ה מ כ ש פ ה
New member
עבד אופנוען ההמשך...(2)
כזכור... זו פנטזיה המבוססת על מוטיבים מציאותיים מאת: המכשפה (בתפקיד המלכה) והאוס בוי (בתפקיד העבד) הפרק הראשון הסתיים כך: "על מה את מדברת?" הוא שאל, ואני שלפתי את הקולר מהשקית. ענדתי אותו על צווארו, משכתי אותו לכיוון המראה סובבתי אותו לכיוונה ואמרתי: "על זה, על העבד שעומד כאן". ועכשיו הפרק השני: האוס בוי: התחושה של קולר העור על צווארי לא נעמה לי במיוחד, היה בו משהו מגרד, מעיק, תחושה של משהו שסוגר עלי, וחוץ מזה, אני לא כלב. אתה לא כלב? אתה בטוח? שמעתי לחשוש קל בתוך ראשי, כי האישה הזו שאתה הולך אחריה חושבת שכן. "סליחה", פניתי אליה, מנסה להשיג את צעדיה כשיצאה החוצה ופסעה לכיוון האופנוע שלי, "אבל אני אפילו לא יודע איך קוראים לך". היא קפאה מהליכתה והסתובבה אלי בתנועה חדה, מפתיעה. היה לה גוף מדהים, מצד אחד צדודית מעוגלת נשית מאוד, תנועת זרועות רכה, כשעמדה הניחה את כף ידה על מותה והניחה לעכוזה לנטות מעט ימינה ומצד שני כל אבר מאבר גופה הפגין בטחון, שלמות, הכרה שלמה שהוא נחשק, סימולטאניות כזו בין תפישה מוחלטת בכך שהיא מובילה את העניינים לבין תנועות גוף מהירות, בטוחות, לא ראיתי מעולם. היא נראתה לי כמו מלכה, כמו אותן נשים מהעבר שחיו כל חייהן בשליטות על הרמון או בבית אחוזה ענק עם המון משרתים וידעו טוב מאוד שהחיים ייעדו להן את השליטה על אנשים נחותים מהן שנולדו על מנת לשרת אותן. עם זאת, עם כל התחושה העמוקה שהנצה בי להיכנע לה, להעביר לה את השליטה בחי, לא חשתי כלל שאני מפסיד משהו או מסתכן, ידעתי על פי המבט החודר בעיגולי עיניה הירוקות, שהיא האדם הנכון שיוביל את חיי למקום טוב בהרבה ממה שהם עכשיו. "כשאני ארצה להגיד לך את השם שלי אני אגיד, אל תדאג", שמעתי את קולה המתוק אך ההחלטי, "עכשיו אתה בא? או שאתה ממשיך לעמוד פה תקוע ולבהות בי?" "כן... " מלמלתי, "אני אחרייך". המשכנו לפסוע עד לאופנוע שחנה על המדרכה ממול, מדי פעם העפתי מבטים מהירים על דמותי החדשה, הדמות שהיא עיצבה עבורי. נראיתי טוב, ואני מתכוון ממש טוב, היא הפכה אותי פתאום לאדם אחד. אהבתי את זה. כשהגענו לאופנוע היא קיפצה עליו בקלילות, מניחה את שולי חצאיתה הקצרה מתחת לישבנה. "קדימה!" שמעתי שוב את הקול המהפנט, "תעלה כבר". "סליחה", שמעתי את קולי הרועד, "אבל לאן אנחנו נוסעים"? היא הסתובבה על מושב האופנוע במהירות וסטרה לי, סטירה חזקה, עם כף יד משוכה לאחור, סטירה שהרעידה את לחיי והיממה אותי. "פעם אחרונה שאתה חוקר אותי, שואל אותי שאלות מעצבנות או פונה אלי בלי רשות ברור!?" דבריה נאמרו בהגייה עצורה, מבליעה זעם קל, חוסר סבלנות. "כן..." שמעתי את עצמי שוב אומר באותו טון רפוי. "כן מה?" היא נעצה בי זוג עיניים ירוקות, ענקיות, עיניים שבלעו אותי. תגיד לה את זה כבר! דחק בי הלחשוש, תגיד לה מה היא באמת עבורך. "כן גברתי", עניתי בהחלטיות, נושף נשיפה אורכה. המילים פשוט שוגרו מפי. עיניה התרככו בשנייה, מתמלאות דוק עמוק של התרגשות. היא שלחה את אותה יד שבה סטרה לי, ליטפה ברכות את לחיי. גלי חום נעים, מרגיע, חלחלו את בשר לחיי, מתמזגות עם החום האחר, הקודם, הצורב, של הסטירה. "איך קוראים לך"? היא שאלה אותי בחיוך. "ערן גברתי", עניתי, מופתע מהשאלה שנשאלה בטון רך כל כך. "שם נחמד", הוסיפה, "יש לך מבט כלבלבי אתה יודע? הקולר מאוד הולם אותך". "תודה גברתי", עניתי מייד, כמו אוטומט. "עכשיו תשמע ערנוש", היא טפחה קלות על מותני, "אני רוצה שתבוא איתי הביתה, אבל אל תטעה, הסיכוי שאני ארצה טיפוס כמוך כעבד שלי הוא קטן מאוד, אני רק רוצה לבחון אותך, לראות האם אתה הוא מה שאני באמת מחפשת אחריו, אם אתה בא איתי עכשיו, אתה עושה כל מה שאני אומרת, אבל הכול, בלי לשאול שאלות ובלי להסס זה ברור"? "למה את מתכוונת בדיוק כשאת אומר ע…. עוד סטירה, חזקה יותר מקודמתה. הפעם התמלאו עיני דמעות. בחיים לא התייחסו אלי ככה, בחיים לא, נשים לא נהגו לסטור, אפילו בעת מריבות קשות, אני גבוה וחזק, גבוה וחזק ביותר... אתה רוצה שיתייחסו אלייך ככה, נכון ערנוש? כל חייך רצית שיתייחסו אלייך ככה.... הקול הפנימי שלי נהם בתוכי. "אתה שוב פעם מדבר בלי רשות ולא לעניין", קרעה את חוט מחשבותיי האישה המדהימה שלמולי, "אני מתחילה לחשוב שאתה קצת טיפש, קצת טיפש ומשעמם ובכלל לא מתאים". נקיפת פחד עמוק, איום, פחד שמופיע אצל אדם כאשר בחורה שהוא לקח ממנה את הטלפון עונה בטון אדיש לחיזוריו הטלפוניים, כשהיא מתחילה להסביר לו משהו, והוא חושב, "הנה זה נגמר, הנה היצור המתוק והמדהים הזה שאני רוצה כל כך שצחוקו יהיה מופנה אלי, שמחשבותיו יסבו עלי, שגופו יהיה שלי" עומד להעלם כך סתם ולהשאיר אותך עם אותה תחושת בדידות חמצמצה. "לא, בבקשה לא גברתי", שמעתי את עצמי מתחנן, ממש כך, בטון של כלבלב רחוב עזוב שמתחנן על חייו. היא אמרה לך שאתה כלבלב, שהקולר מתאים לך... "אני מבטיח להתנהג יפה גברתי, בדיוק כמו שדרשת, באמת, תני לי עוד הזדמנות, אני מתחנן". המשך יבוא...
כזכור... זו פנטזיה המבוססת על מוטיבים מציאותיים מאת: המכשפה (בתפקיד המלכה) והאוס בוי (בתפקיד העבד) הפרק הראשון הסתיים כך: "על מה את מדברת?" הוא שאל, ואני שלפתי את הקולר מהשקית. ענדתי אותו על צווארו, משכתי אותו לכיוון המראה סובבתי אותו לכיוונה ואמרתי: "על זה, על העבד שעומד כאן". ועכשיו הפרק השני: האוס בוי: התחושה של קולר העור על צווארי לא נעמה לי במיוחד, היה בו משהו מגרד, מעיק, תחושה של משהו שסוגר עלי, וחוץ מזה, אני לא כלב. אתה לא כלב? אתה בטוח? שמעתי לחשוש קל בתוך ראשי, כי האישה הזו שאתה הולך אחריה חושבת שכן. "סליחה", פניתי אליה, מנסה להשיג את צעדיה כשיצאה החוצה ופסעה לכיוון האופנוע שלי, "אבל אני אפילו לא יודע איך קוראים לך". היא קפאה מהליכתה והסתובבה אלי בתנועה חדה, מפתיעה. היה לה גוף מדהים, מצד אחד צדודית מעוגלת נשית מאוד, תנועת זרועות רכה, כשעמדה הניחה את כף ידה על מותה והניחה לעכוזה לנטות מעט ימינה ומצד שני כל אבר מאבר גופה הפגין בטחון, שלמות, הכרה שלמה שהוא נחשק, סימולטאניות כזו בין תפישה מוחלטת בכך שהיא מובילה את העניינים לבין תנועות גוף מהירות, בטוחות, לא ראיתי מעולם. היא נראתה לי כמו מלכה, כמו אותן נשים מהעבר שחיו כל חייהן בשליטות על הרמון או בבית אחוזה ענק עם המון משרתים וידעו טוב מאוד שהחיים ייעדו להן את השליטה על אנשים נחותים מהן שנולדו על מנת לשרת אותן. עם זאת, עם כל התחושה העמוקה שהנצה בי להיכנע לה, להעביר לה את השליטה בחי, לא חשתי כלל שאני מפסיד משהו או מסתכן, ידעתי על פי המבט החודר בעיגולי עיניה הירוקות, שהיא האדם הנכון שיוביל את חיי למקום טוב בהרבה ממה שהם עכשיו. "כשאני ארצה להגיד לך את השם שלי אני אגיד, אל תדאג", שמעתי את קולה המתוק אך ההחלטי, "עכשיו אתה בא? או שאתה ממשיך לעמוד פה תקוע ולבהות בי?" "כן... " מלמלתי, "אני אחרייך". המשכנו לפסוע עד לאופנוע שחנה על המדרכה ממול, מדי פעם העפתי מבטים מהירים על דמותי החדשה, הדמות שהיא עיצבה עבורי. נראיתי טוב, ואני מתכוון ממש טוב, היא הפכה אותי פתאום לאדם אחד. אהבתי את זה. כשהגענו לאופנוע היא קיפצה עליו בקלילות, מניחה את שולי חצאיתה הקצרה מתחת לישבנה. "קדימה!" שמעתי שוב את הקול המהפנט, "תעלה כבר". "סליחה", שמעתי את קולי הרועד, "אבל לאן אנחנו נוסעים"? היא הסתובבה על מושב האופנוע במהירות וסטרה לי, סטירה חזקה, עם כף יד משוכה לאחור, סטירה שהרעידה את לחיי והיממה אותי. "פעם אחרונה שאתה חוקר אותי, שואל אותי שאלות מעצבנות או פונה אלי בלי רשות ברור!?" דבריה נאמרו בהגייה עצורה, מבליעה זעם קל, חוסר סבלנות. "כן..." שמעתי את עצמי שוב אומר באותו טון רפוי. "כן מה?" היא נעצה בי זוג עיניים ירוקות, ענקיות, עיניים שבלעו אותי. תגיד לה את זה כבר! דחק בי הלחשוש, תגיד לה מה היא באמת עבורך. "כן גברתי", עניתי בהחלטיות, נושף נשיפה אורכה. המילים פשוט שוגרו מפי. עיניה התרככו בשנייה, מתמלאות דוק עמוק של התרגשות. היא שלחה את אותה יד שבה סטרה לי, ליטפה ברכות את לחיי. גלי חום נעים, מרגיע, חלחלו את בשר לחיי, מתמזגות עם החום האחר, הקודם, הצורב, של הסטירה. "איך קוראים לך"? היא שאלה אותי בחיוך. "ערן גברתי", עניתי, מופתע מהשאלה שנשאלה בטון רך כל כך. "שם נחמד", הוסיפה, "יש לך מבט כלבלבי אתה יודע? הקולר מאוד הולם אותך". "תודה גברתי", עניתי מייד, כמו אוטומט. "עכשיו תשמע ערנוש", היא טפחה קלות על מותני, "אני רוצה שתבוא איתי הביתה, אבל אל תטעה, הסיכוי שאני ארצה טיפוס כמוך כעבד שלי הוא קטן מאוד, אני רק רוצה לבחון אותך, לראות האם אתה הוא מה שאני באמת מחפשת אחריו, אם אתה בא איתי עכשיו, אתה עושה כל מה שאני אומרת, אבל הכול, בלי לשאול שאלות ובלי להסס זה ברור"? "למה את מתכוונת בדיוק כשאת אומר ע…. עוד סטירה, חזקה יותר מקודמתה. הפעם התמלאו עיני דמעות. בחיים לא התייחסו אלי ככה, בחיים לא, נשים לא נהגו לסטור, אפילו בעת מריבות קשות, אני גבוה וחזק, גבוה וחזק ביותר... אתה רוצה שיתייחסו אלייך ככה, נכון ערנוש? כל חייך רצית שיתייחסו אלייך ככה.... הקול הפנימי שלי נהם בתוכי. "אתה שוב פעם מדבר בלי רשות ולא לעניין", קרעה את חוט מחשבותיי האישה המדהימה שלמולי, "אני מתחילה לחשוב שאתה קצת טיפש, קצת טיפש ומשעמם ובכלל לא מתאים". נקיפת פחד עמוק, איום, פחד שמופיע אצל אדם כאשר בחורה שהוא לקח ממנה את הטלפון עונה בטון אדיש לחיזוריו הטלפוניים, כשהיא מתחילה להסביר לו משהו, והוא חושב, "הנה זה נגמר, הנה היצור המתוק והמדהים הזה שאני רוצה כל כך שצחוקו יהיה מופנה אלי, שמחשבותיו יסבו עלי, שגופו יהיה שלי" עומד להעלם כך סתם ולהשאיר אותך עם אותה תחושת בדידות חמצמצה. "לא, בבקשה לא גברתי", שמעתי את עצמי מתחנן, ממש כך, בטון של כלבלב רחוב עזוב שמתחנן על חייו. היא אמרה לך שאתה כלבלב, שהקולר מתאים לך... "אני מבטיח להתנהג יפה גברתי, בדיוק כמו שדרשת, באמת, תני לי עוד הזדמנות, אני מתחנן". המשך יבוא...