אז זהו זה, היא הלכה. נטשה. ../images/Emo10.gif
ואני מבטיחה לכם, מבטיחה, שאין בנאדם שמרגיש רע יותר ממני. אין טעם לחיים כשכולם עוזבים אותך ככה, והיו רגעים שפשוט הרגשתי שהיא החברה היחידה שלי. הכנתי לה ספר ושמעתי שהיא גם "השוויצה" בו אח"כ, והחיוך על הפנים שלה שווה את הכל. הרגע חזרתי מנתב"ג, הפרידה הייתה קשה נורא, בדרך חזרה בכיתי , אבל כל זה לא משתווה לרגע שנכנסתי לחדר, התיישבתי על הכיסא והתחלתי לבכות בקול רם. כבר אין לי נשימה מרוב שאני בוכה עליה. אפילו אבא שלי, שהיום רבתי עם ההורים שלי בטירוף (לא משנה) נכנס לחדר. ולא יהיה בסדר, פשוט לא יהיה בסדר. אני לעולם לא אתרגל לזה, עובדה שבשיחות שלי עם חברה אחרת שעזבה לקנדה בכיתה ח' אני עוד בוכה מגעגועים. אני אוהבת אותה כל כך, וזה הולך להיות שבוע גרוע. חיבוק, מישהו?