עבודה חדשה - א'
ליאת ירדני ישבה בבית הקפה האהוב עליה, שיערה השחור אסוף בקפידה, ספל קפוצ'ינו חמים מונח לפניה, לידו קרואסון נגוס, ומאחוריהם מקופל בקפידה העיתון שסיימה לקרוא זה עתה. ישבה והתבוננה בשום דבר מיוחד. ישבה וטוותה תכניות. תכנית לעכשיו, תכנית לסוף השבוע, תכנית לשנה הקרובה. טוב לה לדעת שחייה מתנהלים בצורה מסודרת, לפי תכנית. אצבעותיה ליטפו את מסך האיפון כה וכה: מחר בבוקר מספרה, ביום שלישי עוד סיבוב רהיטים עם עודד, ביום חמישי בראנצ' עם סיוון וקרן... התצוגה התחלפה תחת אצבעותיה כאשר רטט קל בישר על שיחה נכנסת בצליל מנומס. "זה בקשר לראיון שעשית אתמול? אז שואלים אם את יכולה להתחיל שבוע הבא." אמר קול צייצני בעברו השני של הקו. ליאת לא ציפתה לתשובה כל כך מהירה. חיוך שבע רצון התפשט על פניה כשהתעקשה, בשביל העיקרון, לדעת מי מדברת ומה בדיוק היא אמורה להתחיל. הפקידה בצד השני פצחה בהתנצלות ארוכה ומיגעת ובסופה נזכרה להוסיף שרוצים שתבוא כבר ביום חמישי הזה להשתתף בישיבה השבועית. "הם כאילו אומרים שתכנסי ישר לעניינים וכזה? תיקחי חומר הביתה לסופשבוע גם." החיוך שלה נמוג. ליאת שונאת שמחליטים עבורה, אבל ל-'י.ק. פרוייקטים בע"מ' לא מסרבים. היא אישרה שתוכל לבוא כבר ביום חמישי הקרוב, ובהינף אצבע מחקה את הבראנצ' מלוח השנה. סיוון וקרן יבינו. ויקנאו, חזר אליה החיוך. בבוקר יום חמישי הגיעה למשרדי החברה קורנת ביטחון עצמי ונמרצת. הדלתות האוטומטיות נפתחו לפניה בהכנעה ונסגרו מאחוריה בהדרת כבוד מלחששת. ניגשת אל דלפק קבלה עשוי פליז ואלון כהה, חייכה אל הפקידה השחורדינית שישבה מאחוריו והציגה את עצמה: "שלום, אני ליאת פינגרשטיין." הפקידה נראתה מבולבלת, גם ליאת לא הבינה מה פתאום אמרה את שם נעוריה. המבטים שעקבו אחריה מרגע כניסתה העלו באוב את הילדה החנונית, מזמנים לתודעתה את חצר חטיבת הביניים ואת עשרות זוגות העיניים הלטושות אל פינגרשטיין הקרש שחזרה מחופשת הקיץ ברוכת חזה וקמורת ירכיים. "סליחה. ליאת ירדני." התנערה ליאת מהזיכרון. ענת ממשאבי אנוש, אישה קטנה ועכברית למראה, הובילה אותה דרך כוורת התאים של החלל הפתוח אל עבר רצועת המשרדים, אל החדר שיועד לה. מאז נעוריה הספיקה ללמוד דבר או שניים על מבטים, וכעת סקרה אותם בלי להחמיץ דבר: את התיגר בעיניים שהישירו מבט, את ההתעלמות בעיניים שהופנו הצידה, את התחרות בעיניים המצטמצמות, את הייחום בעיניו של הקירח עם הכרס, עיניים שאפילו לא פגשו את שלה, רק טיילו במעלה רגליה ונעצרו על המחשוף... מישהו בקצה שורת המשרדים משך את תשומת ליבה. לא היה דבר במראהו החיצוני שיסביר את בועת השקט סביבו עד שהרים את עיניו ממכשיר הטלפון שאחז. מבטו השלוו לכד את שלה ובאותו רגע חדל הזמן לזרום. העיניים הכחולות הביטו היישר לתוכה, חותכות דרך כל צללי נפשה. כל פינה חשוכה מוארת, כל המוסתר גלוי. מעולם לא הייתה כל כך עירומה. "את כאן." ניער אותה קול עכברי. ענת פתחה דלת והזמינה אותה להיכנס למשרד קטן אבל נוח למראה. הכיסא המרווח היה בדיוק מה שנזקקה לו באותו רגע. חיוכה הרפה העיד על כך כשצנחה לתוכו. קולה של 'משאבי אנוש,' מזמזם על סף ההכרה, המשיך לפרט כל מיני דברים שעובדים חדשים צריכים לשמוע ביומם הראשון. "עוד משהו." השתהתה לרגע העכברית והמשיכה בנימה מתנצלת: "כדאי שתדעי שהשירותים פה משותפים. אופנה כזאת. אני מקווה שזה לא יפריע לך." בטח שזה יפריע לה, אבל כרגע דבר לא היה יכול לעניין אותה פחות. ליאת משכה בכתפיה באדישות. "ב-11 תבואי לפגישה השבועית של הסגל, בחדר הישיבות הגדול. שם כבר תכירי את כולם. הדלת הגדולה מול הקבלה." סיימה ענת את התדריך בענייניות. רגעים ארוכים חלפו עד שליאת הצליחה לאסוף את עשתונותיה. לא נותר לה הרבה זמן והיא ניצלה אותו למעבר מהיר על האתר הפנימי של החברה. העיניים הכחולות היו בתוך פנים, והפנים היו שייכים ליותם. אך מי הוא בדיוק ומה תפקידו לא הצליחה לגלות. מאוששת והחלטית פסעה ליאת בעד הדלת הגדולה שמול הקבלה. שולחן אליפטי מוארך, עשוי עץ כבד עמד במרכז חדר הישיבות הגדול. סביבו כורסאות עור מרופדות ובקצהו הצר, מעיין בניירות שהגישה לו המחומצנת מהקבלה, ישב יותם. ליאת הזדרזה למצוא מקום סמוך לדלת, מציבה את מלוא אורך השולחן ביניהם. ליתר ביטחון הוסיפה על השולחן בלוק כתיבה צהוב ועליו עט פיילוט כחול ודק. משהחלה הישיבה, מיקדה בה את מלוא תשומת ליבה ובלוק הכתיבה התמלא במהירות בשורות צפופות של כתב יד נקי ומסודר. היו לה כבר המון שאלות, אפילו כמה תשובות. שוחה כמו דג במים, חשבה לעצמה. ליאת העיפה מבט מהיר באייפון שביקש בשקט את תשומת ליבה. "שבוע ניסיון." בהקו האותיות מול עיניה. על אף שהמספר היה זר לה, לא היה ספק לגבי זהות השולח. עיניו הישירו אליה מבט שריסק את דופן האקוואריום שלה, והותיר את הדג לפרפר בשלולית מי אפסיים. הקולות סביבה פסקו, ורק כששמעה את שמה הבינה שהיא צריכה לענות, אבל לא ידעה מה ועל מה. היום הזה לא התנהל כפי שציפתה. בכלל לא.
ליאת ירדני ישבה בבית הקפה האהוב עליה, שיערה השחור אסוף בקפידה, ספל קפוצ'ינו חמים מונח לפניה, לידו קרואסון נגוס, ומאחוריהם מקופל בקפידה העיתון שסיימה לקרוא זה עתה. ישבה והתבוננה בשום דבר מיוחד. ישבה וטוותה תכניות. תכנית לעכשיו, תכנית לסוף השבוע, תכנית לשנה הקרובה. טוב לה לדעת שחייה מתנהלים בצורה מסודרת, לפי תכנית. אצבעותיה ליטפו את מסך האיפון כה וכה: מחר בבוקר מספרה, ביום שלישי עוד סיבוב רהיטים עם עודד, ביום חמישי בראנצ' עם סיוון וקרן... התצוגה התחלפה תחת אצבעותיה כאשר רטט קל בישר על שיחה נכנסת בצליל מנומס. "זה בקשר לראיון שעשית אתמול? אז שואלים אם את יכולה להתחיל שבוע הבא." אמר קול צייצני בעברו השני של הקו. ליאת לא ציפתה לתשובה כל כך מהירה. חיוך שבע רצון התפשט על פניה כשהתעקשה, בשביל העיקרון, לדעת מי מדברת ומה בדיוק היא אמורה להתחיל. הפקידה בצד השני פצחה בהתנצלות ארוכה ומיגעת ובסופה נזכרה להוסיף שרוצים שתבוא כבר ביום חמישי הזה להשתתף בישיבה השבועית. "הם כאילו אומרים שתכנסי ישר לעניינים וכזה? תיקחי חומר הביתה לסופשבוע גם." החיוך שלה נמוג. ליאת שונאת שמחליטים עבורה, אבל ל-'י.ק. פרוייקטים בע"מ' לא מסרבים. היא אישרה שתוכל לבוא כבר ביום חמישי הקרוב, ובהינף אצבע מחקה את הבראנצ' מלוח השנה. סיוון וקרן יבינו. ויקנאו, חזר אליה החיוך. בבוקר יום חמישי הגיעה למשרדי החברה קורנת ביטחון עצמי ונמרצת. הדלתות האוטומטיות נפתחו לפניה בהכנעה ונסגרו מאחוריה בהדרת כבוד מלחששת. ניגשת אל דלפק קבלה עשוי פליז ואלון כהה, חייכה אל הפקידה השחורדינית שישבה מאחוריו והציגה את עצמה: "שלום, אני ליאת פינגרשטיין." הפקידה נראתה מבולבלת, גם ליאת לא הבינה מה פתאום אמרה את שם נעוריה. המבטים שעקבו אחריה מרגע כניסתה העלו באוב את הילדה החנונית, מזמנים לתודעתה את חצר חטיבת הביניים ואת עשרות זוגות העיניים הלטושות אל פינגרשטיין הקרש שחזרה מחופשת הקיץ ברוכת חזה וקמורת ירכיים. "סליחה. ליאת ירדני." התנערה ליאת מהזיכרון. ענת ממשאבי אנוש, אישה קטנה ועכברית למראה, הובילה אותה דרך כוורת התאים של החלל הפתוח אל עבר רצועת המשרדים, אל החדר שיועד לה. מאז נעוריה הספיקה ללמוד דבר או שניים על מבטים, וכעת סקרה אותם בלי להחמיץ דבר: את התיגר בעיניים שהישירו מבט, את ההתעלמות בעיניים שהופנו הצידה, את התחרות בעיניים המצטמצמות, את הייחום בעיניו של הקירח עם הכרס, עיניים שאפילו לא פגשו את שלה, רק טיילו במעלה רגליה ונעצרו על המחשוף... מישהו בקצה שורת המשרדים משך את תשומת ליבה. לא היה דבר במראהו החיצוני שיסביר את בועת השקט סביבו עד שהרים את עיניו ממכשיר הטלפון שאחז. מבטו השלוו לכד את שלה ובאותו רגע חדל הזמן לזרום. העיניים הכחולות הביטו היישר לתוכה, חותכות דרך כל צללי נפשה. כל פינה חשוכה מוארת, כל המוסתר גלוי. מעולם לא הייתה כל כך עירומה. "את כאן." ניער אותה קול עכברי. ענת פתחה דלת והזמינה אותה להיכנס למשרד קטן אבל נוח למראה. הכיסא המרווח היה בדיוק מה שנזקקה לו באותו רגע. חיוכה הרפה העיד על כך כשצנחה לתוכו. קולה של 'משאבי אנוש,' מזמזם על סף ההכרה, המשיך לפרט כל מיני דברים שעובדים חדשים צריכים לשמוע ביומם הראשון. "עוד משהו." השתהתה לרגע העכברית והמשיכה בנימה מתנצלת: "כדאי שתדעי שהשירותים פה משותפים. אופנה כזאת. אני מקווה שזה לא יפריע לך." בטח שזה יפריע לה, אבל כרגע דבר לא היה יכול לעניין אותה פחות. ליאת משכה בכתפיה באדישות. "ב-11 תבואי לפגישה השבועית של הסגל, בחדר הישיבות הגדול. שם כבר תכירי את כולם. הדלת הגדולה מול הקבלה." סיימה ענת את התדריך בענייניות. רגעים ארוכים חלפו עד שליאת הצליחה לאסוף את עשתונותיה. לא נותר לה הרבה זמן והיא ניצלה אותו למעבר מהיר על האתר הפנימי של החברה. העיניים הכחולות היו בתוך פנים, והפנים היו שייכים ליותם. אך מי הוא בדיוק ומה תפקידו לא הצליחה לגלות. מאוששת והחלטית פסעה ליאת בעד הדלת הגדולה שמול הקבלה. שולחן אליפטי מוארך, עשוי עץ כבד עמד במרכז חדר הישיבות הגדול. סביבו כורסאות עור מרופדות ובקצהו הצר, מעיין בניירות שהגישה לו המחומצנת מהקבלה, ישב יותם. ליאת הזדרזה למצוא מקום סמוך לדלת, מציבה את מלוא אורך השולחן ביניהם. ליתר ביטחון הוסיפה על השולחן בלוק כתיבה צהוב ועליו עט פיילוט כחול ודק. משהחלה הישיבה, מיקדה בה את מלוא תשומת ליבה ובלוק הכתיבה התמלא במהירות בשורות צפופות של כתב יד נקי ומסודר. היו לה כבר המון שאלות, אפילו כמה תשובות. שוחה כמו דג במים, חשבה לעצמה. ליאת העיפה מבט מהיר באייפון שביקש בשקט את תשומת ליבה. "שבוע ניסיון." בהקו האותיות מול עיניה. על אף שהמספר היה זר לה, לא היה ספק לגבי זהות השולח. עיניו הישירו אליה מבט שריסק את דופן האקוואריום שלה, והותיר את הדג לפרפר בשלולית מי אפסיים. הקולות סביבה פסקו, ורק כששמעה את שמה הבינה שהיא צריכה לענות, אבל לא ידעה מה ועל מה. היום הזה לא התנהל כפי שציפתה. בכלל לא.
