סתם שיתוף...
אתמול בלילה, מוצאי שבת. היינו שבת כל המשפחה בנתניה, במלון, היה נחמד מאוד. חוזרים הביתה. ליד היישוב- כביש חשוך, קצת מפחיד. כבר נרצח פה מישהו... אבל זה הכביש-שליד-הבית. כמה אפשר לפחד ליד הבית? אי אפשר לחיות בפחד. אז נוסעים, הכל כרגיל. פתאום יריות. חזקות. קרובות. צרורות, בלי הפסקה. אבא עוצר את האוטו, צועק לכולנו לצאת ולקפוץ לתעלה שלצד הכביש. פותחים את הדלת, המוח פועל באינסטנקטיביות, בלי לחשוב בכלל. היריות נמשכות, הכל כל כך סוריאליסטי, כאילו חלק מסרט.. עם בגדי השבת שלנו, מזנקים מהאוטו, מעל הגדר, לא אכפת אם החצאית נקרעת, לא אכפת מכלום, מתגלגלים בתעלה, כולנו. היריות נמשכות... וזה חזק וקרוב. מתחבאים בתעלה, בשקט. אבל בפנים, אני יודעת שלא יקרה כלום. שהקב"ה איתנו... "עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום, כי עימנו אל". אחרי כמה דקות ככה (קשה להעריך כמה בדיוק), כשהיריות לא נגמרות, אבא צועק לכולנו לחזור לאוטו. בגף שפוף, שלא להיכנס לקו האש, נכנסים לאוטו במהירות שיא. המנוע עדיין פועל, פול גז ונוסעים. אחרי דקה אנחנו בבית. לב פועם. חיים, ב"ה... בגב שפוף,
אתמול בלילה, מוצאי שבת. היינו שבת כל המשפחה בנתניה, במלון, היה נחמד מאוד. חוזרים הביתה. ליד היישוב- כביש חשוך, קצת מפחיד. כבר נרצח פה מישהו... אבל זה הכביש-שליד-הבית. כמה אפשר לפחד ליד הבית? אי אפשר לחיות בפחד. אז נוסעים, הכל כרגיל. פתאום יריות. חזקות. קרובות. צרורות, בלי הפסקה. אבא עוצר את האוטו, צועק לכולנו לצאת ולקפוץ לתעלה שלצד הכביש. פותחים את הדלת, המוח פועל באינסטנקטיביות, בלי לחשוב בכלל. היריות נמשכות, הכל כל כך סוריאליסטי, כאילו חלק מסרט.. עם בגדי השבת שלנו, מזנקים מהאוטו, מעל הגדר, לא אכפת אם החצאית נקרעת, לא אכפת מכלום, מתגלגלים בתעלה, כולנו. היריות נמשכות... וזה חזק וקרוב. מתחבאים בתעלה, בשקט. אבל בפנים, אני יודעת שלא יקרה כלום. שהקב"ה איתנו... "עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום, כי עימנו אל". אחרי כמה דקות ככה (קשה להעריך כמה בדיוק), כשהיריות לא נגמרות, אבא צועק לכולנו לחזור לאוטו. בגף שפוף, שלא להיכנס לקו האש, נכנסים לאוטו במהירות שיא. המנוע עדיין פועל, פול גז ונוסעים. אחרי דקה אנחנו בבית. לב פועם. חיים, ב"ה... בגב שפוף,
