צל של עצמי27
New member
סתם צריך לפרוק ../images/Emo7.gif
אני בחור בן 27 סיפור חיי לא משנה עכשיו בכלל. הסיבה שאני כותב בפורום היא : א אני לא מראה רגשות אז אולי קל לי מאחורי מסך ב אני מרגיש צורך להוריד מעליי את המועקה הזאת שישנה לי הסיפור: סבתי שגידלה אותי התחילה להזדקן (בת 71)שזה צעיר בימנו אבל הזיקנה נתנה בה את אותותיה הראייה כבר לא הייתה כמו פעם וחולשה אבל הכל רגיל עד שהתחיל לה כאב בכתף ימין,אני בטוח שלרבים מכם יש הורים מבוגרים ואתם בטח מבינים את הסיוט שבלשלוח אותם לרופאים "מה הרופא יודע מה יש לי?" "עדיף לא לדעת" ושאר משפטים כדי להימנע מהמפגש עם הרופא . אבל מה לעשות הכאבים התחילו אז לחצנו והיא הלכה הרופא שלח אותה לאורטופד שנתן לה 2 זריקות ואמר לה שזה רומטיזם (מחלה שהמפרקים כואבים בשינויי מזג האוויר) כמובן שבארץ יש נטייה לרופאים להתייחס לזקנים כאילו עבר זמנם וכמובן שהזריקות לא עזרו בכלל . לא רק שזה לא עזר אלא אפילו חיזק את עמדתה של סבתי "מה הם יודעים הרופאים האלה" היא הייתה אומרת כך עבר זמן אנחנו התרגלנו שזה כואב לה ואפילו התרגלנו לזה שהיד לאט לאט הפכה משותקת הינו צריכים ללחוץ עליה שתלך לעוד בדיקות אבל העדפנו להתעסק כל אחד בחייו ולהטמין את הראש בחול (אוי אוי אם הייתם יודעים כמה אני מצר על זה)עברה לה שנה מאז הביקור אצל האורטופד ופתאום גם ירך ימין שלה התחילה לכאוב ואנחנו התעסקנו בחיינו, דאגנו אבל זה היה מסתכם ב"סבתא אולי תלכי לרופא ?" והיא הייתה עונה את אחת מהתשובות המתחמקות שהוזכרו להל"ן (איך לא לחצנו עלייה איך?)המצב התדרדר והיא בקושי הייתה יכולה ללכת אז לקחנו אותה לצילום C.T שגילה שיש לה גוש בכילייה בצד ימין שהתברר כסרטן (סרטן לחמודה הקטנה שלי
) החלטנו לא לספר לה ואמרנו לה שהיא צריכה לעבור בדיקות . המצב של הסרטן היה כבר מתקדם ושלח גרורות מסתבר שכנראה זה התחיל בכתף (צדקה הקטנה שלי בקשר לרופאים) ישבנו לידה במשך חודשיים בבתי חולים 24 שעות ביממה (ראינו א6יך מתייחסים לאנשים מבוגרים שנמצאים שם ללא השגחה) היא עברה איזה אירוע מוחי שחשבנו שהיא לא תצא ממנו אבל היא יצאה לשמחתנו והרגישה טוב (אבל לא יכולה לזוז ) והרופאים החליטו לשחרר אותה הבייתה ראיתי שהיא לא הרגישה טוב אבל היא שמחה כ"כ לחזור הבייתה שאמרתי יאללה העיקר שתחייך(אני מתגעגע לחיוך הזה)מהרגע שהיא חזרה הביתה בצהרי שישי עד שהחזרנו אותה בערב היא הקיאה ולא אכלה (ככה משחררים חולים?) מהרגע שחזרנו איתה לבית החולים היא בקושי דיברה וכל הזמן ישנה והייתה מסוממת מהכדורים אבל אנחנו עשינו משמרות איתה כל הזמן היה איתה מישהו כנראה מטבע הדברים שמתרגלים וגם מכיוון שהיא לא הייתה בהכרה התחלנו לרצות להיות שם(בבית חולים) פחות ואז יום חמישי אחד ראיתי שהיא נרדמת בשעה 20:00 אז הלכתי למרות שבד"כ אני נשאר עד 22:00 אמרתי לה סבתא אני הולך היא אמרה ביי ממי ואז אמרתי לה אני אוהב אותך נשמה היא אמרה לי לילה טוב נשמה . למחרת שבאתי היא לא הייתה בהכרה ולמחרת היא נפטרה (למה לא נשארתי איתה עוד קצת ביום חמישי עכשיו אני לא אשמע אותה או אחבק אותה לעולם) אחחחחחחחחח קטנה שלי איך הלכת לי ככה איך?????
אני בחור בן 27 סיפור חיי לא משנה עכשיו בכלל. הסיבה שאני כותב בפורום היא : א אני לא מראה רגשות אז אולי קל לי מאחורי מסך ב אני מרגיש צורך להוריד מעליי את המועקה הזאת שישנה לי הסיפור: סבתי שגידלה אותי התחילה להזדקן (בת 71)שזה צעיר בימנו אבל הזיקנה נתנה בה את אותותיה הראייה כבר לא הייתה כמו פעם וחולשה אבל הכל רגיל עד שהתחיל לה כאב בכתף ימין,אני בטוח שלרבים מכם יש הורים מבוגרים ואתם בטח מבינים את הסיוט שבלשלוח אותם לרופאים "מה הרופא יודע מה יש לי?" "עדיף לא לדעת" ושאר משפטים כדי להימנע מהמפגש עם הרופא . אבל מה לעשות הכאבים התחילו אז לחצנו והיא הלכה הרופא שלח אותה לאורטופד שנתן לה 2 זריקות ואמר לה שזה רומטיזם (מחלה שהמפרקים כואבים בשינויי מזג האוויר) כמובן שבארץ יש נטייה לרופאים להתייחס לזקנים כאילו עבר זמנם וכמובן שהזריקות לא עזרו בכלל . לא רק שזה לא עזר אלא אפילו חיזק את עמדתה של סבתי "מה הם יודעים הרופאים האלה" היא הייתה אומרת כך עבר זמן אנחנו התרגלנו שזה כואב לה ואפילו התרגלנו לזה שהיד לאט לאט הפכה משותקת הינו צריכים ללחוץ עליה שתלך לעוד בדיקות אבל העדפנו להתעסק כל אחד בחייו ולהטמין את הראש בחול (אוי אוי אם הייתם יודעים כמה אני מצר על זה)עברה לה שנה מאז הביקור אצל האורטופד ופתאום גם ירך ימין שלה התחילה לכאוב ואנחנו התעסקנו בחיינו, דאגנו אבל זה היה מסתכם ב"סבתא אולי תלכי לרופא ?" והיא הייתה עונה את אחת מהתשובות המתחמקות שהוזכרו להל"ן (איך לא לחצנו עלייה איך?)המצב התדרדר והיא בקושי הייתה יכולה ללכת אז לקחנו אותה לצילום C.T שגילה שיש לה גוש בכילייה בצד ימין שהתברר כסרטן (סרטן לחמודה הקטנה שלי
) החלטנו לא לספר לה ואמרנו לה שהיא צריכה לעבור בדיקות . המצב של הסרטן היה כבר מתקדם ושלח גרורות מסתבר שכנראה זה התחיל בכתף (צדקה הקטנה שלי בקשר לרופאים) ישבנו לידה במשך חודשיים בבתי חולים 24 שעות ביממה (ראינו א6יך מתייחסים לאנשים מבוגרים שנמצאים שם ללא השגחה) היא עברה איזה אירוע מוחי שחשבנו שהיא לא תצא ממנו אבל היא יצאה לשמחתנו והרגישה טוב (אבל לא יכולה לזוז ) והרופאים החליטו לשחרר אותה הבייתה ראיתי שהיא לא הרגישה טוב אבל היא שמחה כ"כ לחזור הבייתה שאמרתי יאללה העיקר שתחייך(אני מתגעגע לחיוך הזה)מהרגע שהיא חזרה הביתה בצהרי שישי עד שהחזרנו אותה בערב היא הקיאה ולא אכלה (ככה משחררים חולים?) מהרגע שחזרנו איתה לבית החולים היא בקושי דיברה וכל הזמן ישנה והייתה מסוממת מהכדורים אבל אנחנו עשינו משמרות איתה כל הזמן היה איתה מישהו כנראה מטבע הדברים שמתרגלים וגם מכיוון שהיא לא הייתה בהכרה התחלנו לרצות להיות שם(בבית חולים) פחות ואז יום חמישי אחד ראיתי שהיא נרדמת בשעה 20:00 אז הלכתי למרות שבד"כ אני נשאר עד 22:00 אמרתי לה סבתא אני הולך היא אמרה ביי ממי ואז אמרתי לה אני אוהב אותך נשמה היא אמרה לי לילה טוב נשמה . למחרת שבאתי היא לא הייתה בהכרה ולמחרת היא נפטרה (למה לא נשארתי איתה עוד קצת ביום חמישי עכשיו אני לא אשמע אותה או אחבק אותה לעולם) אחחחחחחחחח קטנה שלי איך הלכת לי ככה איך?????