סתם
משהו נחמד שמצאתי כמו השאלות הקלאסיות מימי הילדות (או שמא מבחינת הבגרות בביולוגיה): האם התנין הוא יותר ארוך או יותר ירוק, והאם הזברה היא לבנה ובעלת פסים שחורים או שחורה ובעלת פסים לבנים, גם שאלת זהותו של הדיסק החדש של אבי בניון עלולה להישאר מסתורית וחסרת פתרון לעולמים: האם מדובר בדיסק מזרחי עם נטייה לרוק'נרול, או שמא בדיסק רוק'נרול עם גוונים מזרחיים? בכל אשמים אותם אמנים כמו כנסיית השכל, חיים אוליאל ואפילו עמיר בניון, האח הגדול של אבי, שהביאו לשינוי, למפץ הגדול, לפני כמה שנים. פתאום מוזיקה מזרחית הפסיקה להיות מלה גסה, להפך. היא הפכה כמעט לבון טון, כזה שגם חובב רוק'נרול ממוצע יכול להאזין לה בלי להתבייש, ואפילו להתחבר אליה בלי נקיפות מצפון. הזמרים שעד אז מילאו את הנישה המזרחית ולא יישרו קו עם הגיטרות והיצירה האישית, הוגלו למשבצת המוזיקה הים תיכונית. אבל זה עדיין לא פותר לנו את השאלה: איך אנחנו מתייגים את הסגנון החדש הזה? והאם בכלל צריך לתייג ל דבר שזז לידינו, או שאפשר פשוט לשמוע וליהנות? שני הפריטים שתופסים את העין יותר מכל בצילום העטיפה של הדיסק "אברהם" הם כמובן הכיפה הגדולה על ראשו של בניון והגיטרה החשמלית שהוא פורט עליה. רק שהוא לא נראה כאילו הוא נמצא בתוך אקסטזה מוזיקלית כלשהיא, הוא נראה יותר מהורהר ומודאג מאשר כל דבר אחר. האם רוק'נרול, אולי הדבר שמסמל יותר מכל תופעה אחרת במאה ה-20 את החופש נטול הדאגות והעכבות מכל סוג שהוא, יכול לדור בכפיפה אחת עם מוזיקה מזרחית, שקשורה קשר בל יינתק עם דת, מסורת, מנהגים של בית אבא? עובדה שכן. ולא רק זה, אלא שהתמהיל הזה, כשהוא נעשה בידיים נכונות, אוהבות ומבינות, יכול להביא לתוצאות מענגות, כנות ומקוריות (ראו הדוגמאות שמניתי למעלה). בניון לא מנסה לעדן או לעגל את הפינות החדות של המטען שהוא מביא אתו מהבית. המוזיקה שלו שואבת מהמוזיקה התורכית והערבית, וזה מורגש היטב. גם סגנון השירה שלו כבד ועלול להרתיע. יחד עם זה, הלחנים שלו (הוא כתב והלחין את כל השירים בדיסק) מחליקים אל האוזן בלי להשאיר שריטות, מכיוון שבניון ערבב אותם היטב עם אלמנטים "מערביים" כמו גיטרות וכלי מיתר. יחד עם זאת, ניתן פה גם משקל כבד לכלי נגינה מזרחיים וערביים, כשכל אחד מהם מקבל את המשקל הנכון שלו, באופן שיוצר הרמוניה נעימה ונכונה (את ההפקה המוזיקלית עשה שמוליק דניאל, שהוא כנראה (יחד עם נדב ביטון) המפיק המוביל בארץ היום בז'אנר הזה). הנקודה הקצת בעיתית ב"אברהם" היא הטקסטים, שלפעמים יש להם נטייה להטפת מוסר ("יהודה"), ולפעמים הם פשוט מלאים בקלישאות ("לא ידעת לאן"). חבל שבניון לא פוקח את עיניו לצדדים באותה מדה שבה הוא פוקח את אוזניו כדי לקלוט השפעות מוזיקליות מגוונות כ"כ. אבל אולי גם זה יבוא פעם. אבי בניון – אברהם (נבל עשור)
משהו נחמד שמצאתי כמו השאלות הקלאסיות מימי הילדות (או שמא מבחינת הבגרות בביולוגיה): האם התנין הוא יותר ארוך או יותר ירוק, והאם הזברה היא לבנה ובעלת פסים שחורים או שחורה ובעלת פסים לבנים, גם שאלת זהותו של הדיסק החדש של אבי בניון עלולה להישאר מסתורית וחסרת פתרון לעולמים: האם מדובר בדיסק מזרחי עם נטייה לרוק'נרול, או שמא בדיסק רוק'נרול עם גוונים מזרחיים? בכל אשמים אותם אמנים כמו כנסיית השכל, חיים אוליאל ואפילו עמיר בניון, האח הגדול של אבי, שהביאו לשינוי, למפץ הגדול, לפני כמה שנים. פתאום מוזיקה מזרחית הפסיקה להיות מלה גסה, להפך. היא הפכה כמעט לבון טון, כזה שגם חובב רוק'נרול ממוצע יכול להאזין לה בלי להתבייש, ואפילו להתחבר אליה בלי נקיפות מצפון. הזמרים שעד אז מילאו את הנישה המזרחית ולא יישרו קו עם הגיטרות והיצירה האישית, הוגלו למשבצת המוזיקה הים תיכונית. אבל זה עדיין לא פותר לנו את השאלה: איך אנחנו מתייגים את הסגנון החדש הזה? והאם בכלל צריך לתייג ל דבר שזז לידינו, או שאפשר פשוט לשמוע וליהנות? שני הפריטים שתופסים את העין יותר מכל בצילום העטיפה של הדיסק "אברהם" הם כמובן הכיפה הגדולה על ראשו של בניון והגיטרה החשמלית שהוא פורט עליה. רק שהוא לא נראה כאילו הוא נמצא בתוך אקסטזה מוזיקלית כלשהיא, הוא נראה יותר מהורהר ומודאג מאשר כל דבר אחר. האם רוק'נרול, אולי הדבר שמסמל יותר מכל תופעה אחרת במאה ה-20 את החופש נטול הדאגות והעכבות מכל סוג שהוא, יכול לדור בכפיפה אחת עם מוזיקה מזרחית, שקשורה קשר בל יינתק עם דת, מסורת, מנהגים של בית אבא? עובדה שכן. ולא רק זה, אלא שהתמהיל הזה, כשהוא נעשה בידיים נכונות, אוהבות ומבינות, יכול להביא לתוצאות מענגות, כנות ומקוריות (ראו הדוגמאות שמניתי למעלה). בניון לא מנסה לעדן או לעגל את הפינות החדות של המטען שהוא מביא אתו מהבית. המוזיקה שלו שואבת מהמוזיקה התורכית והערבית, וזה מורגש היטב. גם סגנון השירה שלו כבד ועלול להרתיע. יחד עם זה, הלחנים שלו (הוא כתב והלחין את כל השירים בדיסק) מחליקים אל האוזן בלי להשאיר שריטות, מכיוון שבניון ערבב אותם היטב עם אלמנטים "מערביים" כמו גיטרות וכלי מיתר. יחד עם זאת, ניתן פה גם משקל כבד לכלי נגינה מזרחיים וערביים, כשכל אחד מהם מקבל את המשקל הנכון שלו, באופן שיוצר הרמוניה נעימה ונכונה (את ההפקה המוזיקלית עשה שמוליק דניאל, שהוא כנראה (יחד עם נדב ביטון) המפיק המוביל בארץ היום בז'אנר הזה). הנקודה הקצת בעיתית ב"אברהם" היא הטקסטים, שלפעמים יש להם נטייה להטפת מוסר ("יהודה"), ולפעמים הם פשוט מלאים בקלישאות ("לא ידעת לאן"). חבל שבניון לא פוקח את עיניו לצדדים באותה מדה שבה הוא פוקח את אוזניו כדי לקלוט השפעות מוזיקליות מגוונות כ"כ. אבל אולי גם זה יבוא פעם. אבי בניון – אברהם (נבל עשור)