

 

[ירדן של ירון וטל]

במשך ה 5 חוד' האחרונים

עבדתי בצורה כזו. רק שהמצב הפוך- אני המטפלת. יותר קשה לאמא מאשר לילד . בשעות הבוקר היינו בחוץ. אבל לא תמיד לפעמים חולה/עייף מוקדם וכו'. הכוונה שלי היא שלא התייחסתי לזה שאמו בבית, המשכתי את החיים הרגילים שלי איתו. לה היה קשה יותר כי היא רצתה המון פעמים לבוא סתם לחבק ולהמשיך לחדר העבודה , מה שהבינה מהר מאוד שמקשה על בנה. יש לי עוד הרבה דוג' בסה"כ אפשר להסתדר מ 2 הצדדים. דווקא נהנתי, כי היתה לי חברה בשעות שהילדים ישנו..