ק ו ר א ת ב ק פ ה
New member
סתם רגע אקראי
הרגע עצמו ממש היה סתמי לחלוטין. סתם עוד יום שמש שאחרי הגשם, סתם בית קפה אופנתי בשדרה, הומה אנשים מחויכים ביום שישי רגוע ושטוף שמש, סתם מפגש חברות שגרתי, כמו בכל יום שישי, סתם הליכה מהירה של מי שאחרה למפגש, אחרי שחיפשה חנייה (וסוף סוף מצאה) והנה היא ממהרת להצטרף אל חברותיה. סתם מפגש אקראי בכניסה לבית הקפה, מפגש מהיר של העיניים, הרמת הגבות בפליאה, נגיעה חפוזה ביד והחלפת "הו, שלום לך", שנשמע שגרתי לחלוטין, יום יומי, רגיל וסתמי. כן, רגע סתמי לחלוטין. רק מאוחר יותר, אחרי שהתיישבה והניחה את התיק לצידה, על משענת הכיסא, אחרי שהתלוצצה עם חברותיה (שכבר היו עסוקות בנבירה בצלחות שלפניהן, כי כמה אפשר כבר לחכות לה, בעיקר כשהיא לא עונה לנייד שלה), קצת לפני שהמלצרית הגיבה לנפנופן והגיעה עם התפריט, רק אז הכתה בה עוצמתו של הרגע. "למה את לא מזמינה כלום?" שאלו אותה - "את בסדר? את נראית כאילו את לא איתנו" הזמינה את הסלט הכי סתמי שהיה בתפריט, לעסה אותו בלי להרגיש את הטעם. רצתה לשתף את החבורה, רצתה לספר מה היה, אבל איך אפשר לתאר רגע סתמי שכזה? איך אפשר להסביר שכרגע פגשה, באקראי, באופן הכי סתמי שבעולם, את מי שבמשך שמונה שנים הייתה רק הזיה בראשה, חלום עיקש וזיכרון הממאן להעלם של החוויה הכי מרתקת והזויה שאי פעם חוותה? שמונה שנים של זיכרון, של געגוע, של תמיהה, שמונה שנים של ניתוק, של תהייה, אחרי שכבר חשבה שלא תפגוש בה לעולם, אחרי שכבר ויתרה, אחרי שכבר התרגלה והנה, רגע אחד, סתמי, אקראי, שלא קרה בו כלום – אפילו לא החלפה של משפטים, רק "שלום לך", חפוז, שגרתי, סתמי ובתוך החזה, הלב שכח לפעום. בתוך החזה, הריקנות.
הרגע עצמו ממש היה סתמי לחלוטין. סתם עוד יום שמש שאחרי הגשם, סתם בית קפה אופנתי בשדרה, הומה אנשים מחויכים ביום שישי רגוע ושטוף שמש, סתם מפגש חברות שגרתי, כמו בכל יום שישי, סתם הליכה מהירה של מי שאחרה למפגש, אחרי שחיפשה חנייה (וסוף סוף מצאה) והנה היא ממהרת להצטרף אל חברותיה. סתם מפגש אקראי בכניסה לבית הקפה, מפגש מהיר של העיניים, הרמת הגבות בפליאה, נגיעה חפוזה ביד והחלפת "הו, שלום לך", שנשמע שגרתי לחלוטין, יום יומי, רגיל וסתמי. כן, רגע סתמי לחלוטין. רק מאוחר יותר, אחרי שהתיישבה והניחה את התיק לצידה, על משענת הכיסא, אחרי שהתלוצצה עם חברותיה (שכבר היו עסוקות בנבירה בצלחות שלפניהן, כי כמה אפשר כבר לחכות לה, בעיקר כשהיא לא עונה לנייד שלה), קצת לפני שהמלצרית הגיבה לנפנופן והגיעה עם התפריט, רק אז הכתה בה עוצמתו של הרגע. "למה את לא מזמינה כלום?" שאלו אותה - "את בסדר? את נראית כאילו את לא איתנו" הזמינה את הסלט הכי סתמי שהיה בתפריט, לעסה אותו בלי להרגיש את הטעם. רצתה לשתף את החבורה, רצתה לספר מה היה, אבל איך אפשר לתאר רגע סתמי שכזה? איך אפשר להסביר שכרגע פגשה, באקראי, באופן הכי סתמי שבעולם, את מי שבמשך שמונה שנים הייתה רק הזיה בראשה, חלום עיקש וזיכרון הממאן להעלם של החוויה הכי מרתקת והזויה שאי פעם חוותה? שמונה שנים של זיכרון, של געגוע, של תמיהה, שמונה שנים של ניתוק, של תהייה, אחרי שכבר חשבה שלא תפגוש בה לעולם, אחרי שכבר ויתרה, אחרי שכבר התרגלה והנה, רגע אחד, סתמי, אקראי, שלא קרה בו כלום – אפילו לא החלפה של משפטים, רק "שלום לך", חפוז, שגרתי, סתמי ובתוך החזה, הלב שכח לפעום. בתוך החזה, הריקנות.